קציר ומיכון חקלאי: עכשיו עונת הקציר, רגע לפני חג שבועות. הימים, ימי פוסט קורונה והסגר המתמשך וכולנו משתדלים לסגל לעצמנו שגרה זהירה ובעיקר סטרילית. את החיבוקים ולחיצות הידיים השארנו מאחור, אי שם בתחילת חודש מרץ. את יצהל כהן אני פוגשת בבית אימו במושב גיאה. מרפק אל מרפק, כבר התרגלנו, ואני מקשיבה בהנאה גדולה לסיפור המשפחתי הכל כך מיוחד וכל כך ישראלי של המשפחה.
חקלאות דור מייסד
אביו עלה ב 1948 ממרוקו במסגרת עליית הנוער ועד השירות הצבאי שלו, התחנך בקיבוץ איילת השחר. אימו, רחל, עלתה גם היא עם הוריה באותה שנה מהונגריה. אחרי פחות מעשור הגיעה משפחתה למושב הצעיר שלא מזמן הוקם והיו בו משפחות מעטות. מושב גיאה הוקם, לקראת סוף שנת 1949, אשקלון הסמוכה עדיין נחשבה לעיירה קטנה ובה 2500 תושבים יהודים החיים לצד כ- 2500 תושבים ערבים. המושב ותושביו הראשונים היו זקוקים לגידול במספר המשפחות וכך יצא שהוריה של רחל נמנו על דור המייסדים שהפכו את המושב לשוקק חיים.
תושבי גיאה סבלו מהיעדר תשתיות ובחורפים, הוצף המושב, לא פעם, עד כדי ניתוקו משאר הסביבה למשך ימים. מאוחר יותר הצטרפו למושב משפחות עולים מתימן, מרוקו ורומניה וכך קרה שהבחור שעלה ממרוקו הגיע מהצפון הרחוק למושב הדרומי שבו גידלו בעיקר פרות, תרנגולות וגידולי שדה.
"אבא התעסק עם כל מה שקשור למיכון חקלאי. עבודתו נדרשה אצל בעלי המשקים וכך קרה שההורים של אימי הזמינו אותו לעבודה אצלם ואימי היא זו שבידיה הפקידו את התשלום לעובד החרוץ לכשיסיים את יום העבודה. לקח קצת זמן עד שאמא נעתרה לחיזוריו ובסופו של דבר הם התחתנו והקימו את ביתם כאן במושב גיאה."
יצהל, הוא הבן הבכור שנולד לזוג כהן. "השם שלו מאוד מיוחד כי הוא נולד בשמחת תורה ואביו בחר לו את השם שמסמל את השמחה שמביא עימו החג." מספרת רחל כהן, אימו. מאוחר יותר נולדו אסף ואיילת. אסף גר כאן במושב ואיילת, שגם את השם שלה בחר אביה כי מאוד אהב את קיבוץ איילת השחר שבו התחנך כעולה חדש, מתגוררת בארצות הברית.
מדור לדור באהבה
"בתור נער צעיר גדלתי לתוך עולם החקלאות, לסבא וסבתא היתה רפת ובגיל מוקדם למדתי לתפעל את הכלים החקלאיים ולסייע בכל מה שנתבקשתי: עליתי על הטרקטורים, חלבתי פרות, קצרתי תירס וגם העמסתי כל מה שהיה צריך." מספר יצהל כשאני מבררת מדוע היה לו ברור שהוא וחקלאות זה לנצח. המסלול שעשה בחייו הבוגרים דווקא היה אמור לקחת אותו למחוזות רחוקים מהחקלאות: "בצבא, סיימתי כמ"פ בשריון, למרות שכל מפקדיי ייעדו לי קריירה צבאית מופלאה וממושכת וניסו לשכנע אותי, ללא הצלחה, להישאר בקבע. השתחררתי ונסעתי לגור באילת, שם הכרתי את אשתי לעתיד, אילנה והחלטנו לנסות את מזלנו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בארצות הברית עסקתי במסחר בתחומים שונים (אלקטרוניקה ועוד) וקבענו שכשייוולד לנו ילד ראשון – נחזור לישראל".
יצהל ואילנה חזרו לגיאה עם בנם הבכור (31) ומאוחר יותר נולדו התאומים, היום בני 28. החזרה של יצהל לעבודת האדמה היתה מהירה מאוד. כבר היה לו ברור איזה עיסוק בחיים גורם לו לקום כל בוקר בשמחה ולסיים את היום בסיפוק גדול. הוא הצליח להעמיד לו דור המשך ובנו בן ה- 28 עובד איתו, בדיוק כמו שהוא עבד עם אביו. זו ללא ספק הצלחה שבמשפחה אחת החקלאות עוברת מדור לדור ועוד – באהבה. זה כבר דור רביעי שהלוואי ויהיה לו המשך גם כשייוולדו ליצהל נכדים.
לגמרי במקרה, בעקבות חבר טוב של המשפחה, שמעו על כך שרשת בתי הטבע מחפשת להקים סניפים נוספים. כך כמעט תמיד מלא שם בקונים ותמיד אפשר למצוא בו את כל מה שחיפשנו. אני מבררת מה עלה בגורל החנות בתקופת הקורונה: "לשמחתנו, אושר לנו לפתוח את החנות ומיד התארגנו עם שרות משלוחים עד הבית. יש לנו קהל גדול של לקוחות והיה חשוב לנו לאפשר להם להמשיך ולצרוך את התוצרת שהם אוהבים".
חקלאי בזכות עצמו
עם השנים הפך יצהל למי ששמו נקשר ב- קציר ומיכון חקלאי, אך לא רק. תחום המיכון החקלאי העסיק אותו מגיל צעיר והוא הפך למומחה ולמבוקש מאוד בעבודה הזו שמצריכה גם אחזקה ואחסון של כל הכלים הגדולים. בנוסף, יש לו שטחים חקלאיים משלו, כ- 2000 דונם במושב גיאה, שגם אותם הוא קוצר בימים אלה, למספוא (חיטה, שיבולת, תלתן).
אני מבינה שיש כאן תהליך שמתחיל אי שם בסתיו, אז זורעים, אחר כך מרססים ומדשנים ולקראת אפריל מתחילים לקצור. "יש הבדל בין קציר ירוק למספוא-תחמיץ, לבין קציר החיטה היבשה. את הראשון כבר סיימנו והשני מתבצע ממש בימים אלו", מסביר יצהל. אני שואלת אותו על עניין הקציר המוקדם בעוטף עזה והוא מסביר שכשהחיטה נקצרת בעודה ירוקה – היא מיועדת לחציר או לתחמיץ לטובת מזון לבעלי החיים. התחמיץ עובר תהליך של התססה וטיפול עד שהוא ניתן להם כמזון. את מה שנקצר לחציר, לעומת זאת, מייבשים ורק לאחר מכן אוספים לחבילות".
יצהל קם מוקדם וכבר ב- 4.00 לפנות בוקר היה בשדה החיטה בקיבוץ גלאון, שם הוא קוצר כבר 30 שנים. "אני מתרגש בכל בוקר מהניחוח הזה של התבואה הקצורה. זו הרגשה שקשה להסביר במילים. היא מביאה איתה המון זיכרונות חיים והרבה אהבה לאדמה שמצמיחה לנו את החיטה".
"שיא עבודת הקציר הוא מחודש מרץ עד יוני. אני זוכר שהיו שנים, בהם התחום הזה לא היה נפוץ כמו היום, ורק מעטים עסקו בקציר בפועל, נסענו עד מרכז הארץ כדי לקצור. הייתי יוצא מהבית במוצאי שבת וחוזר לקראת סוף השבוע. עבדנו מסביב לשעון כדי להספיק".
אני שואלת אותו מה עושים עם חבילות הקש שמחכות אצלו בשטח שמאחורי הבית של אימו: "את הבלות האלו אני מוכר בעיקר לבעלי סוסים, חוות טיפוליות ומרכזי מזון בכל הארץ. האיכות של החציר גבוהה יותר מהאוכל שנותנים בדרך כלל לפרות, למרות שיש רפתות שמאכילות בחציר הזה את הפרות".
אני בודקת איתו איזו עונה הוא אוהב יותר – את זו של הקציר או של הזריעה. "אני אוהב את תחילת הסתיו, התקופה בה אנו מתכוננים לגשם הראשון, ואז, כשהוא מגיע במלוא הדרו, הוא מתבל את האויר בניחוח החציר", הוא עונה בלי היסוס.
אנחנו בימים שבהם הולכת ומתרחקת מאיתנו תקופת הסגר שפקד את העולם שלנו מאז חודש מרץ וממש רגע לפני סיום הכתבה, הושבעה כאן ממשלה, אחרי 3 מערכות בחירות שלא הוכרעו. מותר להיות בעד ומותר גם נגד, אבל על דבר אחד יש לברך בכל התהליך הזה שהגיע היום לסיומו: יש שר חקלאות בישראל ואפילו כזה שמבין הרבה בחקלאות. אני שואלת את יצהל, לסיום מה נאחל לשר החדש, אלון שוסטר, תושב עוטף עזה, ראש מועצה במשך 16 שנים ותמיד – קיבוצניק : "אני מקווה שאלון יהיה אבא טוב למשרד הזה שבמשך שנים סבל מהזנחה הורית, אני שמח על המינוי הראוי, מצפה מאלון להביא איתו רוח של שינוי".
קציר ומיכון חקלאי – תערוכת החקלאות
