קרן אלוף שהתה במשך שבע שנים בניו-דלהי, שבה ארצה והיום גרה משפחת אלוף במושב צופית. בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת על שיטות היוגה שלמדה בהודו והיא מיישמת בישראל, על החוויות שספגו שם, על בית הספר הבינלאומי בו "לכל ילד יש קול", על ההנאה והאתגר לשוב לארץ ולמושב ועוד
בשיחה עם קרן אלוף עלתה בי מחשבה שהאישה הצעירה הזו, ילידת 1975, היא טיפוס אופטימי, אוהב חיים, וכל שלב בחייה היא מגדירה כחוויה. היא פשוט צוברת חוויות.
נראה שהסיבה לגישתה זו לחיים היא משפחת המוצא שלה, שהיתה לפי הגדרתה: "משפחה גדולה וחמה".
אביה עלה ארצה בגיל שלוש מלוב. במשפחתו היו הורים ואחר-עשר ילדים. אימה של קרן, לעומת זאת, היתה בת יחידה. סבתה מצד אימה היתה אצנית בגרמניה והוזמנה ל'משחקי הפועל' בארץ ישראל. אז פרצה מלחמת העולם השנייה והיא נשארה פה. סבה, יליד אוסטריה, קיבל רשות מאייכמן לעזוב את אירופה עם אחיו והם הצליחו לברוח ברגע האחרון ממוראות המלחמה. מרבית בני משפחתם נספו בשואה.
גם את דור ההמשך ניתן לכנות "משפחה גדולה וחמה". לקרן יש שתי אחיות ואח. אחיה ואחת האחיות חזרו בתשובה והיום הם חרדים והולידו 11 כל אחד. אחות שנייה היא קיבוצניקית וחיה בעין המפרץ. "למרות השוני באורח החיים, אנחנו משפחה מאוד מלוכדת," מעידה קרן. "כל החמולה מקפידה להיפגש אחת לחודשיים שלושה למפגש משפחתי – ומאז המעבר להודו אנחנו נפגשים פעם בשנה למשך שלושה ימים במקום נופש מוכשר, שיתאים לכולם. וזוהי הזדמנות נפלאה לילדים להכיר את בני הדודים. התגברנו על הקשיים ועתה אנחנו נהנים מהשוני."
קרן למדה בתיכון "שרת" בנתניה במגמת ביולוגיה וכימיה. בצבא היתה מורה חיילת בפנימייה הכפר הירוק ברמת השרון: "הנוער אותו הדרכתי כלל קבוצה של נערים ונערות ישראלים, יחד עם עולים מרוסיה ומאתיופיה, שחיו בקבוצה אחת ביחסים הרמוניים ונעימים ופתחו קשרי חברות מאוד יפים."
קרן מגדירה זאת כ"שירות חווייתי ביותר. שירות מתנה."
אחרי השירות הצבאי ירדה לאילת, שם עבדה כבודקת ביטחון במסוף הגבול "ערבה" עם ירדן. בהמשך עבדה בחנות לציוד צלילה.
הקשר עם חקלאות והקמת משפחה
"לימודי האקדמיים היו בפקולטה לחקלאות ברחובות, בחוג לביוכימיה ובמזון. מאז שאני ילדה אהבתי את ההתעסקות עם אוכל," היא מעידה על עצמה, "ובכלל אהבתי להמיס ולפרק, גם אוכל וגם מוצרי חשמל. רציתי להבין איך דברים מורכבים."
גם את שנות לימודיה בפקולטה היא מגדירה כ"שנים נהדרות. הלימודים היו קשים אבל מהנים. רכשתי שם חברים טובים, שעמם אני בקשר עד היום. ובכלל," היא מוסיפה, "החברים חשובים לי. אני אדם שאוסף חברים בכל שלב בחיים. יש לי חברים מכל מקום שהייתי בו.
בחור עם ארגז תפוזים
"לאחר סיום הלימודים נשארתי לגור בדירת הסטודנטים ברחובות ולעבוד בעיר זו. שותפי לדירה עזבו ואני תליתי מודעה בפקולטה לחיפוש שותף או שותפה. הראשון שנענה למודעה היה בחור חמד, גם הוא בוגר הפקולטה. הוא הגיע לדירה עם ארגז תפוזים וכבש את לבי."
שמו של בחור החמד היה דן אלוף. (יש לציין שהסיפור הזה סוגר מעגל. גם אביו של דן הוא אגרונום שלמד בפקולטה ופגש את רעייתו, אימו של דן, ברחובות).
קרן ודן נישאו בשנת 2005. הם הורים לארבעה ילדים: שחר בת 15, פלג 13, עומר 11 ואלה בת ארבע וחצי. בני הזוג התגוררו בכרם מהר"ל במשך 10 שנים, שם נולדו שלושה מתוך ארבעת ילדיהם. קרן עבדה בתחום של ציוד רפואי, הקשור להפרעות קצב לב וצינתורים, ודן בתחום החקלאות.
התחלת הרומן עם היוגה
בתקופת לימודיה לקראת התואר, בחופשה, נסעה קרן להודו לטיול של שלושה חודשים: "שם תרגלתי יוגה בפעם הראשונה ומיד חשתי שזה הספורט המתאים לי, שממלא אותי. הזדמן לי להצטרף לקבוצת מטיילים שהציעו לי להתלוות אליה לשהות בת שבועיים בשיווננדי אשרם, במדינת קרנטקה שבהודו.
"באותו אשרם היינו פעילים משעות הזריחה ועד השקיעה. מתרגלים יוגה, אוכלים מזון צמחוני איורבדי, לומדים את הפילוסופיה של היוגה. הכול באווירה קסומה, בסמוך לאגם טבעי מה שהעצים את תחושת החיבור העצמי לגוף ולנפש. התאהבתי," אומרת קרן.
"גם בארץ, במשך שש שנים מהחזרה מהאשרם, הייתי קמה יום יום בחמש לפנות בוקר ומתרגלת יוגה. עד שנולד הבן השני שלי – ילד שלא ישן בלילות. ובכלל אז התחילו החיים האינטנסיביים סביב משפחה, עבודה וכו'."
המעבר להודו
אבל מאז חלמה קרן לשוב ולבקר בהודו. היא לא שיערה לעצמה שהיא תשוב לחיות שם תקופה ארוכה עם משפחתה. בשנת 2014 דן ניגש למכרז מטעם משרד החוץ, ונבחר לשמש בתפקיד נספח חקלאי. נספח מש"ב (המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי). "התרגשנו מאוד. התפקיד הוגדר לשנה עם אופציה לשנתיים. למרות שהייתי באמצע קריירה שלי בארץ, החלטנו לנסוע."
המשפחה הגיעה לניו-דלהי ובסופו של דבר נשארה שם שבע שנים, במהלכם נולדה בתם הצעירה (כשהיו בחופשה בארץ).
"ניו-דלהי היתה חדשה לי," מספרת קרן, "לא ביקרתי בה בעבר וזו היתה עבור כולנו חוויה לחיים. טיילנו שם ללא הפסק. היכרנו מקומות חדשים. זכור לי במיוחד הביקור של חמי וחמותי, שמאי ותאיר. ערכנו איתם סיור בן שבוע במדינת קארלה, כשכולנו יחד ברכב נוסעים שעות, כאשר לעינינו נפרש הנוף עוצר הנשימה של שדות התה של מונאר, המקום שהייתי בו בביקורי הראשון בהודו. שנים רציתי להגיע לאותו מקום והנה הגשמתי את חלומי. הגעתי למקום עם משפחתי. זו בהחלט היתה חוויה נהדרת."
בכל שנות שהותם בניו-דלהי הם ניצלו את החופשות של בתי הספר לטיולים גם בהודו וגם מחוצה לה.
"ראינו עולם," מספרת קרן. "בכל חופשת חורף בילינו בגואה. שם הילדים נהנו מחופש מלא, שכלל טיולים יומיים בחיק הטבע, ארוחות טעימות וזולות במסעדות המקומיות, מפגשים ראשונים או חוזרים עם תיירים (שחלקם הגדול מגיע באותה תקופה לביקור ארוך באותו החוף בגואה), וכמובן מפגשים עם הקהילה המקומית והכי הרבה ים וחוף… חלום….
"בנוסף, הספקנו לערוך ביקור של שלושה שבועות ביפן ושלושה שבועות בטיול קרוואנים בניו-זילנד, לבקר בתאילנד ובאיים המלדיביים. היו אלו חוויות מהנות, מגבשות, עוצרות נשימה אך לא פחות מאתגרות, כשמתלווים אלינו 3-4 קטנטנים עם דרישות שונות משלנו והצורך להתאים את הטיול לכולנו."
המפגש עם אנשים רבים ושונים אף הוא היה יתרון גדול מאוד: "התאהבנו באנשים ההודים, שהם באופן כללי עם חם, אוהבי ישראל וקצת דומים לנו אך ללא חמימות המוח. מאוד קשה להוציא הודי משלוותו.
״גם בכביש, שהוא התגלמות הכאוס ההודי, מעולם לא נתקלתי במריבה, קללה, או הפגנת כוחנות. חותכים אותך עם חיוך," אומרת קרן בצחוק, "ובכלל היופי בשליחות בחו"ל הוא מפגש עם העולם, מפגש עם מגוון קהילות, נציגים דיפלומטיים, עובדי חברות גדולות של תעשיות צבאיות, מחשוב ועוד.
"היו עמנו בניו-דלהי קוריאנים, גרמנים, הולנדים, ספרדים, סינים, יפנים, שלל מדינות ערב ועוד. למדנו שהשפות שונות ואנחנו מתקשרים זה עם זה באנגלית, לעיתים אנגלית עילגת, ובכל זאת מתברר שכולנו בנויים מאותם חומרים, כולנו מתמודדים עם אותם דברים: ילדים, זוגיות, פרנסה. והעיקר, אנחנו והילדים למדנו לקבל את השונה מאיתנו, דבר שהודגש גם בבית הספר הבינלאומי."
לכל ילד יש קול
ילדי משפחת אלוף למדו בבית הספר הבינלאומי בניו-דלהי. "על הדגל שהם הניפו בבית ספר," מספרת קרן, "היו חרוטים שני ערכים: השוויוניות והשונות. השונות היא הסטנדרט. ללא הבדל דת, צבע, מין ומגדר. הכיתות קטנות, ובכל כיתה יש מורה וסייעת. אין הרמת קול בכיתה. כאשר המורה רוצה שקט היא מצלצלת בפעמון טיבטי קטן, ומיד משתרר שקט."
והיא ממשיכה לתאר מה שגרם לישראלים להתפעל: "כל התלמידים שקטים, סבלניים, עומדים בטור במרחק זרוע זה מזה, פונים בנימוס למורים. יש כבוד הדדי. המורים סמכותיים," מדגישה קרן," אבל רואים את האדם בילד. זוהי ראייה חינוכית מאוד מפותחת. לכל ילד יש קול. הם רואים את כל הילדים ומעצימים אותם. אפילו כאשר ילדיי היו חולים, הם הביעו רצון ללכת לבית הספר."
כאשר קרן מתבקשת להצביע על ההבדל בין בית הספר שם לבין בית הספר בארץ, בו נקלטו עתה ילדיה, היא מתנסחת בזהירות. לדבריה היא איננה רוצה לבקר את הנעשה בארץ, אלא רק לתאר מצב. "ההבדל הוא קודם כל בכמות החומר. שם למדו נושא מסוים כמה חודשים, התעסקו בנושא אחד ולמדו אותו מכל היבטיו בדרכיי חקר שונות, עם מצגות. המטרה היתה להעמיק את הידע. ופה בארץ כמות החומר אדירה. המורים חייבים להספיק 'להעביר' את החומר ואין להם זמן לדברים נוספים. לדעתי, חסרה פה חוויית הלימוד והחקר. לומדים, ובעיקר משננים, כדי להצליח."
התמחות ביוגה
"בשנה הראשונה בהודו," משחזרת קרן, "עוד חשבתי לחזור לתחום שלי, ציוד רפואי. אבל היה לי קשה למצוא עבודה. מצאתי את עצמי במפגשים הדיפלומטיים, מחליפה דעות וחוויות עם נשים במצבי, אשר הציגו את עצמן ואת הפעילויות שלהן, מחפשת דרך (כי כך נהוג ומוכר) להציג ולהגדיר את עצמי דרך העשייה שלי ולא כאשתו של…
"התחלתי ללמוד פסנתר ולשחק טניס ובמקביל התחלתי שיעורי יוגה. כך מצאתי את עצמי בקורס מורי יוגה הראשון, פורשת מהתהילה העתידית של פסנתרנית דגולה או מלהיות שחר פאר הבאה. כבר בסיום הקורס התחלתי ללמד. חצי שנה אחר-כך למדתי בעוד קורס yin יוגה, שהיא יוגה רכה, מדיטטיבית, המחזקת את שלד הגוף ואת רקמות החיבור העמוקות.
"בשיעורים שלימדתי שילבתי (ועדיין משלבת) בין שתי הגישות ה-yin וה-yang, שהיא היוגה הדינאמית יותר – יוגה ויניאסה – שעובדת יותר על חיזוק שרירי הליבה ובנית מסת שריר."
אבל עדיין קרן חשה שחסר לה משהו, משהו שהיא איננה יודעת להגדיר, ואז שמעה את המונח "יוגה תרפיה".
יוגה תרפיה
"את המונח יוגה תרפיה שמעתי לאורך שנים, והוא הדהד בראשי אך לא במודע תקופה ארוכה," אומרת קרן.
לאורך השנים בהודו היא יצרה קשר עם כמה בתי ספר המלמדים את התחום, בניסיון להשתלב בלימודים, אך הדרישות היו להגיע לאשרם למספר חודשים. הדבר לא התאים לסטטוס המשפחתי באותה תקופה. בשנת 2019 כל המשפחה חלתה בקורונה, והמשפחה כולה הגיע לביקור מולדת של כשלושה חדשים.
"מיד לאחר שובנו חזרה להודו קיבלתי אימייל מהאשרם בהודו, שזכר שאני מתעניינת בנושא, בו הודיעו לי שבימים הקרובים יפתח קורס הכשרה בזום בנושא זה. התחברתי לפגישת ההיכרות והתלהבתי מאוד. אבל היססתי. זה היה קורס בו לומדים 5 ימים בשבוע, בכל יום 3 שעות, מחמש אחר הצהריים עד שמונה בערב. (שעות השכבת הילדים …).
"אמרתי לדן בעלי: 'אני לא יודעת איך אצליח להתמודד עם זה.' התגובה של דן דחפה אותי לא לוותר: 'את הרבה זמן מחפשת את זה ותמיד תהיה סיבה למצוא למה לא. זה עכשיו או לעולם לא.' ואז היה לי ברור שאצטרף לקורס, למרות החשש להתחייב."
המבוא לקורס ארך כחצי שנה והקורס המלא עוד שנה וחצי. והיא עשתה זאת! "מרגע שהתחלתי," היא אומרת, "חשתי העצמה. זה הוסיף לי ידע, רקע בפילוסופיה של היוגה, הבנה עמוקה יותר של הרקע של עולם היוגה, של התורה הזו, שהיא בת אלפי שנים. קיבלתי כלים וערכים חשובים ביותר עבור עצמי ועבור המטופלים והמתרגלים שלי. אין ספק שזו אחת המתנות הגדולות שקיבלתי בחיי."
מהי יוגה תרפיה?
"זוהי שיטה טיפולית המשתמשת בכלי היוגה המגוונים: אסאנות (תנוחות), פראנאימה (טכניקות שונות של נשימה), מודרות (מנחים שונים של כפות הידיים, פנים, גוף המשלבים את מערכת העצבים), קריות (פעולות לניקוי הגוף) ועוד, בתוספת מדיטציה. כל זאת על מנת להביא את המטופל לחיים מאוזנים.
"על פי פאטנג׳לי - שאיגד את תורת היוגה למקבץ פסוקים - מקור המחשבות המתרוצצות והלא מרפות שלנו הוא כמה דחפים, אותם הגדיר כחמשת המקורות לסבל (klesha).
"ביניהם: הבורות - אי הידיעה, חוסר היכולת להבחין בין זמני לנצחי; אגו – תחושת האני – כאשר אנחנו מגדירים את עצמינו על פי האובייקטים שסביבנו, כגון נכסים, אנשים, תחום עיסוק; הפחד למות – הפחד הבסיסי מהפסקת החיים, מהפסקת הקיום, מהזמניות, מן הלא נודע.
"בתרגול היוגה אנו מתאמנים לחשוב פחות ולנשום יותר ובכך הסכסוך העצמי הולך ופוחת, ואנו נמצאים במצבי רגיעה ושחרור מתמשכים לאורך זמן.
"המטרה של המטפל היא להתאים לכל מטופל את התרגול המיטבי בעבורו ולהביא לחיים מאוזנים. המטופל מקבל כלים להיות מודע לגוף ולנשימה ולהשתמש בהם על מנת ולשלוט ברמת הלחץ שלו. בנוסף, הטיפול משלב הנחיה לאורח חיים, תזונה ושינה מאוזנת."
התאקלמות בארץ ויישום היוגה
משפחת אלוף הגיעה ארצה לאחר שבע השנים בניו-דלהי. למזלם יש בית פנוי עבורם בנחלה של סבא וסבתא במושב צופית. הילדים מתאקלמים במוסדות הלימוד שלהם, רוכשים חברים חדשים ונהנים מן המשפחה המורחבת.
דן עובד בחברה המפתחת את תחום הקנאביס הרפואי ולשימושים נוספים בחו״ל. למזלה של קרן יש במושב סטודיו ליוגה ופילטיס, והיא מדריכה שם כמה קבוצות תרגול בשיטות יוגה שונות – יוגה דינמית, יוגה רכה וגם יוגה תרפיה.
כמו כן, היא מעבירה סדנאות שונות, כגון סדנת גב, שמיועדת לאנשים שסובלים מפריצת דיסק וכאבים. הקבוצות של קרן מיועדות לכל רמה של ידע ביוגה ולכל גיל. בנוסף יש גם טיפולים אישיים של יוגה תרפיה.
קרן עובדת גם בהדרכת יוגה לשתי קבוצות בהוסטל לבוגרים בכפר-סבא, המהווה מסגרת דיור לאנשים עם צרכים מיוחדים. "אילו הן שתי קבוצות יקרות לליבי מאוד," היא אומרת.
קבוצת תמיכה בזום
אבל הקשר עם העולם לא נקטע בעת חזרתם לארץ. במקביל לחוגים ולסדנאות שהיא מעבירה כאן, קרן מנחה קבוצה בזום באנגלית מזה שנתיים, מאז תחילת הקורונה.
מספרת קרן: "המשתתפות הן מארצות שונות: אנגליה, אוסטרליה, רוסיה, הודו, איטליה, שבדיה. חלקן היו תלמידות שלי בהודו ושבו למדינותיהן, ואת חלקן לא פגשתי מעולם. אגב, אחת מהן הפכה למטופלת אישית שלי. במהלך השנתיים בהן אנחנו נפגשות בזום לטיפול אישי היא עברה מהודו למקסיקו, ואחר כך לשוודיה ולהולנד."
פעמיים בשבוע מנחה קרן קבוצה זו ולמרות המרחק היא מעידה על קשר רגשי וחברי ביניהן: "זוהי הקבוצה הכי אינטימית שלי. אנחנו משתפות זו את זו בכל הפחדים, הכעסים וגם מדברות על הבעיות הגלובאליות הכלליות, כגון המלחמה של עכשיו באוקראינה.
"בעצם," אומרת קרן, "הקבוצה הפכה לקבוצת תמיכה. אני מתחילה את המפגש בשאלות: מה כואב פיסית, מה מדאיג נפשית. ולפי תשובותיהן אני מחליטה במה להתמקד במפגש זה. השיעור ממש זורם וכולל כאמור תרגול תנוחות, נשימות ומדיטציה. הכול מכוון לשם."
והיא מביאה דוגמאות: "היום סיפרה משתתפת אחת שהיא מאוד לחוצה. עליה להרצות במשך שמונה שעות והיא לא הצליחה לישון היטב בלילה. מובן ששיעור זה הוקדש להפגת לחצים.
"גם אני זכיתי לתמיכה של הקבוצה," היא מוסיפה. "חברתי הקרובה היתה חולה ונפטרה. הקבוצה ידעה שהיא חולה והיתה אתי גם בעת הקשה כשליוויתי אותה במחלתה וגם בשבוע בו נפטרה. באותו שבוע שיתפתי אותן בצער רב מלווה בבכי, קיבלתי את תמיכתן המלאה וחיבוק וירטואלי חם, ובהמשך עברנו לתרגול יוגה להרפיית הלב. באמצעות הקבוצה הזו בזום נוכחתי לדעת שוב, עד כמה העולם קטן. לא משנה מאיפה באת. את מתמודדת עם אותן בעיות כמו כולן."
חלונות פתוחים במושב
על השאלה, מה טוב במושב? עונה קרן: "אחרי שנים רבות חזרנו לשורשים, תרתי משמע. קרובים לחברים הוותיקים ולבני המשפחה. במשך שבע שנים התגוררנו בדירה מפוארת, גדולה, בשטח של 400 מטר מרובע, אבל החלונות היו תמיד סגורים בגלל זיהום האוויר הגבוה מאוד בניו-דלהי. לפני כל יציאה מהבית בדקנו את מידת זיהום האוויר ואם יש צורך במסכת פנים. (וזה היה לפני מגפת הקורונה…).
"וכאן במושב, נפתחים החלונות בכל בוקר, הדלת פתוחה כל היום. בעצם מכניסים את החוץ הביתה. כיף לשלב בין החוץ לבית. אנחנו מאוד נהנים לארח בחוץ."
קרן ודן מכירים את החיים במושב וההווי בו עוד מתקופת היותם בכרם מהר"ל והם שמחים לחזור לחיי הקהילה.
וקרן מסכמת בנימה האופטימית האופיינית לה: "אנחנו מלאי הכרת תודה על הדרך שעשינו, על כל מה שקרה לנו וקורה לנו עכשיו. אמנם יש אתגר לשוב ולהשתלב בחברה, גם לנו וגם לילדינו, אבל התחלה חדשה מאוד מרגשת."
והיא מוסיפה ומספרת: "שמעתי ברדיו ריאיון עם ילד אוטיסט, שנשאל בסוף ריאיון עמו, מה הוא מאחל למאזינים, ותשובתו היתה: 'אני מאחל לכולם להיות שמחים בחלקם'. זה מאוד נגע לליבי, וגם אני מאחלת זאת לכולם ולי עצמי."
