לרגל שנה המאה ליסוד קיבוץ משמר העמק, לקח על עצמו בן וחבר הקיבוץ עמרם גורדון (88) משימה חשובה לתעד את תולדות המקום בין השנים 1921- 1948 באופן ייחודי, על מנת שיהיה נגיש עבור אנשי ההווה ובעיקר עבור הדורות הבאים. מאחר וארכיון קיבוץ משמר העמק גדוש חומר לעייפה, גייס גורדון למשימה תריסר חברים וחברות שכל אחד ואחת מהם התבקש לאסוף חומר מתקופה מסוימת, וכך נוצרה ערימה אין סופית של חומרים שהגיעה כמעט עד לתקרה. בשלב זה החל תהליך, שארך שנה שלמה, של מיון החומר, בחירת הקטעים ועריכתם, עד לקבלת התוצאה הסופית- שהיא ספר המכיל 72 קטעים נבחרים שהם אפס קצהו של מה שנאסף.
"בכוונת מכוון", אומר גורדון, "החלטנו, שותפתי לעריכה (לילך רון) ואני, להיות נאמנים לשפת המקור ולשמור על האותנטיות והניחוח של הקטעים, כאשר נמנענו במתכוון מלציין את שמות המחברים". רוב החומר שמופיע בספר נשאב מעלוני הקיבוץ, בעוד מאורעות חשובים שלא מצאו משום מה את ביטויים בעלונים, נכתבו על ידי גורדון עצמו, כמו הקטע על "בריאת הקיבוץ" המצורף לכתבה זו. דגש מיוחד ניתן למלחמות, למאורעות, ללינה המשותפת וכמובן לקודש הקודשים – שיחת הקיבוץ.
מאחר וכמות החומר שנערכה לפרסום, עולה עשרות מונים על מה שנכלל בספר, מתלבט עמרם מה לעשות עם יתרת החומר, ושוקל אפשרות להוציא מהדורה נוספת עם קטעים שלא ראו אור בספר הנוכחי.
עמרם גורדון שימש מזכיר קיבוצו משך ארבע קדנציות, הוא ניהל את מוסד "שומריה" במשך שבע שנים ועוד שורת תפקידים, עיקרם בתחום החינוך. אחת "אהבותיו", שלא ידעה שובע, הייתה יציאה לשרות מילואים פעיל.
לייחוס המשפחתי של גורדון יש משקל משמעותי במסלול חייו: סבו, שמואל לייב גורדון (של"ג) היה אחד ממפרשי התנ"ך – "הומניסט אמיתי" כהגדרת נכדו, מה שמסביר את הסקרנות הטבעית של נכדו (בעל תואר שני בתקשורת) שלא נחה גם בשלהי העשור התשיעי לחייו, ואחת לשבוע הוא נוסע ברכב הקיבוץ לקמפוס בר-אילן, כדי ללמוד יהדות ותנ"ך.
לפני שבועות אחדים התקיים במשמר העמק ערב מרגש לרגל צאת הספר "ימי ראשית", במהלכו הקריאו 38 חברים את הקטעים ששובצו בספר. חדר האוכל היה מלא וגדוש והנוסטלגיה נשפכה כמים. אירוע זה היווה את יריית הפתיחה לשורת אירועי שנת המאה למשמר העמק שמתפרסים על השנה כולה, שהמרכזי בהם עתיד להתקיים בקיץ הקרוב. שותפתו של גורדון לעריכת הספר "ימי ראשית" היא לילך רון, (בתו של אמרי רון ז"ל) והעיצוב הגראפי נעשה בידי אורית קדם. חברים רבים סייעו בליקוט החומר.
סיפורים בבוקסות
הלילה של ה-21 בינואר 1922 מוצאי שבת, כ"ב טבת תרפ"ב, היה ליל גשום וסוער. קומץ חברים ישב יחד בצריף הגדול שעל גבעה חשופה בכרמל, ושוחח על עתיד הקבוצה. לפתע נשמעו צעקות וצהלות שמחה. איש לא ידע מהיכן, ואיך הגיעה הבשורה שלמָרֵק נולדה בת. מיד התקבצו כולם. מארון התרופות נשלף בקבוק קוניאק זול, שנמזג לספלי הפח, וכולם מחוייכי-אושר קראו "לחיים!" ופרצו בריקודים סוערים. יד ביד, כתף לכתף, רגל לרגל, מעגל ועוד מעגל, עד שהאיר השחר, ובחיוכים רחבים ותחושת אחווה ואחדות כפי שלא ידעו מעודם, יצאו לעמל יומם. הלילה המיוחד הזה, היה הלילה שבו נברא הקיבוץ.
עם ערב היו יושבים האנשים בעיגול. מישהו פותח, משמיע דברו אט אט. אחריו נושא חבר אחר את דברו מבטא רעיון יחיד ומיוחד. ושוב פרושה השתיקה על המסובים כפיסת רקיע. "אני קראתי לכם", נבלע קולה של רינה. "רציתי להגיד לכם דבר אשר רק אני ידעתי, בקרוב אהיה אם" הפתעה דקה יישרה את הדמויות השפופות לאורך הכתלים. מאז הייתה "השיחה" לרוח המקום ועומדת ברשות עצמה. "השיחה החליטה", "השיחה ביטאה", השיחה לא קיבלה". פעמים היא מעוררת ויכוח, פעמים מסיימת ויכוח, פעמים מעלה בעיות, פעמים מתעלמת מהן. תמיד מפעילה את המחשבה ומכשירה את הלבבות.
וכך מתנהלת הרחיצה היומית במקלחת המשותפת (בהתאם לעקרונות "עידון היצר המיני ושיפור היחסים שווי הזכויות בין בנים לבנות"): נכנסים לבושים בבגדי עבודה או בגדי בוקר. מחפשים מקום לתלות את המגבת ואת הבגדים שהבאנו להחלפה. מתפשטים ורצים עירומים לאזור הרחיצה. מתרחצים בנים ובנות יחד, חשופים לעין כל. חוזרים לבושים לחדר ההלבשה. מתנגבים, מתלבשים וחוזרים לחדרים. בעיקר בנים נשארים זמן ממושך מחוץ למקלחת, כאילו כדי לשוחח אבל בעצם כדי להציץ.
בבוקר הכל כרגיל. יוצאים למספוא. זה היה ברביעי לאפריל 1948 כשהרועים שלנו הבחינו בריכוזי צבא ערבי במנסי, גם בתותחים, ונודע שעל גבעה אחרת הוצבו מרגמות. הוכרז מצב חירום. העובדים בשדות הוחזרו הביתה, הלוחמים התייצבו בעמדות ההגנה. המפקד המהולל קאוקג'י, הניח שהרעשת תותחים כבדה תפתיע את הקיבוץ, תשבור את רוחו ותבטיח את ניצחון צבאו- אך הפגזת התותחים האדירה שניחתה על הקיבוץ בארבע וחמישים אחר הצהריים, לא הועילה לו, גם לא אלה שבאו אחריה.
