זו שעת זריחה, אנחנו עומדים בתוך החממה ומתכוננים ליום עבודה חדש. אבי הוא החקלאי, אנחנו בני הנוער של המושב שעוזרים לו בעבודות השונות, בתקווה להרוויח כמה גרושים ולהעביר את חודשי הקיץ החמים בלי להשתגע
"תקשיבו לי, ותקשיבו טוב," רועם באוזנינו קולו של אבי. אנחנו עומדים מולו בשורה וזה בהחלט לא משחק. "יש לנו היום ארבעה עמדות של עבודה," הוא ממשיך, "יש למלא מצע קוקוס בעציצים, להעביר שתילים מהמגשים לעציצים המלאים, להשקות את העציצים החדשים ולסדר אותם בשורות."
הוא מסתכל לנו בעיניים ואנחנו לא ממצמצים. אנחנו מכירים את הנאום הזה משנים קודמות, אבל הוא מתעקש לחזור עליו כל קיץ מחדש. ז
זו שעת זריחה, אנחנו עומדים בתוך החממה ומתכוננים ליום עבודה חדש. אבי הוא החקלאי, אנחנו בני הנוער של המושב שעוזרים לו בעבודות השונות, בתקווה להרוויח כמה גרושים ולהעביר את חודשי הקיץ החמים בלי להשתגע.
הכי כיף להשקות את העציצים החדשים כי מסיימים את שעות העבודה רטובים ורעננים. הכי קשה זה לסדר בשורות, על ברכיים, עציץ אחד בכל פעם. אסור להם ליפול, אסור להם להיום עקומים, השורה לא באמת ישרה וצריך לשים לב להנחת העציצים לסירוגין.
"אנחנו מתחילים עכשיו, השעה 6:00," הוא ממשיך. "נסיים ב-12:00. יש מים לשתות. אל תהססו אבל לכל אחד יש את הכוס שלו. לא שותים מהבקבוק הכללי." אנחנו חבורה של 8 חברים וחברות. כולם מכירים את כולם. גדלנו יחד. אנחנו עובדים ביחד כל הקיץ, כל פעם אצל מישהו אחר. לפי סוג העבודה והדרישה. "ב- 16:00 נחזור לעוד כמה שעות, עד שלא נראה יותר כלום. ומחר נמשיך שוב. וביום שאחרי שוב," הוא מסיים את הנאום.
אנחנו נעמדים בעמדות. אני ליד השולחן, עם קובי, לא שוכחים להוסיף כוס דשן מעודד צמיחה למצע, מערבבים אותו טוב עם כל הזרוע ומתחילים למלא עציצים. מיכל ויעל מעבירות את השתילים הקטנים מהמגשים לעציצים הגדולים, הריקים. זו עבודה עדינה וצריך אצבעות של בחורות. אסור שהעלים הרכים ייתלשו במעבר. הן טופחות על המצע סביב השתיל ומסדרות 10 עציצים בארגז שחור.
תמיר ויאיר מעבירים את הארגזים מהשולחן הגדול אל הרצפה ומשקים אותם היטב עם הצינור. זו עבודה חשובה. העציצים לא יקבלו מים בימים הקרובים ואסור שיתייבשו. אחרת, כל העבודה תרד לטמיון. אחרי שאבי מפזר בשורות חומר מעכב נביטה, אמיר וישראל מסדרים בשורות. כל אחד מהם 1.80 מ' וקשה להם להתכופף. אבל הם החזקים ביותר.
העבודה קצת משעממת אז אנחנו מתחילים לקשקש בינינו לבין עצמנו. מיכל מפעילה את הרדיו והצלילים מקיפים אותנו מכל עבר. מיכל ויעל מתחילות לרקוד וקצת שוכחות מהעבודה. אבי מבחין בכך ומעביר אותן לשורות.
אמיר וישראל מצטרפים אלינו לשולחן ואנחנו לא מפסיקים לפטפט. "אם לא תתרכזו בעבודה, אני אעביר גם אתכם מהעמדה הזאת. זה לא משחק. אנחנו פה לעבוד. לא לרקוד." הוא בלחץ. העציצים חייבים לסיים את העונה, בפסח, במצב מושלם. זו הפרנסה שלו.
אנחנו מבצעים את העבודה הזאת שוב ושוב במשך שלושה סופי שבוע, שלושה שבועות ברציפות. ביום חמישי אחרי הצהריים, עד החושך, שישי משעות הבוקר המוקדמות עד שחם מידי, ואחרי הצהרים שוב, עד החושך. וכך גם בשבת. בין לבין, מתקלחים, ישנים, אוכלים. אבי והמבוגרים עובדים בינתיים ודואגים לנו למצע, לעציצים, לשתילים. העבודה אף פעם לא נגמרת.
אבי הוא לא החקלאי היחיד במושב ולא רק אצלו אנחנו עובדים. יוסי, אבא של יעל, צריך אותנו יומיים בשבוע, באמצע השבוע, לאורך כל הקיץ. אנחנו מעשבים אצלנו בשדות. דואגים שהצמחים שגדלים שם, הם רק אלה שהוא צריך שיגדלו שם. כל השאר מוגדרים אצלו עשב שוטה שצריך לעקרו מהשורש. הוא מגדל אבטיחים אבל המקשה מלאה בקייצת ובסרפד. יוני, האח הגדול של ישראל, צריך אותנו רק מוקדם בבוקר, עד 12:00, שלוש פעמים בשבוע, רק חודש אחד. הוא מגדל פרחים לזרים בחממות. אנחנו גוזמים במזמרות רק את התפרחות היפות ביותר, מאפסנים אותן בקירור והוא שולח את הארגזים המקוררים לבתי אריזה במרכז הארץ. זו עבודה מאוד מדויקת. אנחנו עוברים את כל העציצים כל פעם. לא לפספס תפרחות יפות. אם אנחנו עובדים היטב, בסוף החודש, כל אחד מאיתנו מקבל זר הביתה, בנוסף לתשורה כספית נאה.
חקלאים אחרים במושב, שמעדיפים ידיים יותר מקצועיות, שוכרים לעיתים קרובות את הפועלים הפלסטינאים מהכפר מעבר לגדר, שיעזרו בעבודה עם המכונות הכבדות ובעובדה יותר קשה ומסוכנת. אנחנו רק בני 16, אנחנו לא יכולים להפעיל את הטרקטורים או הקומביינים או את המנערת הגדולה של הזיתים והשקדים. גם אם יכולנו לנהוג בטרקטור או בקומביין לבד, אין לנו מספיק כוח פיזי לבצע את העבודות האלה.
יש מכונות שאסור לנו להתקרב אליהן בכלל. המקנבת היא אחת המכונות האכזריות ביותר שיש במושב. הרשת הארוכה רוטטת, עליה מתקדמים הבצל או הסלק או הלפת שהגיעו מהשדות בארגזים גדולים. מתחת לרשת מוצבים בטור שני סכינים עגולים שמסתובבים במהירות גבוהה ומושכים את העלווה והשורשים אל מתחת לרשת וקוצצים אותם. רק המבוגרים המנוסים מתקרבים אליה. היא קוצצת בלי רחמים עלים, שורשים או אצבעות. אבוי למי שמכניס לתוכה ידיים.
יש לפועלים הרבה עבודה כשאנחנו בבית הספר. זו תקופה שבה אנחנו יכולים לעזור רק מוקדם בבוקר או אחרי שעות הלימודים. כל עבודה שנדרשת לביצוע בשעות שבין לבין, מבוצעת על ידי הפועלים.
אנחנו למדנו ליהנות מהעבודות הקטנות – העברת השתילים מעציץ לעציץ או גזירת התפרחות. יש בעבודות האלה סיפוק אדיר.
ביום האחרון של סוף השבוע השלישי בעבודה אצל אבי, אנחנו רבים, כל שנה מחדש, מי ימלא את העציץ האחרון, מי יעביר את השתיל האחרון, מי יסדר את העציץ האחרון בשורה. כשכל העבודה מסתיימת, אנחנו נשכבים במעברים בין השורות, עם כל המצע והחול, ואבי משקה אותנו כמו את העציצים. אנחנו נהנים מהרטיבות המרעננת ומסופקים מסיום עבודה שבוצעה היטב.
* הכותבת הינה בת של חקלאים מככפר בן נון. הסיפור הוא דמיוני לחלוטין.
