רפתן ולוחם 

"מי שרוצה להיות חקלאי צריך להיות גם חייל," אומר פרץ בן יהושע בן ה-95 * בצבא מילא פרץ תפקידי פיקוד שונים ובמקביל טיפח את הרפת במשקו בבאר טוביה ומילא תפקידים ציבוריים שונים בתנועת המושבים ובמשרד החקלאות * בריאיון לעדינה בר-אל הוא מספר על משפחתו, על חייו בבאר טוביה ועל התפתחות המושב, תוך כדי הדגשת מסרים ציוניים בחקלאות ושמירה על ביטחון היישובים 

פרץ בן יהושע, חבר מושב באר-טוביה, נולד בשנת תרפ"ט (1929) בתל-אביב. משנת 1930 הוא חי במושב, שם עברו עליו ילדותו ונעוריו, שם בנה את ביתו, טיפח את משקו וזכה לגדל צאצאים שממשיכים את דרכו. 

יקצר המצע מלתאר את תולדות חייו ופועלו המגוון של פרץ בן יהושע בן ה-95. זכיתי לראיין אותו בביתו המטופח וגם לקבל ממנו שי – ספר על תולדות באר טוביה שהוא כתב יחד עם אחיו שמשון (יליד 1933) במשך ארבע שנים. הספר "באר טוביה שלנו" ראה אור בשנת 2021 והוא סוקר את תולדות המושב בדגש על ההתמודדות עם המצב הבטחוני לאורך כל השנים, על התפתחות ענפי החקלאות ועוד נושאים, ביניהם העקרונות לפיהם חיו אנשי באר טוביה ועוד. 

במהלך השנים פרץ מילא שורה של תפקידים במושב: חבר הנהלה שנים רבות, מרכז פנים, היה מעורב בניהול ענפי הפלחה והרפת, כשגולת הכותרת היתה הקמת מרכז המזון הראשון בארץ. כמו כן, היה יועץ לשר החקלאות בתקופות כהונתם של אריק נחמקין ושמחה ארליך. בתנועת המושבים שימש כאחראי על מועצת החלב ואחראי על ההתיישבות הצעירה בערבה וברמת הגולן. 

להלן פרקים מחייו כפי שהוא סיפר בריאיון בשילוב קטעים אישיים מעניינים מספרו: 

רקע 

בשנת 1888, הוקמה המושבה באר טוביה באזור הסמוך לצומת קסטינה של היום. זה היה היישוב היהודי הדרומי ביותר, ששכן בין יישובים ערביים רבים. המושבה נחרבה כליל בידי פורעים ערבים במאורעות תרפ"ט (1929), ובמקומה הוקם המושב בשנת 1930, השנה בה הגיע אליו פרץ – תינוק בן שנה – עם הוריו. אחרי מלחמת השחרור הוקמו באזור כ-25 יישובים יהודיים. היום חיים בבאר טוביה 1,280 תושבים. יש בה כ-100 משקים, כ-50 יחידות של משקי עזר ובהרחבה מתגוררות 120 משפחות. 

שרשי המשפחה 

פרץ מספר על משפחת המוצא שלו, משפחת קובלנץ: "מוצאה של משפחת אבי היא מרוסיה. סבי, יהושע, היה כפי הנראה ציוני עם נטייה לקומוניזם, ולכן התנדב ללחום בצבא הרוסי. כאשר שב מן המלחמה הוא קיבל כאות הוקרה שטח קטן באי קרים, ועבר לגור שם עם רעייתו וששת ילדיו, ביניהם אבי חיים. אבל המשפחה היתה חייבת לברוח מן המקום לאחר מקרה בו חיילים רוסים בזזו את היישוב, ואחד מהם נהרג." כדי שלא יואשמו על ידי השלטונות בהריגת השוטר, ברחו בני משפחת קובלנץ אל העיר דווינסק בלטביה. 

כאשר חיים, אביו של פרץ, היה בן 16, היגרה המשפחה לאולבני שבארצות הברית. שם, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הצטרף אביו לשלוחה האמריקאית של הגדודים העבריים, אותם יסדו זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור במטרה לעזור לבריטים בארץ ישראל במלחמתם נגד העותומנים.  

על אביו וחבריו בגדוד העברי מספר פרץ: "הם הגיעו למצרים ומשם המשיכו על גבי סוסים ופרדות לדמשק. בפברואר 1920 נשלח אבי, יחד עם חבר נוסף, להצטרף אל טרומפלדור בתל-חי. אגב, טרומפלדור כינה את אבי, שהיה צעיר ממנו, בשם 'בויצ'יק'," מספר פרץ. "לפני ההתקפה של הערבים הוא אמר לאבי לעמוד ליד השער ולא לירות אף כדור, אלא אם כן זה יתפתח למאבק. וכידוע זה אכן התפתח למאבק דמים, וטרומפלדור נפצע, כנראה מהאקדח של כאמל אפנדי, ומת מפצעיו מאוחר יותר". 

לשאלה אם טרומפלדור אכן אמר את המשפט "טוב למות בעד ארצנו," אומר פרץ: "לאחר שנפצע בבטנו, ידע טרומפלדור, שאין לו סיכוי להישאר בחיים, לכן הוא אמר משהו כמו: 'אם למות, אזי טוב למות בשביל הארץ שלנו. זו דעתי."  

כמה חיילים משוחררים מן הגדודים העבריים, ביניהם חיים, אביו של פרץ, עברו לתל-אביב כדי לעבוד בבניית בתים. יחד עם חיים היו שני חבריו – יוסף בן יעקב ומשה פוקסמן (לימים אביאלי. בנו נהרג לאחר שנים במלחמת השחרור). "הם היו רוכבים על פרדות ומביאים חול ים," מספר פרץ, "ואבי היה מוביל זיפזיף עם גמלים. לזה היו מוסיפים מלט, וכך בנו את הבתים של תל-אביב. בהמשך נקראה החבורה לעלות לבאר-טוביה כדי לשקם אותה מחדש. אבא פירק את הקואופרטיב הקטן שלהם והגיע לבאר טוביה חודש אחריהם."  

ההגנה על הכפר עם ילדים ופמיניסטיות 

"באותה תקופה לא ישבו יהודים מדרום לבאר טוביה," הוא מספר. "היישוב היהודי הקרוב ביותר היה גדרה מצפון, ומסביב פה היו למעלה מעשרה יישובים ערביים, שבכל אחד מהם היו תושבים רבים. לדוגמא: בבית דראס היו כאלפיים נפש, ואילו בבאר טוביה החדשה (כלומר משנת 1930 – ע.ב.) היו ארבעים וכמה משקים, כלומר כ-200 איש בסך הכול. למרות זאת התושבים הצטיידו בנשק, התאמנו והתכוננו למאבק בפורעים הערבים שבסביבתם. בני החבורה הזו טענו שטרומפלדור אמר להם: 'מי שרוצה להיות חקלאי צריך להיות גם חייל',  זה היה קו מנחה פה בכפר."  

לאור המצב היו אנשי באר טוביה היו למודי מאבקים עם ערביי הסביבה, שהתנכלו להם בלי סוף: "בכל המאורעות האלו הכפר היה מוקף בעמדות. עד היום ניתן לראות במגדל המים שלנו את החרכים של הרובים. מובן שהגברים עבדו ביום ובלילה היו  יוצאים  לשמירות," הוא מציין. 

בספרם "באר טוביה שלנו" מפרטים האחים פרץ ושמשון כיצד היו חקלאי באר טוביה שומרים ולוחמים בעת הצורך, גם במאורעות 1936-1939 וכמובן גם במלחמת השחרור, כאשר חלקם הצטרפו לפלמ"ח ולחטיבת גבעתי.  

"לא רק הגברים שמרו על הכפר," אומר פרץ בחיוך: "אני יכול לספר לכם שכבר אז היה פה מה שנקרא היום פמיניזם. "יום אחד שמעתי את יהודית צנטר, רעייתו של קלמן כהן, אומרת לאימא שלי: 'כשהגברים לא נמצאים בבית ואנחנו נשארות לבד עם הילדים, אנשי כנופיות יכולים להתגנב לאחד הבתים ולירות בנו. וחוץ מזה, כל הגברים הולכים לשמור בלילה והם חוזרים בבוקר כל כך עייפים, אז כדאי שאנחנו הנשים נחליף אותם בשמירות. ולכן כל הנשים צריכות לדעת להשתמש באקדח'.  

"אימי הסכימה איתה," ממשיך פרץ את סיפורו על הנשים האמיצות והיוזמות. "רעייתו של אברהם נגב, שהיתה מגדרה, כבר ידעה להשתמש באקדח, והיא לימדה את כולן."  

והוא מוסיף פרט מפתיע: "בעצם גם אנחנו הילדים היינו חיילים. בגיל 13 כבר ידעתי להחזיק אקדח ולהילחם בידיים וגם באמצעות מקל וסכין." מסתבר שהילדים בבאר טוביה למדו באופן מאורגן לירות בנשק. קבוצה של נערים שהצטרפו ל"הגנה" והתאמנו שם, לימדו את הילדים הקטנים מהם.  

ילדוּת בבאר טוביה 

כאמור, חיים בן יהושע ובני משפחתו, ביניהם פרץ התינוק בן השנה, הגיעו לבאר-טוביה בסוף שנת 1930. וזאת כדי לשקם את הישוב שנהרס לגמרי בידי פורעים ערבים בשנת 1929. "בשנים הראשונות התגוררנו בתוך חורבות 29 הבתים הראשונים. עד היום אני לא שוכח כיצד נראה המקום הנוראי הזה בילדותי."  

ממרומי גילו נזכר פרץ בחוויות מהילדות המוקדמת, כבר אז בהקשר לבעלי חיים שגידלו במושב. "גן הילדים שלנו היה בצריף, סמוך למשק בו גידלו תרנגולי הודו שחורים, שהפחידו אותנו מאוד. לכן היינו הולכים לגן עם מקלות, כדי להתגונן מפניהם. ובכלל," הוא מוסיף, "הדרך לגן לא היתה קלה לנו. פרות הפריעו לנו. כי בכל בוקר היו הרפתנים פותחים גדרות ושערים, משחררים את הפרות, והן היו הולכות בעצמן למרעה הפתוח…" 

אבל מסתבר שהקשר של פרץ עם הפרות החל אפילו קודם לכן, בינקות. בספרו הוא כתב: "הייתי בן שנה וחצי, לרוב נישא על הידיים של אימא ללול או נגרר אחריה. הפרה הערבית הראשונה שקיבלנו המליטה עֶגלה, ואותה עגלה נעשתה הידידה שלי, לאן שהלכתי הלכה אחריי…" (עמ' 55).   

חפירת בארות המים 

בשנים הראשונות, מלבד הפרדס המשותף, התבססה כל משפחה על משק מעורב. היא קיבלה לול קטן, פרה אחת, שטח שלחין בן 8 דונם ושטח לפלחה. מובן שהיה צורך במים. פרץ זוכר מילדותו את חפירת הבאר הראשונה. חמישה אנשים חפרו במו ידיהם את הבאר, ביניהם אביו חיים. "את הבאר הראשונה חפרו ליד בית הקברות, במרחק של כשלוש מאות מטר מהבית בו גרנו. אימא שלחה אותי ואת אחי הבכור, יעקב, להביא לו סנדביץ'. אבא חפר את האדמה בתחתית הבור. לכן החברים שמו את אחי בתוך הסל, שמיועד להעלאת האדמה, והורידו אותו למטה, כדי לתת לאבא את הסנדביץ'. אני הייתי קטן, לכן לא נתנו לי לרדת באמצעות הסל ואני די קינאתי בו…"  אחר כך נחפרו עוד בארות מים. בתחילה שאבו את המים באמצעות מנועי דיזל ובשנת 1935, כשהגיע החשמל למושב, הם הוחלפו במנועים חשמליים. "אבל," מוסיף פרץ בכאב, "בפרעות של 1936 שרפו הערבים את כל עמודי החשמל שלנו…"  

החינוך  – סמינר המושבים 

מטבע הדברים היו בבאר טוביה מעט משפחות בשנים הראשונות ולכן גם מעט ילדים. "בתחילה היה פה בית ספר של ארבע כיתות, ובכל כיתה היו כמה גילים. אחר כך נוספו כיתות, אבל זה היה רק בית ספר יסודי," אומר פרץ.  

מסתבר שתנועת המושבים, אשר דאגה לרמת ההשכלה של בני המושבים, ארגנה החל משנת 1945 סמינרים בירושלים לנוער מגיל  16 ומעלה. הסמינרים התקיימו בעיקר בעונת החורף, בה יכלו ההורים "לוותר" על עזרת ילדיהם במשק. הנערים התגוררו בתנאי פנימייה בירושלים, למדו שעות רבות במשך השבוע, ובשבתות יצאו לסיורים כדי ללמוד על הארץ. ניהל את הסמינרים דוד ברש, חקלאי מכפר יהושע ובוגר גימנסיה "הרצליה".  

מספר פרץ: "לדעתי למדנו ברמה גבוהה יותר מאשר בבית ספר תיכון רגיל. המרצים היו מהאוניברסיטה העברית. ביניהם ישעיהו לייבוביץ, דב אשבל, שהיה חוקר אקלים ואחרים. לאחר כל הרצאה היה דוד ברש יושב איתנו, מנתח את ההרצאה ומפתח את הנושא. מי שלקח אותנו לסיורים בשבתות היה הארכיאולוג שמריהו גוטמן. הוא היה יוצא איתנו לסיורים בכפרים ערביים, שם נתקלנו אפילו בבתים עם מזוזות, וכך הוא הוכיח לנו מה שהנשיא בן צבי טען במחקריו – שהיו יהודים שהתאסלמו באזור חברון ושכם… "  

משק מעורב 

בתחילה ניסו אנשי באר טוביה להתבסס על ענף הפרדסנות, שהצליח מאוד באותה תקופה בשרון. עד לקבלת יבול מן העצים, עסקה כל משפחה גם בגידולי שדה – מלפפונים, עגבניות, גזר ותפוחי אדמה.  

היתה בעיה של ייצוא פרי ההדר. הפרדס החל להניב ואז פרצו מאורעות 1936, נמל יפו נסגר והחלו לבנות את נמל תל-אביב. הקונה העיקרית של פרי ההדר היתה אנגליה, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה היא החרימה את כל אוניות האזור למען הצבא שלה. בסופו של דבר, החקלאים התבססו על גידול הירקות. הענף שהתפתח מאוד בבאר טוביה היה ענף הרפת, והוא הפך למקור ההכנסה העיקרי.  

"כאשר הייתי קטן, היינו מאוד עניים." מספר פרץ. "במכנסיים שלנו היו יותר טלאים מאשר הבד המקורי. אבל אוכל היה לנו. היו ירקות, תרנגולות, חלב. ביום שישי לא יכלו לשווק את החלב, אז הכינו ממנו שמנת ומוצרים נוספים."  

תרומה למדינה 

כאמור, ענף הרפת היה ועודנו הענף המרכזי במושב באר טוביה, ומשפחת בן יהושע הצטיינה בענף זה. בשנת 1968 היא זכתה בפרס הרפת המצטיינת מטעם התאחדות מגדלי הבקר לחלב. בנוסף לכך מילא פרץ תפקידים מרכזיים בשירות המדינה. מטעם משרד החקלאות הוא פעל כדי להקים מרכזי מזון במושבים, דבר שעזר מאוד לרפתנים לקדם ולפתח את משקם. במקביל הוא פעל מטעם תנועת המושבים כדי לעזור לחזק ולייצב יישובים חדשים, שקמו אחרי מלחמת ששת הימים הן ברמת הגולן והן בדרום ובערבה. 

כותב פרץ בספרו: "יצחק נבון, מי שהיה נשיא המדינה, התעניין בעבודתי במשרד החקלאות והיה שואל אותי מדי פעם אם הוא יכול לעזור במשהו. באחד הימים הוא בא לבקר אותי ברפת בבאר טוביה." (עמ' 146).  

עקרונות המושב 

"היו אצלינו כל מיני עקרונות שקיימנו במשך שנים," מספר פרץ, "עד שנסיבות שונות גרמו לנו לשנות אותם. אחד מהם הוא עיקרון העבודה העצמית, כלומר: לא להעסיק פועלים במשקים שלנו. בהתחלה זה הצליח כי לא היה ליהודי כסף להעסיק פועלים," הוא אומר בחיוך, "אבל עם בואם של עולים חדשים לקריית מלאכי, שהוקמה במקום מחנה קסטינה, פנו אלינו בבקשה להעסיק אותם. אני זוכר את פנחס ספיר, שהגיע לאספת חברים בבאר טוביה ואמר: 'אתם כאן שומרים על עבודה עצמית, אבל בקריית מלאכי יש אלפי פליטים שאין להם עבודה ואין להם אוכל. אתם יכולים לייצר יותר ירקות ולהעסיק אותם'. ואכן קיימנו אספה נוספת בכפר ואז הוחלט שעבודה עצמית היא גישה של מעמד הפועלים, אבל אנחנו קודם כל ציונים, ולכן צריך להעסיק פועלים מהסביבה."  

כתוצאה מכך הגדילו בבאר טוביה את שטחי גידול העגבניות ל-200 עד 300 דונם, והם העסיקו פועלים מקריית מלאכי, בעיקר עולים מכורדיסטן. "אנחנו הסכמנו להעסיק פועלים יהודים, אבל לא פועלים ערבים," מספר פרץ. "ואז הגיע הנה משה דיין ואמר לנו: 'אם לא ניתן עבודה לערבים מעזה, הם יהפכו למחבלים והשאר היסטוריה…"  

פרץ מציין גם את עיקרון העזרה ההדדית: "אני זוכר ששרוליק (האלוף ישראל טל ע.ב.) יצא לקורס בצבא, וכל החברים הגיעו לחלקה שלו עם חרמשים וקצרו את החיטה."  

כמו במושבים רבים אחרים היתה בבאר טוביה ערבות הדדית: "הבנקים לא הסכימו להלוות כסף לחקלאים בודדים," מסביר פרץ, "לכן הכפר כולו היה ערב להלוואות שלקחו החברים. ובכלל, היה נהוג לקחת אחוזים מרווחים של משק מצליח כדי לאזן חובות של מי שלא הצליח."  

לפרץ יש דעה נחרצת על התנהלות המדינה עם הקרקעות החקלאיים. "פעם היו האדמות של הברון, היום הם של מנהל מקרקעי ישראל (רמ"י), ובעצם המנהל עושה כטוב וכישר בעיני פקידי המדינה ולא החקלאים… העיקרון של קרקע לאומית לא היה בשביל למכור את האדמה לערבים," הוא מסביר, "אבל רוב האדמות היום מעובדות בעצם על ידי קבלנים גדולים ורובם ערבים."  

להחזיר את התאנה והרימון  

אגב, מי ששמע על כוונתי לראיין את פרץ בן יהושע "הזהיר" אותי שיש לו סיפורים רבים, והוא עתיד לשלב אותם בשיחה שלנו. ואכן, כבר בתחילת הריאיון בביתו המטופח, תוך כדי שהוא מגיש כיבוד לשולחן – תאנים כחולות גדולות וטעימות, זכיתי לשמוע סיפור שקשור לתאנים, ומבהיר את תרומתה של משפחת בן יהושוע לחקלאות בארץ בכלל ובמושב בפרט. וכבר מן הסיפור הראשון הזה ניכר היה הזיכרון המופלא של פרץ בן ה-95 והידע הרב שלו בתחום החקלאות.  

"אחי שמשון בן יהושע היה ביו-כימאי, חוקר במכון וולקני," מספר פרץ. "למעשה הוא עסק בכל מיני שיטות לאחסון פירות. לדוגמא: בזמנו הוא מצא דרך להאריך את חיי המדף של התפוזים, וזאת באמצעות אריזתם בנייר מיוחד לכך. אחי וחבורת חוקרים ממכון וולקני החלו במחקר שמטרתו היתה לחדש מטעים של עצי פרי שצמחו בעבר בארץ ישראל," מוסיף פרץ. "זיתים וענבים היו כבר כאן ועתה הם המליצו לחקלאים לטעת תאנים ורימונים."  

שמשון הצליח לשכנע את אחיו פרץ ויעקב לטעת עצי פרי אלו. פרץ מרחיב ומספר על ההתנסויות בזנים שונים של תאנה, בין השאר היה זן שהצריך הפריה של הפרי באמצעות צרעה שלא קיימת בארץ. ובסופו של דבר הצליחו לקבל יבול יפה מאוד כאשר נטעו זן שנקרא "ברזילאי" והיום מכונה "התאנה הכחולה", שניתן לייצא גם לחו"ל.  

ובעניין זה מסכם פרץ בספר (עמ' 198): "אפשר לומר שפיתוח מטעי התאנים והרימונים מדגים יפה את שיתוף הפעולה הרצוי בין המחקר, הפיתוח החקלאי ויישום הישגי המחקר. הודות לקשר ההדוק בין המחקר לחקלאות – במקרה הנדון הקשר המשפחתי – התאפשר לקדם את הישגי המחקר לפיתוח מידי ללא עיכוב בזמן."  

משפחת בן יהושע בבאר טוביה 

הענף המרכזי של פרץ ואחיו יעקב, שטיפחו יחד שני משקים, היה ענף הרפת. "המורה הטוב ביותר שלי היה רענן וולקני," מספר פרץ. "הוא היה מזמין אותי להרצאותיו בפקולטה לחקלאות, וגם בא עם סטודנטים שלו לביקור ברפת שלנו. העבודה ברפת היא די קשה. חוקר אמריקאי בשם אָקֶלֶס אמר: 'הרפת היא אמנם ענף רווחי, אבל רפתן שעובד לבד, זה מאסר עולם עם עבודת פרך"." 

וכשיעקב ופרץ התגייסו במלחמת השחרור, האחריות לעזור במשק ולאביהם נפלה על אחיהם הצעיר, שמשון, שהיה נער צעיר: "בשנת 1947 התגייסתי לצבא. הקימו כאן כוח אזורי כדי להגן על הכפר עם תכנית הגנה מדויקת. המחלקה שלנו להגנת היישוב פעלה יחד עם חטיבת 'גבעתי'. שמעון אבידן היה מפקד האזור, ומפקד הגוש יצחק פונדק גר בכפר. כבשנו את מחנה קסטינה ואחר כך את מחנה בית דראס. אחר כך העבירו אותי לפלמ"ח לחטיבת הנגב. במלחמת סיני הייתי צנחן, ובמלחמת יום הכיפורים לחמתי בתעלה. הייתי מפקד גזרה. גם הבנים שלי ממשיכים לעבוד ברפת." 

וכיצד הם הצליחו לשלב בין החקלאות לביטחון? 

"אחי יעקב ואני היינו שנינו קצינים בצבא. לכן כאשר אחד יצא לשירות צבאי, השני היה מטפל בשתי הרפתות גם יחד."  

ומה קרה כאשר שניהם היו צריכים להתגייס באותו זמן? כאן יש לציין את תרומתה של קוקה (רחל) ז"ל, רעייתו של פרץ. קוקה, בת קיבוץ תל-יוסף, היתה גם רפתנית. כאשר יעקב ופרץ נעדרו מן הרפת, קוקה תפסה את מקומם ויחד עם האב חיים (חמיה) עבדה בשתי הרפתות.  

בני משפחת בן יהושע המורחבת – כיום בני דור שני, שלישי ורביעי – משמשים עד היום דוגמא לחקלאים שנוקטים בשיטת המשק המעורב, שמאפיין את המושבניקים מאז ועד היום –  מלבד הרפת המבוססת היטב, יש להם 70 דונם רימונים, 50 דונם תאנים, 180 דונם ארטישוק וכן, 100 דונם חיטה. היום בישראל יש מעטים כמותם – חקלאים שורשיים בלב, בנפש ובמעשה.  

בשיחת טלפון לאחר הריאיון אומר פרץ: "בספר שלנו שמנו דגש על ההגנה של באר טוביה, על הרוח של האנשים שהיו כאן. אילו הייתי יכול להיפגש עם אנשי קיבוץ בארי ולשוחח איתם, הייתי אומר להם: 'כדי לשוב לבארי אתם צריכים להיות חזקים ברוח. אתם צריכים לפנות אל הצבא ולדרוש הגנה, כדי שתוכלו לשוב לבתיכם. ואם הצבא לא יוכל לעשות זאת, הרי שאתם עצמכם צריכים לחזור, לשבת על אדמתכם עם מאתיים כלי נשק כדי להגן על היישוב שלכם…" וזה כנראה ברוח הדברים הנזכרים לעיל של טרומפלדור, המבוססים על התפיסה שהאחריות על הביטחון מוטלת על כל אזרח במדינה. 

באר טוביה – מושב לדוגמא 

לסיום, בנוסף להיות באר טוביה מושב מבוסס מבחינה כלכלית, בצד בעלי מקצועות חופשיים כגון רופאים, מורים ואחרים, יש בו עדיין אחוז ניכר של אנשים שחיים מחקלאות. 

יש לציין שבאר טוביה הוא מושב פורח גם מבחינה תרבותית. חיים בו אמנים שמבטאים את כישרונותיהם בפיסול, ציור, קרמיקה ועוד. הם השכילו להפוך מבנים ששימשו בעבר לחקלאות – מחלבה הישנה ומקום אכסון הביצים – לבתי תרבות המציגים תערוכות שונות ומשמשים מקום לבילוי.   

הסוד הוא, כנראה, שיש שם תושבים שאכפת להם, שמוכנים לתרום לחברה. אחת הדוגמאות היא הארכיון העשיר, שקבוצת אנשים מקדישה זמן רב לארגון החומרים ולתצוגת תערוכות, וכן חגיגות העלייה על הקרקע שהם עורכים בכל שנה בתאריך יא' באדר.  

יש לציין שרעייתו של פרץ, קוקה (רחל) ז"ל  – אישה חברותית ביותר ומוזיקלית – היתה אחת המשתתפות הקבועות במקהלה בחגיגות העלייה על הקרקע. במלאת 90 שנה לעלייה על הקרקע, הוציאו לאור בבאר טוביה ספר בישול, ובו מתכונים של המשפחות בלווי תמונות מאירות עיניים וסיפורי הווי.  

על הרוח המיוחדת של מושב זה עמד גם אברהם הרצפלד, שאמר: "מרבה אני לדבר בשבחם של תושבי באר-טוביה, באורח חייהם ובמידותיהם… אני קשור למקום הזה בכל נימי נפשי. ויש כי אביע גאוותי על היותי גם אני ארוג ושזור בהווייתם – מארג של ידידות ורעות, פרטית וציבורית."   

* תודה לאורי עמיר מארכיון באר-טוביה על עזרתו בהבאת כתבה זו לדפוס.