דור שלם של צעירים לא קיבל מעולם מכתב בדואר. זה אומר שהמכתב מת? אולי הוא פשוט הפך לפוסט בפייסבוק? ומה היה מיוחד כל כך בדואר הקיבוצי? מוקי צור יצא לחקור את גלגוליו של המכתב והגיע לתובנות מרתקות. כתבה ראשונה בסדרת "האוטו האדום"
בשיעורי לבני הנעורים אני נוהג לקרוא מכתבים. יום אחד הגעתי למכינה הקדם צבאית בה אני מלמד וקראתי להם מכתב. שמעתי את תלמידיי משוחחים:
"האם קיבלת פעם מכתב?" שאלה אחת את השני. "תלוי. פוסט זה מכתב?" נשמעה תגובה מהקצה השני.
חשבתי: הם לא קיבלו מכתב במעטפה עם בול וחותמת. לא יודעים מה זה מיקוד ומהו שק דואר. הם מחפשים את המילה שתגיע מיד, את הצילום שיראו לשכן. חזרתי הביתה בתחושה כי זר אני ואולי חייזר. האם המכתב מת?
אמרה לי אשתי: למה אתה מחכה? אדרבא, כתוב להם מכתב בכתב ידך. עם כתובת, בול וחותמת. ישבתי לכתוב 50 מכתבים, מכתב לכל תלמיד. חתמתי את המעטפות, סוכנות הדואר הוסיפה בולים והמכתבים יצאו לדרכם.
כעבור שבוע פגשתי בתלמידיי. "קיבלת מכתב?" שמעתי אחד שואל את חברתו. "עוד לא" ענתה ואני מבין שהמכתב מכיל בתוכו לא רק מילים, מעטפה ובול. הוא מכיל בעיקר את הציפייה. את ההשתהות בדרך, את הידיעה שהוא צריך להגיע, שהמילים עוברות מרחק.
ביקשתי לדעת האם המכתב מת? והנה שנים אחרי כן קבלתי מנכדתי ליאן הזמנה לערב הקראת מכתבים. זה היה ערב שבו התכנסו התלמידים וקראו מכתבים שכתבו לעולם, לחברים שלהם להורים ולמורים. המכתבים נקראו. הכותרת לא הייתה "מכתבים", הערב קיבל, כמקובל כיום, כותרת לועזית, אך התוכן היה של מכתבים. כפי שהיה בעבר הכילו המכתבים הללו גם התבוננות פנימית ורצון לשוחח עם הזולת. שלא כפי שהיה בעבר ליוו את המכתבים מחיאות כפיים סוערות.
נושא שמתאים בול לקיבוץ
כנראה המכתב לא מת אלא רק התחפש ולבש צורה אחרת. איזו מסיכה הוא יעטה בדורות הבאים? החלטתי לחפש את מסיכותיו בעבר. אמרו שאחרי הצילום ייעלם הציור, שאחרי הטלוויזיה ייגמר הקולנוע, שאחרי הפודקאסט ייעלם הרדיו, אך מתברר שיש גלגול נשמות. הבנתי שאני צריך ללמוד את גלגולו של המכתב. הגעתי לפרקי תיאולוגיה והיסטוריה, לקורות הטכניקה והתרבות. אחרי כל כך הרבה שנים התחלתי לחפש בולים ואוספים כדי להתחקות אחרי תולדות הדואר והשתקפותו בתקופות שונות בארץ ישראל. ביקשתי עזרה ואפילו נרשמתי לארגון הבולאים שיודעים שלא אחליף ולא אקנה אף לא בול אחד אלא רק אנסה להבין. הבולאים קיבלו אותי בנימוס לא ברור (בימי ילדותי בירושלים היה לי אוסף של בולים וחבר שותף והוא תבע ממני חיי שיתוף ממש למרות שחיינו בעיר. כך עבר האוסף שלי אליו ולא שאלתי אותו בזקנתו האם נשאר נאמן לרעיון אוסף הבולים).
אוסף צבי אלכסנדר הוא אוסף הבולים החשוב ביותר העוקב אחרי ההיסטוריה של הארץ. האספן המיוחד הזה הנחיל את אוספו ל"מוזיאון אלכסנדר לתולדות הדואר והבולאות" במוזיאון ארץ ישראל ואני קיבלתי ממשה רימר, האחראי על האוסף, הדרכה מאלפת על קורות הדואר, הבולים והמכתב. ואז הוא שאל אותי לפתע: ומה עם הקיבוצים? פה אין לנו מספיק ידע על מה שהיה בקיבוצים.
הבנתי כי אני יכול ללמוד כאן משהו מיוחד. פניתי לארכיונים של הקיבוצים וקיבלתי מהם ידע מרגש ומיוחד שאותו אעביר לבולאים אמיתיים ולתלמידיי הבוגרים והצעירים. לכך תהיה מוקדשת סדרה זו של רשימות.
האוטו האדום עדיין נוסע.
