אל"מ (מיל) רן שריג, 83, על מלחמת יום הכיפורים בה נפל אחיו יוסף (מלחין ומחבר השיר "אור וירושלים"), על קיבוצו בית השיטה שהיה במשבר ויצא ממנו, ועל מפגש עם מח"ט מצבא ירדן מולו לחם ב-73' וגם ב-67'
נדיר למצוא פטריוט מסוגו של אל"מ (מיל) רן שריג (83 וחצי, בית השיטה). איש שחווה על בשרו את הקשות שבמלחמות ישראל, נפצע, איבד אח, חברים ופקודים, אבל נשאר נאמן לדרך החיים בה בחרו הוריו נחום ותקווה שריג ז"ל. גם בעתות קורונה אלה, כאשר נגזר עליו לשבת בבידוד בעקבות מפגש עם חולה מאומת, הוא נשאר אופטימי: "אני בבית הלורדים" הוא מצהיר ממרום גילו, "הקיבוץ לדידי הוא הדיור המוגן הכי טוב בעולם". לך תתווכח עם טיעון כה משכנע. רן שריג נשוי באושר לאורה, בת קיבוץ גבת. לזוג שחולק יחד 62 שנות נישואים, ארבעה ילדים, עשרה נכדים וארבעה נינים. דווקא לאור מה שעבר בחיים, ממשיך רן במסורת של טיולי מורשת-קרב שהוא מקיים ברמת הגולן והשומרון, סביב מסלולי קרבות בהם לחם. הוא מכיר בעל פה כל אבן, שלד מתכת או עיקול מסוכן, ומשאיר את צופיו, צעירים כוותיקים, פעורי פה ומשתאים.
בית השיטה: המשבר והיציאה ממנו
משבר, כך יגידו כלכלנים, הוא גם הזדמנות. ואכן המשבר הגדול שעבר על בית השיטה החל משנות התשעים של המאה שחלפה, בא עליה כמו גזרת גורל שאיימה לרסק את הקיבוץ מבפנים ולמוטט אותו כלכלית. בשיא המשבר ויתר הקיבוץ על חלק נכבד ממקורות ההכנסה שלו, וההכנסה הכמעט יחידה באותם ימים אפורים באה מהשכרת הדירות שאיפשרה את המשך מתן השירותים בתחום הציבורי ובסיוע לשכבת הגימלאים שהיוותה כמחצית מהאוכלוסיה הבוגרת. ענף זה הכפיל את עצמו בשנים מעטות ולחצר הקיבוץ נכנסו מעל 300 שוכרים למעלה מ-15 מבני מגורים.
שריג שניהל שנים ארוכות מפעלי תעשיה מחוץ לבית השיטה (בהם 'נייר עותק' של ניר דוד) לא יכול היה לעמוד מן הצד ולראות את העסק קורס והחליט לחזור הביתה לתפקיד ביצועי. "הובלתי מהלכי ההפרטה בימים הכי סובייטים של הקיבוץ", הוא אומר, "ובשוך הסערה עודדתי את ארבעת ילדי לעזוב את הקיבוץ לחוף מבטחים. 'זה לא הזמן', אמרתי, והם שמעו בקולי ועזבו". במצב דברים זה, פנה שריג בשנת 2002 לחברת ק.מ.ה (קבוצת מנהלים הטרוגנית) בראשות ניר מאיר, שהתמחתה בניהול וליווי קיבוצים. ניר, שבאותה עת שימש גם יו"ר שולחן ארגוני הקניות, מינה לקיבוץ יו"ר בעוד הוא עצמו משמש דירקטור. היו"ר דאג לכך שהחוב של בית השיטה, שתפח ועמד באותם זמנים על כ-30 מיליון ₪, יימכר למשקי בית שאן תוך שהבנקים מוותרים על חלק מהחוב ("תספורת") . לאור המצב התזרימי שהוביל השינוי, מעריך שריג שעד שנת 2024 ימחק רובו של החוב והקיבוץ יוכל לנשום לרווחה. התזרים המשתפר לא רק שהקל על הגזבר, אלא יצר מכניזם של חוסר תלות בין הקיבוץ לבין החבר שנהנה מפנסיות שהקיבוץ צבר במהלך השנים, דמי ביטוח לאומי ורשת בטחון כלכלית. גם פרויקט שיוך הדירות לחברים נמצא עתה בשלבים סופיים כדי להעניק לחברים ביטחון נוסף.
אוקטובר 73'. "אמרתי לאלוף שאני לא עוזב את חיילי המילואים שלי והמשכתי בלחימה. הגענו לנקודה הכי צפונית, מרחק 35 ק"מ מדמשק ואז התקבלה הוראה שעלינו לתגבר את חזית הדרום. בנפח עלינו על מובילים ותוך 48 שעות, החטיבה שמנתה 25 טנקים כבר הייתה ליד גשר הגלילים בביר גפגפה. ב-19 לאוקטובר צלחנו את התעלה, הצטרפנו לאוגדה 252 והתחלנו בכיתור הארמיה השלישית ממערב. המלחמה שלי, שהחלה בגשר אריק והגיעה עד 35 ק"מ מדמשק מסתיימת 101 ק"מ מקהיר".
בבית השיטה מורגשת בשנים האחרונות פריחה חברתית, אומר שריג, הרבה בזכות ההרחבה הקהילתית שמאד מאד הצליחה, ויצרה כימיה בין חברי הקיבוץ לצעירים, חלקם יוצאי קיבוץ. בתי הילדים מתפקדים לעילא, וצעירים בני המקום בונים וילות בתוך תחומי הקו הכחול . "אנחנו ישוב קהילתי פורח ומשגשג המכיל שתי אגודות: אגש"ח (קיבוץ) ואגודה מוניציפלית המשותפת לשתי הקהילות". כמעט עידן ימות המשיח.
את ענף הבננות שנכנס לבית השיטה לפני מספר שנים, מגדיר שריג 'נס חנוכה'. "הייתה אקסיומה שבננות מגדלים רק בעמק הירדן וברצועת החוף. מאחר שחוקי רשות מקרקעי ישראל אוסרים להחכיר קרקע חקלאית, הקמנו חברה משותפת עם 'בננות חוף' (60 אחוז בית השיטה, 40 אחוז בננות חוף) כאשר אנחנו נותנים קרקע, מים ומעט חברים, והם דואגים לידע, כ"א וציוד. בשנים האחרונות השתנה נוף ילדותי מקצה לקצה והפכנו מגבעה קרחת למאות דונמים של בתי רשת לבננות עם יבולי שיא של 8 טון לדונם". הרפת, שבימי השפל של המשבר הגדול עברה לתיפעול 'גרנות', נרכשה מחדש בזכות הלוואה נוחה שקיבל המשק ממשקי בית שאן, והיום היא נכס מניב שמנוהל בידי המשק ועובדים בו חברי קיבוץ. לזה מתווסף לזה מיזם מרשים של חווה פוטו-וולאטית (סולארית) גדולה שבאה על חשבון מפטמת בקר מזהמת, בגינה מקבל המשק שכר דירה נאה ולטווח ארוך.
בבית השיטה מורגשת בשנים האחרונות פריחה חברתית, הרבה בזכות ההרחבה הקהילתית שמאד מאד הצליחה, ויצרה כימיה בין חברי הקיבוץ לצעירים, חלקם יוצאי קיבוץ. בתי הילדים מתפקדים לעילא, וצעירים בני המקום בונים וילות בתוך תחומי הקו הכחול
"גם גזרת המפעלים עברה שינוי רדיקלי: מפעל המתכת שהתמחה בתופי קטפות כותנה פשט את הרגל ונמכר למפעל 'ג'ון דיר' ברמות יששכר, שמייצר היום את התופים של המתחרה הגדול שלו – חברת 'קייס'. מפעל השימורים הוותיק ('הזיתיה') נכנס בראשית המילניום לשותפות עם חברת 'אסם' שהביאה לכאן את עסיס (יצרנית 'ויטמינציק') ולאחר מספר שנים קנתה מבית השיטה את מלוא האחזקות.
עוללות משפחת שריג
ארבעה אחים ואחות נולדו לנחום ותקווה שריג ז"ל. שלושה מהם (רן, רות ואייל) חיים בבית השיטה עד היום, אחד בתל אביב (יצחק) והחמישי יוסף, נהרג במלחמת יום הכיפורים. רן הבכור הוא סוס קרבות ותיק. בששת הימים היה מפקד פלוגה, בהתשה מג"ד. ב-73 קודם לדרגת אלוף-משנה ומונה למפקד חטיבה 179, חטיבת מילואים שמנתה שלושה גדודי שוט קל, והייתה חטיבת הגיוס המהיר של פיקוד הצפון.
אז פרצה הנוראה במלחמות. רן שריג ואחיו יוסף גויסו למילואים, לחזית הצפונית. אייל, האח הצעיר, נשלח לחזית המצרית. שלושה גדודים הועלו לרמת הגולן בשלושה צירים שונים: גדוד 39 בו שירת יוסף, הגדוד בפיקודו של רן וגדוד נוסף בפיקודו של יוסי אמיר. בקרבות שניהלו הגדודים, הם הדפו את הסורים, ובשלב מוקדם יחסית התחילו הסורים בתנועה לאחור. באותם קרבות, נפצע רן מאש סורית בכתפו ופונה לבית החולים פוריה, שם קיבל טיפול רפואי ולאחר מכן חזר להמשך הקרבות במובלעת חאן ארנבה. במהלך פעילות זו השמידה החטיבה בתוך שעתיים דיוויזיה עירקית, בלי נפגעים. כעבור זמן קצר הופיעה מדרום חטיבת צנטוריון ירדנית, שהושמדה אף היא. הגדוד סיים את הקרב עם חמישה טנקים כשרים בלבד מתוך 23.
כשהמצב נרגע מעט, נקרא רן למפקד האוגדה דן לנר לשיחה דחופה. "אחיך יוסף נפגע מאש פגזים סורית ונהרג", בישר לו האלוף. "קח את הג'יפ וסע להורים" . "זו הייתה המכה השנייה שספגה המשפחה בתוך זמן קצר", משחזר שריג, "קצת לפני המלחמה, התהפך האח, יצחק (צחקי), במהלך אימון שטח ברמת הגולן ונפצע קשה". במשך כמה שבועות שכב יצחק בבית החולים בין חיים למוות, ובערב יום כיפור, שעות אחדות לפני שפרצה המלחמה, הוא פקח את עיניו.
לאחר שיוסף נהרג, הגיע רן לבית המשפחה ופגש את הוריו ההמומים. למרות הכאב והצער, הוא החליט לחזור ללחימה. אלוף פיקוד הצפון דן לנר קרא לו לשיחה והפציר בו שיעזוב את הקרב: "אחיך בבית חולים, אח נוסף בחווה הסינית. אי אפשר להעמיד את ההורים במצב הזה". לנר הציע לו לנהל את הארגון מחדש של חטיבה 188. שריג: "אמרתי לאלוף שאני לא עוזב את חיילי המילואים שלי והמשכתי בלחימה. הגענו לנקודה הכי צפונית, מרחק 35 ק"מ מדמשק ואז התקבלה הוראה שעלינו לתגבר את חזית הדרום. בנפח עלינו על מובילים ותוך 48 שעות, החטיבה שמנתה 25 טנקים כבר הייתה ליד גשר הגלילים בביר גפגפה. ב-19 לאוקטובר צלחנו את התעלה, הצטרפנו לאוגדה 252 והתחלנו בכיתור הארמיה השלישית ממערב. המלחמה שלי, שהחלה בגשר אריק והגיעה עד 35 ק"מ מדמשק מסתיימת 101 ק"מ מקהיר".
בתום המלחמה התקיימה בבית הקברות בנהריה, שם נטמן באופן זמני האח יוסף שריג, עצרת שערך המטה הכללי, במהלכה נשא רן שריג נאום שכתב עבורו ידידו האישי המשורר חיים גורי: "מבתים כאובי יגון ואפופי אבל, מצריחי הטנקים מצולקי הקרבות באנו הלום להיפרד פרידת נצח מטובי ויקרי אחינו אשר בגבורה בלתי נתפסת נכנסו אל תופת הקרב וממנו לא באו".
יוסף שריג, שנפל כאיש מילואים ואף זכה באות המופת, היה בחייו האזרחיים משורר, מלחין ומנצח. אחרי מותו הותיר מחברת יצירות שכתב ונמצאה בחדרו. השיר הכי מפורסם שלו הוא "אור וירושלים" שאותו הוא כתב והלחין. שיר נוסף שכתב "מותי בא לי פתע", הלחינה נעמי שמר. שיר נוסף שלו, "כנפיים", הולחן על ידי בנו אסף שריג, ובוצע על ידי להקת "איפה הילד", בה אסף היה חבר.
שריג נטמן כאמור בבית קברות ארעי בנהריה כמו חללים נוספים של בית השיטה, ורק חצי שנה לאחר המלחמה התקיימה בקיבוץ הלוויה כללית לכל אחד עשרה הנופלים, מרביתם שיריונרים. היה זה אירוע חסר תקדים בתנועה הקיבוצית בעקבותיו כתבה בת הקיבוץ דורית צמרת את השיר האלמותי "החיטה צומחת שוב" אותו הלחין חיים ברקני ז"ל.
סגירת מעגל עם הירדנים
"לפני כ-7 שנים" משחזר רן שריג, "אני מקבל הזמנה להגיע ביום חורף לנפח כדי לפגוש מח"ט ירדני, שהכוח שלו הושמד על ידינו במהלך מלחמת יום כיפור. לחדר נכנס בחור בגובה מטר וחצי חמוש בחליפה. לאחר שאנחנו מתחבקים ולוחצים ידיים, אני מוציא מהתיק את מפת הקרב, כדי להראות לעמיתי הירדני שהשמדנו לו באותו קרב 19 טנקים. הוא התעקש על 14… מה שיותר חשוב הוא, שתוך כדי שיחה, הסתבר לי שאותו קצין ירדני היה מח"ט גם בששת הימים בעת שחטיבתו לחמה בעמק דותן, וגם שם לחמתי מולו וידי הייתה על העליונה"
