אבא טיפס על סולם להוריד את בנו מבית עץ שנמצא בחצר שכנו. שניהם נפלו ונפגעו. האבא תבע את הקיבוץ
התובע (האבא) חזר מעבודתו, בשעות הערב והבחין בבנו בן החמש יושב על בית העץ אשר נבנה על על עץ בסמוך לחצר בית, בקיבוץ המעפיל, כשהוא בוכה ומתלונן על כאבים ברגלו, לאחר שקיבל מכה חזקה. האב פעל באינסטינקט כהורה, בחר שלא לקרוא לעזרה, וטיפס על סולם לבית העץ, כדי להוריד את בנו.
הוא החל לרדת בסולם בית העץ כשהוא נושא את בנו ביד ימין, ובידו השמאלית הוא נאחז לצורך תמיכה וכדי לייצב את עצמו באחד מענפי העץ. הענף נשבר והוא ובנו צנחו אל הקרקע מגובה של 3 מ'. לתובע נגרם שבר במרפק ונקבעו לו אחוזי נכות לצמיתות.
אחריות הקיבוץ או התובע
הַאִם הנתבע, קיבוץ המעפיל, אחראי לנזקי הגוף שנגרמו לתובע? זו השאלה שהציבה לדיון השופטת אורלי מור-אל, מבית משפט השלום בתל אביב, כשהיא משרטטת גבולות לגבי אחריות הקיבוץ בנזיקין.
לטענת התובע, באמצעות עו"ד יוסף שוקרון, הקיבוץ אחראי לתקינותם של בית העץ והסולם, שכן הם מצויים בשטח הציבורי בקיבוץ ושימשו את ילדי השכונה.
הוא טען שהקיבוץ התרשל בכך שבית העץ נבנה בשטחו בלא כל פיקוח. לא היה מעקה בסולם, והענף שביקש להיתמך בו היה "יבש" או "מת" וגם בכך התרשל הקיבוץ בטיפולו בעץ הנמצא בשטח הציבורי.
הכיצד, שאל הקיבוץ, ניתן להשית עליו אחריות לנזק, שהרי בית העץ נבנה בהסכמת התובע, בצמוד לגינתו, נמצא באחריותו ובנו הקטין עלה עליו בהסכמתו.
התובע טיפס אל בית העץ וירד ממנו בחוסר זהירות, ולכן יש לו "אשם תורם מכריע הפוטר את הקיבוץ מחבות", טען הקיבוץ באמצעות עו"ד עזרא האוזנר.
לקיבוץ ישנה אחריות לנעשה בשטחו, הסכימה השופטת. לדוגמה, כאשר הקיבוץ מתקין מתקנים המיועדים לשימוש ילדים, יש לו חובת זהירות, שכן עליו לצפות שמי שיעשה בהם שימוש עלול ליפול ולהיפגע, ולכן עליו להקפיד שלא להתרשל בתחזוקת המתקנים ובשמירה על בטיחותם. אך הקיבוץ לא התקין את בית העץ, המשיכה השופטת, השכן עשה זאת, על העץ בצמוד לחצר התובע ובהסכמתו.
אשר לטיפול בעצים ובצמחיה בשטח הציבורי בקיבוץ – אכן, משימת הגיזום של העצים מוטלת על הקיבוץ והתרשלות הקיבוץ בכך עשויה להקים לו אחריות, אך לא הוכחו מחדלי גינון של הקיבוץ שהנהיג תוכנית גיזום מסודרת, הוסיפה השופטת.
התובע לקח סיכון
התובע, ציינה השופטת, מהנדס בניין במקצועו, בעל תואר ראשון ושני בהנדסת בניין (וגם השתלם בקורסים לעניין ליקויי בניה) לא הוכיח שבית העץ לא בטיחותי.
הוא כהורים האחרים שהרשו לילדיהם לעשות שימוש בבית העץ ללא השגחה, לא ראו בסולם ובהעדר המעקה, כל סכנה. התובע, בחר לרדת בסולם כאשר בנו בידו האחת, תארה השופטת. "הדבר דומה למי שבוחר לרדת במדרגות כשהוא מכסה את עיניו".
ירידה בסולם, נעשית בירידה לאחור, כאשר שתי הידיים תומכות בשלבי הסולם. מי שבחר לוותר על תמיכת הידיים נוטל סיכון, ואין לו להלין אלא על עצמו, ולא להטיל אחריות על אחר למחדליו.
הקיבוץ אינו אחראי למעשי חבריו
אם טען התובע לרשלנות בכך שלא נבנה מעקה לסולם, היה עליו לתבוע את השכן. הוא בחר שלא לעשות זאת, אמרה השופטת.
התובע טען שהשכן הוא חבר קיבוץ ומכאן שהקיבוץ אחראי להתנהלותו. לא כך, אמרה השופטת. הקיבוץ אינו אחראי למעשה כל אחד ואחד מחבריו, יהיו מעשיהם אשר יהיו.
צריך לקבל רשות מהקיבוץ
התובע ואשתו, בת הקיבוץ, שכרו את הבית לשימושם. בית העץ נבנה על ידי שכנם, לאחר שהם נכנסו לבית. לפי תנאי שכירות סבירים, אמרה השופטת, השוכר אחראי לשטח דירתו והשטח הסמוך לה ועליו לקבל הסכמה בכתב של הקיבוץ לכל שינוי.
התובע לא הוכיח שהתקבלה הסכמה לבניית בית העץ. השכן והתובע, פעלו בניגוד למקובל בקיבוץ, עשו בעץ (השייך לקיבוץ) כרכושם, לא ביקשו היתר, ועתה מלין התובע על התנהלות הקיבוץ? תמהה השופטת.
מבחני הציפיות והאשם התורם
בעוולת הרשלנות, משתמשים "במבחן הצפיות" ובמקרה זה, האם התרשל הקיבוץ בכך שלא צפה או חזה את התרחשות אירוע הנזק ולו גם בקווים כלליים. ואולם, גם אם היה על הקיבוץ לדעת על בניית בית העץ ולטפל בכך וגם אם היה עליו לבדוק את העץ ולגזמו, אמרה השופטת, הוא לא יכול היה לצפות את נפילתו של התובע שירד ממנו בחוסר זהירות רבתי.
התובע בחר לרדת מבית העץ בצורה מסוכנת וחסרת אחריות. כיצד אמור היה הקיבוץ לצפות את התנהגותו הרשלנית? לו בחר התובע לרדת בדרך בטוחה מבית העץ הרי שהנזק היה נמנע.
התנהלות התובע, סיכמה השופטת, "חרגה ממושכלות יסוד, ולכן ניתן לקבוע שהקיבוץ לא היה אמור לצפות את נפילתו של התובע שירד מהעץ בחוסר זהירות רבתי", ויש לדחות את התביעה.
השופטת בחנה את המקרה גם בהיבט "האשם התורם" של התובע. לפי פקודת הנזיקין, הסבירה השופטת, יכול שאדם יתרשל ויבצע מחדל שיהיה אחת הסיבות לנזק.
עדיין הוא לא ייחשב כמי שגרם לנזק, אם "תרומת הניזוק" לנזק ("האשם התורם" של הנפגע, מעשה ההתרשלות שלו עצמו) הייתה הסיבה המכרעת לנזק.
במילים אחרות, השופטת אמרה שגם אם הייתה סבורה שיש לקיבוץ אחריות למצב העץ, עדיין מסקנתה היא שהתנהלות התובע היא הסיבה המכרעת לנזק, וזהו טעם נוסף לדחיית התביעה.
בית המשפט העליון פסק כי "לֹא לְכָל נֶזֶק יֵשׁ הוֹרִים וְשֵׁם בַּמִּשְׁפָּט" סיימה השופטת. "התובע לא הרים את הנטל להוכיח את אחריותו של הקיבוץ".
"התנהלות התובע, משפחתו ושכנו (שהתובע בחר באופן תמוה לא לערב בהליך), עולה עשרת מונים על כל סוג של אחריות שניתן לייחס לקיבוץ, עד כדי אשם תורם מכריע", פסקה השופטת. היא דחתה את התביעה וחייבה את התובע בהוצאות משפט בסך 5,000 שקלים.
