שלושה תחומי פעילות עיקריים מנחים את תנועות הנוער העבד והלומד בימי קורונה אלו: מפגש, נוער מדריך נוער וקהילה. ריאיון עם מיה גבע, האישה הראשונה בתפקיד רכזת הנוער העובד והלומד, תנועת הנוער השנייה בגודלה בארץ, עם 95 אלף חניכים
המנהיגה השלישית בסדרת החולצות הכחולות, הפעם בליווי שרוך אדום, היא מיה גבע, 41 ואימא לאבשלום, רכזת הנוער העובד והלומד, האישה הראשונה בתפקיד בתולדות התנועה.
גבע נולדה ביישוב הקהילתי יובלים שנמצא במועצה האזורית משגב ומכיתה ו' גדלה בתנועה. בסיום לימודי התיכון יצאה לשנת שירות בחוות הכשרה בפתח תקווה, למה שהיא מגדירה חוויה מכוננת בעיצוב תפיסת העולם שלה. "גדלתי ביישוב קטן, בקהילה קטנה. פעם הראשונה שחייתי והדרכתי בעיר גדולה. נכנסתי להדריך ביחד עם בן גרעין נוסף בבית ספר שש-שנתי מקיף שהיה נראה בעיני ענק. נכנסנו לשם בהמון חששות ומהר מאד גילינו שהילדים שם דומים לנו הרבה יותר ממה שהם שונים מאתנו. זו הייתה חוויה מכוננת, כי משם האמונה שלי שמפגש הוא מפתח להתגברות על חששות ועל מכשולים. רבים מהשותפים והשותפות שיש לי בדרך הם החניכים והחניכות שלי משם. מה שנראה כשני עולמות שונים הפך לנתיב משותף." מאז מילאה גבע תפקידים רבים ושונים בתנועה, בריכוז, בהדרכה ובמטה הארצי, עד שלפני שנה וחצי התמנתה לרכז את התנועה.
בדומה לשתי המזכ"ליות של המחנות העולים ושל השומר הצעיר, גבע גרה אף היא בקיבוץ עירוני. היא שותפה להקמתו של "קיבוץ מחנכים עירוני" בשכונת הדר בחיפה, שנוסד ב-2006 (מספר חודשים לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה), בו היא חברה ב-15 שנים האחרונות. בקיבוץ מעל 120 חברים, כולם בוגרי התנועה בגילאי 22-42, וגם כ-40 ילדים, "עוד רגע אנחנו הופכים להיות רב-דוריים", היא אומרת. הם מתגוררים בדירות ברחבי השכונה, שנבחרה בשל הרכב האוכלוסייה שבה, שכולל עולים חדשים ובני נוער וילדים בסיכון. "בשנים האחרונות" אומרת גבע, "השכונה עוברת תהליכי התחדשות, וקבוצות של צעירים מתנועות נוער וארגונים נוספים משתלבים בה." חברי הקיבוץ העירוני עוסקים בפעילות חינוכית לבני נוער ולמבוגרים – ממרכז רב-תחומי לילדים ולנוער בסיכון וגן עירוני, שהוקמו בשכונה על ידי בוגרי תנועת הנוער העובד והלומד; דרך אולפנים ללימוד עברית עבור המבוגרים ועד תכנית חינוך למיניות בריאה לתיכונים שפועלת ברחבי העיר. גבע מציינת גם את מפעלי "אהל זכור", המפגיש את תושבי העיר עם זכרו של יצחק רבין.
בתנועה פעילים כ-95,000 חניכים (התנועה השנייה בגודלה בארץ) ויש לה כ-600 קנים וסניפים, בהם כ- 45,000 בני נוער בערים, כ-22,000 ביישובים הקהילתיים בקיבוצים ובמושבים, קהילה ערבית עם 16,000 חניכים, קהילה דרוזית עם 6,000 חניכים וכ-6,000 חניכים בהתאגדויות עובדים ובתיה"ס המקצועיים. התנועה פעילה ב-100 קיבוצים עם התאמת הפעילות וחידוש אופני הפעילות לחינוך ולקהילה.
ואז הגיעה הקורונה
מחודש מרס, עם פרוץ משבר מגפת הקורונה, הסגר ואיסור הפעלת הקנים התגייסה התנועה והתנדבה בכל תחום שצריך – חלוקת מזון, שמרטפיות, סיוע לחקלאים, פעולות הסברה, "עסקנו בפעילות אינטנסיבית בתגובה למצב קיים". עם תחילת השנה וההבנה ששגרת הקורונה הופכת לחלק מהחיים, לפחות בתקופה הקרובה – "הבנו שצריך להאט ולהיכנס לתהליך חשיבה לגבי מה קורה בארץ עם מגפת הקורונה ועם ההתאמות והשינויים שאנחנו צריכים לעשות, ואיך אנחנו רואים את המשך פעילות התנועה. זה לוקח זמן להבין את המציאות החדשה וזה עזר לנו לחדד – מה היא ליבת הפעילות שלנו, מה חייב להיות ולא משנה מה קורה סביב?"
בתנועה גיבשו שלושה עיקרים, שמהווים "כוכב הצפון" עבורם –
הראשון, שקשור לחוויה המכוננת – מפגש: "הדבר שלא נוותר עליו. גם מפגש קבוצתי, גם מפגש קהילתי, גם מפגשים בין ציבורים שונים בחברה הישראלית ובתוך התנועה". גבע מספרת על פרויקט גדול בשם "נפגשים לדבר", במסגרתו השתתפו מעל אלף חניכים בקבוצות מקנים יהודים, ערבים ודרוזיים. במשך שישה מפגשים לימדו אלו את אלו ערבית ועברית. "הייתה היענות מדהימה שענתה על הצורך של מפגש. המפגש עם האחר הופך אותנו לדומים יותר וקרובים יותר". המפגשים אמנם נערכו בזום, אך גבע מדווחת שהחניכים מחכים לרגע שבו ניתן יהיה להיפגש ולהתוודע פנים אל פנים.
העיקרון השני, נוער מדריך נוער: "בני נוער זקוקים לתפקיד", אומרת גבע, "יש להם תפקיד חשוב להוביל ולהנהיג את המציאות וצריך לתת להם להדריך, להוביל וליצור. ככל שניתן להם יותר – כך הם יעשו יותר. גם אם ההדרכה היא בזום או דרך הטלפון. מדריך בכיתה י"א שמתקשר לילד בכיתה ז' ומשוחח עימו מספר דקות זה אולטרה משמעותי לשניהם. הם לא עוד קובייה בין 40 קוביות שעל המסך". בני הנוער שמדריכים בתנועה מובילים יוזמות, בונים פעילות חברתית, גם מחוץ לקן, ומעצבים את התוכן שלה.
העיקרון השלישי הוא, כמובן – קהילה. "דבר בסיסי, שיח ומפגש וקשר עם הקהילה. תפקידנו כתנועה ארצית הוא לזהות צרכים העולים מקהילות שונות, ולתת לכל קהילה מקומית את המענה המותאם לה. הסוד טמון במדריכים ורכזים מעולים, בעלי כוחות יצירה והגשמה, שיודעים להיפגש ולדבר עם הקהילות ולהתאים את הפעילויות. אנחנו נותנים הכשרה לאותם מדריכים ואת האמון – שהם יכולים לעשות את זה".
תנועת הנוער העובד והלומד, שכשמה מאגדת את הנערים והנערות העובדים, דואגת לכל אותם בני נוער שעבודתם קשורה לרוב בענפים שנפגעו בחודשי הסגר, כמו סדרנים בבתי קולנוע, מלצרים בגני אירועים ומסעדות ועוד, שבשל משבר הקורונה נשארו ללא מקור כספי, שמשמעותי להכנסתם ופרנסתם ולתחושת העצמאות שלהם. "היכולת לזהות את הצורך שלהם, את השינוי שחל במצבם ואת המצוקה הזו, הובילה אותנו כתנועה לבניית תכנית הכשרות מקצועית בזום בתחומים של ניו-מדיה, תכנות וגרפיקה. המציאות השתנתה, יש צורך חדש ואנחנו שם כדי למצוא מענה, גם אם הוא לא המענה "הקלאסי" שמצופה מתנועת נוער".
גבע היא כאמור אישה ראשונה בתפקיד רכזת הנוע"ל, אך חשוב לה לציין שיש והיו לא מעט נשים לאורך השנים בתפקידי הנהגה משמעותיים בתנועה, "חלקם היו מדריכות שלי" היא אומרת. לתפיסתה, הנוכחות של נשים בתפקידי הנהגה לאורך ההיסטוריה של התנועה, היא זו שמאפשרת לדברים להיות כפי שהם היום. "יש מסורת ארוכה של נשים מנהיגות, שאנו מחנכות על פיה. נשים כמו חיותא בוסל ורחל ינאית בן צבי ועוד נשים משמעותיות. אנחנו מחנכים ומחנכות גם על סיפורי החלוצות. זה נושא שאנחנו בהתמודדות אתו לאורך השנים וגם בזמן העכשווי. אנחנו נישאות על כתפי נשים גדולות שהיו לפנינו וממשיכות אותה דרך ואותו מאבק".
גבע מציינת שיש המון אתגרים בנושא זה, והשותפות עם החברות והקולגות, גם מתוך התנועה וגם מזכ"ליות תנועות הנוער הנוספות, נותנת כוח להמשיך. יחד עם זאת, "תנועת הנוער היא חלק מהחברה הישראלית ויש עוד דרך ארוכה לעשות אל מקום של שוויון של הנשים. חשוב לראות גם כמה התקדמנו, וגם כמה רחוק עוד צריך ללכת. בהנהלת תנועות הנוער מחצית מהמשתתפים הן נשים, זה כבר מקום טוב."
גבע מעידה על עצמה שהיא "אופטימית מטבעה" ולכן גם שאלות על התקציב שהוקפא במהלך השנה, או על המחלוקת שהייתה עם התנועה הקיבוצית, לא גורמות לניגון קולה הנעים להשתנות: "תקציבי תנועות הנוער הוקפאו, תקציבי משרד החינוך הוקפאו, כל המדינה הוקפאה. כולנו סובלים מקיצוצים. לשמחתי, הנושא של תנועות הנוער נפתר נכון לעכשיו, התחלנו לקבל תקציבים, ואני מקווה לטוב גם ב- 2021 . לגבי מסמך ההבנות עם התנועה הקיבוצית – בכל משפחה יש ריבים ויש מחלוקות. צריך להבין איך מנהלים מחלוקות מבלי לקרוע את המשפחה, איך מנהלים קונפליקטים מתוך כבוד. יש שותפות חדשה עם דבי בראס, ראשת אגף החינוך בתק"צ ויש תחושה טובה."
מה המסר שהכי חשוב לך להעביר בעולם שבו אנחנו חיים?
"המפגש. אני רואה כמה זה משנה, ואיזה הבדל יש כשאנשים פוגשים אנשים ומדברים זה עם זה. בין אם אלו יהודים וערבים, בני נוער מהעיר ובני נוער מקיבוץ, מפגשים עם חרדים. יש כל כך הרבה קיטוב בחברה הישראלית. לא מזמן צוין יום הזיכרון ה-25 לרצח רבין, אנחנו יוצאים לשמוע איפה זה פוגש אנשים ממגזרים שונים. אני רואה כמה זה משנה לפגוש ולשמוע את הצד השני. המפגש עצמו מוריד את הפחד שיש לכולנו מהשונות, ממי שאחר מאתנו. הרבה ממה שאני עושה זה מפגש. מנסה להפגיש אנשים עם אנשים, בתקווה ליצור חברה טובה יותר. על תנועות הנוער עברו מאה שנים סוערות של יצירה ועשייה, ואני מקווה שמאה השנים הבאות יהיו מלאות לא פחות."
