התעניינות בתחום מחלות הנפש וניסיון עבודה במרכז לבריאות הנפש "אברבנאל "הביאו את דפנה סרדס, בת קיבוץ געש, חברת זיקים, לכתוב את "אוהב בשדרה". איך עורכים ספר גם בזמן פינוי כפוי מהבית ומה אומרים על הספר בקיבוץ?
דפנה סרדס (62), נולדה וגדלה בקבוץ געש, ונהנתה לנגן בגיטרה, בחלילית ובכינור, וגם מאוד אהבה לקרוא. בצבא שירתה כמורה במסלול שנקרא אז "נערי רפול", שנועד להעניק השכלה יסודית במסגרת הצבא לאלו שנשרו ממסגרות החינוך. בסיום השירות, יצאה דפנה לעיר הגדולה תל אביב, כרבים מבני ומבנות הקבוצים באותה תקופה. שלא כמו כולם, היא בחרה לעבוד במחלקה הסגורה ב"אברבנאל".
כלי לבטא את הלכי הנפש
"התחום של פסיכולוגיה בכלל ושל חולי נפש בפרט עניין אותי מאוד", מסבירה דפנה את בחירתה הלא שגרתית. "משהו במורכבות הנפש שלהם משך אותי, וכדי להיות מיומנת יותר בעבודתי, למדתי קורס שנתן לי מידע תיאורטי על העולם הייחודי של הנפש". דפנה עבדה ב"אברבנאל" במשך כ-10 חודשים, במהלכם חוותה אינטראקציות מאתגרות ואפילו מפחידות עם המטופלים במקום. "כשהבנתי שהעבודה החלה להופיע אצלי באופן מפחיד בחלומות הלילה, הבנתי שעלי להתקדם הלאה בדרכי".
דפנה אמנם רצתה ללמוד פסיכולוגיה, אך מכיוון שבאותן השנים החינוך הקיבוצי לא שם דגש על לימודים לתעודת בגרות, היא התקשתה להתקבל למסלול מבוקש זה. מתוך רצון להישאר בעולמות ההוראה והנפש, בחרה ללמוד חינוך מיוחד וספרות כללית באוניברסיטת תל אביב.
במהלך התואר הראשון הכירה את ג'קי בעלה, שעלה לארץ מאורוגוואי, עם גרעין שיועד לקבוץ זיקים. "ג'קי דחף לכך שנקים את ביתנו בזיקים. הגרעין אליו השתייך היה חזק ותומך, ושימש עבורו כמשפחה מורחבת. לי היה קשה להתרחק ממשפחתי ומקבוץ הולדתי, אבל התקבלתי בזרועות פתוחות, והבנתי שכאן תתרחב משפחתינו".
דפנה וג'קי נשואים 35 שנה, ולהם שלושה ילדים. במשך 16 שנים עבדה דפנה כמורת שילוב בביה"ס היסודי ביד-מרדכי ועשתה זאת במסירות ובאהבה גדולה. לאחר פרישתה עסקה באבחון דידקטי, ובמקביל למדה אימון הורים במסגרת עמותת "ניצן". "אני מאד אוהבת ללמוד ולהתפתח. זאת הסיבה שהצטרפתי לפני מספר שנים לסדנת הכתיבה שהובילה ליאורה רוזנפלד-סופר. רציתי להתנסות בעוד כלי שיכול לבטא את כישוריי ואת הלכי הנפש שלי".
יומנה של אוהב
הרעיון הראשוני לספרה "אהב בשדרה" נבט לפני 10 שנים, שבתחילה נכתב בגוף ראשון יחיד, כיומנה של אהב. "ידעתי מההתחלה שזה יהיה שמה של הגיבורה, וששמות כל סובביה יהיו קשורים לעולם האהבה. גם שדרות רוטשילד בתל אביב נבחרו מראש להיות התפאורה העיקרית לסיפור, שבשלביו הראשונים תאר באופן כרונולוגי את קורותיה של אהב", מסבירה דפנה את תהליך כתיבת הספר. "לא היתה לי שגרת כתיבה קבועה. בכל הזדמנות שבה נמצאו לי כמה דקות של שקט, הייתי כותבת סצנה קצרה. נכנסתי לרוח הספר בקלות, כך כשהיו לי רגעים ספורים בעבודה – ניצלתי אותם להתקדמות בעלילה".
את החומרים לספר שאבה דפנה מתוך ההתעניינות הטבעית שלה בתחום מחלות נפש. בנוסף לזיכרונות שנצרבו בה מעבודתה ב"אברבנאל", היא הוסיפה וחקרה, ואף ראיינה פסיכיאטרית על מנת לדייק בתיאור הקליני של גיבורי הסיפור, וליצור אמינות בהתנהלותם ובמערכות היחסים שלהם.
לא חששת לעסוק בנושא טעון כל כך?
"לאורך כל הדרך האמנתי שאני כותבת על נושא מעניין וחשוב. בחרתי לכתוב על התרחשות שמתנהלת בעיר הגדולה, ומזכירה חסרי-בית ומתמודדי- נפש. התחום הזה הוא בדמי. השלב בו היססתי מעט, היה לפני כתיבת הסצנה שעוסקת בלידה שקטה. התלבטתי כיצד לגשת לזה. כדי להתגבר על מחסום הכתיבה נעזרתי בטכניקה שלמדתי בסדנת הכתיבה, לפיה עוסקים קודם בפרטים שעוטפים את האירוע, ורק בהמשך, כמו בחוט ספירלי, מתקרבים ונוגעים בעניין המרכזי".
לא שקט אמיתי
לאחר תהליך איטי וממושך, בו "בישלה" דפנה את ספרה בעדינות ובתשומת הלב, הסתיים שלב חיבור כתב- היד הראשוני ב- 5.10.23. כעבור יומיים פרצה המלחמה.
"זה היה אירוע מטלטל וקשה", בוררת דפנה את מילותיה. "אמנם המחבלים לא הצליחו להיכנס אל הקבוץ, אך שני חברים מכיתת הכוננות נפצעו בקרבות. מכיוון שבעלי חובש, הוא נסע איתם לבית החולים, ואני נשארתי לבדי עם שתי בנות בממ"ד, ממתינות בחרדה".
רק ב- 21:00 בערב התקבלה בזיקים הודעה על אפשרות להתפנות עצמאית מהקבוץ. דפנה ארזה מזוודה לשבוע אחד ("מי האמין שזה ימשך זמן רב כל כך?"), ונסעה עם בנותיה, בעלה וחמותה לקבוץ געש. בעקבות הפינוי הכפוי, נדדה המשפחה בין מספר מלונות, בינהם מלון "יערים" במעלה החמישה, שם שהתה רוב קהילת זיקים, ובהמשך, עברו ליד-השמונה. "בכל מקום התייחסו אלינו מאוד יפה, אבל פשוט כבר רצינו לחזור הביתה….".
במאי 2024, שבה המשפחה לזיקים, מתוך תקווה להיכנס לאיזו שגרת חיים נורמלית. "פיצוצי המלחמה עדיין נשמעים בכל יום", נאנחת דפנה. "לכאורה אנחנו מוגנים, אבל זה לא שקט אמיתי. אפילו בחוף הים הסמוך לקבוץ אסור לנו לבקר".
סוג של תרפיה
למרות הטלטלות הרבות, כבר בזמן הפינוי במלון, החליטה דפנה להיאחז בספר, ולהתקדם לשלבי העריכה. לאחר מספר חיפושים, הגיעה לגל אלגר, סופרת ועורכת ספרותית ובעלת הוצאת "קינמון". "לפי עצתה נתתי ללב, בעלה של אהב, לספר את האירועים מנקודת מבטו, במקביל לנקודת מבטה של אהב. מתוך כך הוצאנו סצנות שלמות מהספר, ובמקומן הוכנסו תיאורים מדויקים יותר של מערכות היחסים בין הדמויות. בנוסף, נתתי תשומת לב נוספת למשלב הלשוני, כך שיהיה מותאם יותר לדיאלוגים שמנהלות הדמויות. תהליך זה היה קשה ודרש ממני לכתוב הרבה דברים מההתחלה – אבל העבודה המשותפת עם גל הובילה לתוצר טוב יותר. הכתיבה היתה עבורי סוג של תרפיה נפשית ורגשית. במובן מסוים הספר הזה הוא הילד הרביעי שלי. לידה לא פשוטה שנמשכה כמעט שלוש שנים. אני שמחה שהעורכת לא וויתרה לי, והתעקשה על הערות שהשתלבו עם הפדנטיות שלי. בסופו של דבר יצא סיפור יפה".
מפה לאוזן
במקביל לאמונה הגדולה בכוחו של הספר, התגנבו לליבה של דפנה גם מעט חששות לגבי יכולתו לגעת במעגל רחב של קוראים. "היו פעמים שחשבתי לעצמי – מי יתעניין בספר שלי? הרי לא מכירים אותי – אז למה שמישהו ירצה לקרוא ספר של כותבת אנונימית? לעיתים לא האמנתי שממש אוציא לאור ספר, ועד שלא הגעתי לשלב ההורדה לדפוס, לא הרבתי לדבר עליו".
דפנה נעזרה בחברות ובבנות משפחה, שקראו את הגרסה הראשונית של הספר ועודדו אותה להמשיך במלאכה. עם יציאת הספר, פרסמה את הדבר בהתרגשות ברחבי הקבוץ, וקבלה הרבה תגובות מפרגנות. "דברתי על הספר בחוג הוותיקים שלנו, נתתי אותו מתנה, ואנשים החלו להעביר את הבשורה מפה לאוזן ולקנות עותקים של הספר. למרות שהנושא המרכזי אינו פשוט, אני מקבלת תגובות טובות, וחיזוקים על העניין שהספר יוצר, ועד כמה הוא קריא, מסקרן ומושך את הלב".
את הספר "אהב בשדרה" אפשר להזמין ישירות דרך דפנה (052-3928383), דרך החנות האינטרנטית "עברית", וגם באתר של הוצאת "קינמון".
