קיבוץ כפר רופין ישלם שלושה מיליון שקלים פיצויים בגין הפרת הסכם 

האגודה השיתופית "כפר רופין חקלאות" מקיבוץ כפר רופין משווקת דגי נוי ללקוחות בחו"ל. ביוטי פיש בע"מ מגדלת, במכלים סגורים, דגי נוי מסוג קוֹי (ממשפחת הקרפיונים, בגוני זהוב, לבן ועוד).

'ביוטי פיש' (התובעת) ו'כפר רופין' (הנתבעת) הסכימו על שיתוף פעולה, לפיו התובעת תשווק את תוצרתה רק באמצעות הנתבעת, וזו תיתן לתובעת זכות-קדימה באספקת הזמנות של לקוחותיה. על הנתבעת היה לְתַעֲדֵף ולהפנות הזמנות לתובעת תחילה, ורק במקרה של אי-היענות מצידה, רשאית הייתה הנתבעת לפנות למְגַדְלים אחרים.  

באמצעות עו"ד יובל גבעון (פרנקל, בר-נתן, גבעון ושות') טענה התובעת כי הנתבעת הפרה את זכות-הקדימה שלה, בכך שלא העבירה קודם אליה את ההזמנות לרכישת דגי קוֹי, אלא פנתה גם למְגַדְלים אחרים של דג קוֹי. עוד טענה שהנתבעת סיימה את ההתקשרות עימה, שנמשכה כשבע שנים, מבלי שמסרה לה הודעה מוקדמת מתאימה, כך שהתובעת תוכל להתקשר עם משווק אחר, ולא "תיתקע" עם מלאי גדול של דגים בעיצומה של העונה.  

בבית המשפט המחוזי בבאר שבע עתרה התובעת לפיצויים מאגודת-הנתבעת, וכן באופן אישי, ממנהל שיווק הדגים אצל הנתבעת. באמצעות עורכי הדין, רפאל בן-חיים ומעין אוחיון (שלמה כהן ושות'), דחו הנתבעים את הטענות נגדם וציינו שהקפידו להפנות לתובעת את ההזמנות שקיבלו. הם פנו למגדלים אחרים רק כשהתובעת סירבה או לא הייתה מסוגלת לספק את ההזמנות או משום שהיו לקוחות שלא רצו את דגי התובעת, משיקולי איכות.  

בית המשפט לא השתכנע. השופט שלמה פרידלנדר מצא שהנתבעים הפרו את זכות-הקדימה של התובעת בשיווק דגי קוֹי, כפי שהתבטא הדבר בהיקף החריג של הזמנות שהועברו למגדלים חיצוניים ולא לתובעת. זו הפרת חובת אמון, הסביר השופט, של 'יחסי אֵמוּנאוּת' שהיו בין הנתבעים, כמנהלי השיווק, לבין התובעת, כיצרנית ('אמונאי' הוא מי שחב חובת אמון כלפי אחר, במערכת יחסים מיוחדת שבה אדם מקנה לזולתו כוח על ענייניו). 

הנתבעים, תאר השופט, היו בניגוד עניינים מובנה מול התובעת: הייתה להם חובה חוזית להעדיף ולקדם את שיווק דגי התובעת, אך התברר שהיו מקרים בהם הייתה להם כדאיות בהסטת הזמנות למגדלים חיצוניים (ששילמו שיעורי עמלות גבוהים). אלו יחסים לא-סימטריים בין צדדים שיש בהם פוטנציאל ניצול לרעה מצד הנתבעים. הנתבעת הייתה במצב של ניגוד עניינים, מבלי שהתובעת הייתה מודעת לכך וללא הסכמתה. היה על הנתבעת לתעד את הפניית ההזמנות לתובעת ואת דחייתן על ידי התובעת כתנאי להסטת ההזמנות לאחרים. הנתבעים גם לא הוכיחו כי סירוב לקוחות לקבל את דגי התובעת היה בהיקף נרחב, ואף לא כימתו אותו. מומחה חשבונאי מצא שהנזק לתובעת, כתוצאה מאובדן הזמנות שהוסטו לאחרים, היה כדי 2.7 מיליון שקלים. 

עוד פסק השופט כי למנהל השיווק הייתה חבות אישית כלפי התובעת. כאשר מנהל בתאגיד מבצע 'מעשה עוולה' בנזיקין במהלך תפקידו יש לו אחריות אישית על כך, בין אם מכוח היותו אורגן בחברה או עובד שלה. הנתבע הפעיל שיקול דעת עצמאי, ושלט בהיקף השיווק (ההזמנות) של דגי התובעת והכנסותיה. הייתה לו חובת אמון כלפי התובעת בקשר להפעלת זכות הקדימה החוזית שהייתה לה, ולכן הוא חייב באופן אישי בפיצוי האמור בגין הפרתה, ביחד ולחוד עם הנתבעת (המשמעות היא שהתובעת תוכל להיפרע מכל אחד מהם בנפרד עד לגובה סכום הפיצוי). 

אשר לטענת התובעת כי לא ניתנה לה הודעה מוקדמת בדבר סיום ההתקשרות, הסביר השופט כי סיום תקופת התקשרות שאינה קְצוּבָה (תְּחוּמָה) בזמן אינה הפרת הסכם. כל צד רשאי לסיימה בכל עת, אך בכפוף להודעה מוקדמת. אין משמעות אם הסיבה לסיום ההתקשרות הייתה סכסוך אישי, כפי שטענה הנתבעת או סיבה אחרת.

השופט מצא, כי בדומה לקבוע "בחוק חוזה סוכנות" (שחל ביחסים שבין סוכן מסחרי וספק), הודעה מראש של שישה חודשים, מהווה תקופה סבירה להודעה מוקדמת, בתום שש שנים לפחות של התקשרות. השופט קבע שהנתבעת הייתה זו שסיימה את ההתקשרות, ובהיעדר הודעה מוקדמת עליה לפצות את התובעת בעד הרווחים שנשללו ממנה בפרק הזמן זה. הנזק שנגרם לתובעת, כתוצאה מכך, מצא השופט, הוא כדי 463,000 שקלים. 

סוף דבר, השופט פסק כי סכומי הפיצויים אותם קבע ישולמו בתוך חודש ימים, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית פיגורים.