"המערבל של הלב" שמאיים לנגוס בכל חלקת הגיון טובה
שמעתי פעם הרצאה על כך שבכל זמן נתון, יכול אדם יכול לחוות רגש אחד בלבד. זאת אומרת הוא לא יכול להיות שמח ועצוב באותו שבריר שנייה. אבל! בשבריר השנייה שבא לאחר העצב, הוא בהחלט יכול לחוש שמחה, וחוזר חלילה. ראו ערך "יום הזיכרון לחללי צה"ל בקו התפר עם חגיגות יום העצמאות".
לדילוג הזה, מרֶגֶש אחד לרֶגֶש שני, נתנו את השם "רגשות מעורבים"; ועל פי רוב, הוא מאתגר לכולם. אלא שכבר כחודשיים ימים, אולצנו – מדינה שלמה, להעביר הילוך ולעבור לשלב הבא ביכולות הזו.
אומרים "עם ישראל חי", ואני מוסיפה: "ומשדרג את יכולות הביצוע לאור הרגשות המעורבים". זה לא קל בכלל! אבל אם נחפש את "הזהב בתוך הבוץ", יכול להיות שעוד נזכה לחוות את התועלת מכך בעתיד. ואולי, מי יודע, המיומנות הזו תהיה ל"סנונית הראשונה" שתאיר גם את דרכם של האחים בענייני הסדרת המשק המשפחתי, ועל אף הרגשות המעורבים הם יצליחו לנוע קדימה.
פשוט, כי אין לנו ברירה אחרת
את הצורך והחובה להמשיך ולפעול על אף הרגשות המעורבים, וללא פריבילגיה להתמהמה, אני פוגשת במעגלים שונים. המעגל הראשון, שבו כולנו פוגשים, מתרחש לאור החזרת החטופים למשפחותיהם, כשבעת אחת הידיים פרושות לרווחה בהתרגשות עצומה והלב מנתר מאושר; ובעת שכמעט חופפת לחלוטין, נשבר הלב לרסיסים בשל אלה שעדיין שם. אני חושבת על זה שאם הלב שלנו, כצופים מהצד, נקרע בין שני עולמות שונים כל כך של רגשות, מה חווים בני המשפחות עצמם, שמצד אחד זכו לקבל חזרה חלק מבני המשפחה שנחטפו, ומצד שני עדיין מחכים למחצית השנייה?!
בסיבוב אחר, השבוע ביום שלישי אנחנו מגייסים לצבא את תומר, הבן השלישי במשפחת חקיקת. הכפילות הזו של המספר "שלישי" יכולה אומנם לסמן "פעמיים כי טוב" ואפילו בריבוע; ובכל זאת, לא מורידה במאומה מתחושת הרגשות המעורבים, שהם לגמרי מערכת סוערת ורוגשת. כי ברקע יש המון התרחשויות והמובילה שבהן היא כמובן המלחמה. אבל יש עוד ברקע, לא מזמן סיים תומר תרומה גדולה בשנת שירות ברמת הגולן, והנה כבר דרכו נסללה לחיל התותחנים; ועוד ברקע, שני האחים הגדולים שלו – משרתים עד להודעה חדשה בשירות מילואים.
הגיוס לצבא כשלעצמו, בימי שלום יחסי, בוחש גם ככה ברגשות של אימהות ואבות ישראליים, שמצד אחד מתמלאים בגאווה על מעבר השלב והבגרות, ועל התרומה לארץ מצד ילדיהם; ומצד שני, הם מתהפכים בלילות מצד לצד בחוסר שינה וכוססים ציפורנים בסתר.
הלב של ההורים הישראליים חצוי בין ההבנה שמדינה כמו שלנו צריכה לוחמים צעירים, ובין הרצון להשאיר את שלנו קרוב אלינו. ובכל זאת, בבוקר יום שלישי נחבק חזק את הלוחם הצעיר שיוצא לדרך חדשה, ונייחל שהחיבוק הזה לא ייגמר לעולם; וברגע אחד יתכווץ לנו הלב מדאגה וברגע שני יתרחב הלב מגאווה. זה פשוט, כי אין לנו ברירה אחרת!
הרגש מתהפך מצד לצד
"מערבל הרגשות של הלב" נכנס לתמונה במצבים סבוכים נוספים, שבהם אני מלווה משפחות להסדרת נחלתם המשפחתית. מצד אחד, פעמים רבות לב היורשים רוצה לשחרר את נחלת ההורים ולעבור לשלב הבא. אבל, מצד שני הם מתרפקים ובצדק, על הבזקים מתוקים משנות הילדות והנעורים, על זיכרונות כמו כשרצו בין עצי ההדרים, כשנסעו על הטרקטור, כשאבא נרדם לשנת צהריים, בשטחים הפתוחים, או כשהתגייסו לצד כל המשפחה לטפל בדחיפות באיזשהו מזיק.
וככה הם נעים קדימה ואחורה מקבלת ההחלטה הסופית, שלפעמים יכולה להיות מכירת המשק; ואומנם הם יודעים שזו האופציה המספרית הכי נכונה להם, אבל הרגשות המעורבים משהים אותם לחיבוק מתמשך, שהם מקווים שלא ייגמר לעולם. אני פוגשת גם אחים שלפעמים מעכבים את הסכמתם לקבל פיצוי ראוי שהציע להם האח הצעיר, בתמורה לזכותם על המשק, ואני שומעת מעבר למילים את המשמעות הרחבה, שמדברת על הקושי להיפרד מהתקופה שעיצבה אותם לאנשים שהם כיום. וזה בהחלט לא קל; כי כידוע, יש לנו עסק עם רגשות מעורבים.
"זה לא שאני חושב שהסכום שאחי הציע כפיצוי לא נדיב, זה פשוט שהערך הוא הרבה מעבר למספרים", אמר לי פעם הבן הממשיך שהוא רואה חשבון, ולגמרי יכול להסתנכרן עם התיאור "איש של מספרים". הוא אומנם החליט להעביר את זכותו על הנחלה לאחיו הצעיר יותר, כי חקלאות אינה כאמור התחום שלו, אבל אז הוא מתעכב ואומר: "אבא בטח מתהפך עכשיו בקבר", תיאור שרקם בראשו. אגב, לא בטוח שהתיאור היה עומד במבחן המציאות, אם אביו היה עדיין בחיים. אבל עם רגשות לא ניתן להתווכח, הן לא עובדה מוגמרת, והן לגמרי פרטיות.
אחד הדברים שאני מתאמנת ליישם לאורך השנים, הוא שלא תמיד אפשר לשנות את המציאות. אבל, את הדרך להסתכל עליה, אפשר בהחלט לשנות. זה לא יעזור אם אני ארצה להשאיר את תומר קרוב בבית, ולהחזיר את אחיו הגדולים מהמילואים, כי זו המציאות הישראלית; ועם כל הרצון העצום של אומה שלמה להחזיר את השבויים הביתה, אנחנו עדיין מתמודדים עם טפטופים של תקווה לצד אבדות קשות. זו המציאות שלנו, רגע אחד אנחנו נרגשים מהחוסן הצבאי, וברגע השני אנחנו מזילים דמעה על הודעה על חטופים שנרצחו בשבי.
מכיוון שונה לגמרי, נמנעת מאיתנו האפשרות לשנות את מציאות "הרגשות המעורבים" שמתעוררים לרגל הסדרת הנחלה המשפחתית. זו מציאות שמתגבשת עם הזמן אצל משפחות רבות במושבים ובקיבוצים, ואי אפשר לשנות אותה. נותר רק להבין שסערת הרגשות היא חלק מהתהליך, והדבר היחיד שפתוח כאופציה הוא להחליט להתקדם קדימה למרות הכול. פשוט, כי אין לנו ברירה אחרת!
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
