משוטטת בין פסולת בטון, מסדרת את הבית, תוהה מה עלה בגורלו של ערך השוויון. אביבית ג'ון מתכוננת לעתיד
מחכים לזמן אחר
הטיולים עם הכלב מביאים אותי לארצות אחרות, או כאלה ששכחתי מקיומן. אני חולפת איתו בערב בקיבוץ הריק. החלונות החשוכים בבדידות הערב ממחישים לי את מה שבשעות יום הוא בשבילי כבר הרגל. הבתים זוכרים, ומחכים לזמן אחר.
בשבת בבוקר אנחנו הולכים בכביש העוקף לשעבר. הוא עדיין עטוף ברובו בגדר שגידרה אותנו מהשדות, אבל יש בה כבר כמה פתחים אל חוץ-לא-חוץ חדש, בו נבנים בתים גבוהים המביטים בחלונות פעורים לבתים החד-קומתיים הישנים (שלא מזמן, רק לפני 30 שנה, היו חדשים, וקיבלו בבת אחת קפיצת פז"ם וייחוס).
הכלב נכנס במעבר המאובק ומסתכל עליי.
אל תמשיך.
לפעמים משוטטים בין הבתים הנבנים שועלים ותנים וכלבי פרא שהגיעו מי יודע מאין. כשלא שבת, גם אל תיכנס, כי אז המקום הומה, מסוכן להסתובב, והחיות ניזונות משאריות הפועלים.
בהמשך הדרך מקבץ מכולות, ממנו בוקעת מוזיקת פופ רך נעים, בדיוק כמו אצלנו, המילים בסינית. פה גרים כנראה הפועלים הסינים. אני שומעת משם קולות עליזים, את הקלת השבת גם הם מרגישים. הם עובדים שעות ארוכות, גם בשישי. מגיע להם יום מנוחה.
אין כמעט אוויר
מאחורי המכולות שני הררים של פסולת בטון. בימות השבוע מרסקים שני שופלים צהובים ענקיים את הפסולת מערמת הבטון השמאלית, ומעבירים אותה, כשהיא כמעט טחונה, לערמה הימנית, וענן אפור מתמר אל על.
פעם היו ערמות הכאוס האלה בתים שהתנשאו בסדר מרובע בשכונות הזיתים והכרם. בחלליהם שכנו אנשים וחיים. סביבם צמחו חיים.
בערמת הרסק עוד נותרו מעט חללים, יאים אולי לחיות קטנות. בערמה שעברה עיבוד כבר אין כמעט רווחים ואין כמעט אוויר. לא נותר מקום לדמיון. זה הזמן לסיום מחזור החיים של הבלוקים והבטון, שיהפכו מצע למפעלי בנייה חדשים.
יותר מדי חפצים
הינה אני. עוד פעם מסדרת את הבית. הבחירות הקרבות אשמות. זו דרכי להתכונן לעתיד.
הסידור מסדר לי את הראש, ויש הרבה מה לסדר, גם לזרקנית כמוני. נדמה לי שאני זורקת הרבה, אבל איכשהו על זה ועל זה אני מרחמת, ונותרת עם יותר מדי חפצים.
מה כבר רציתי שיהיה לי? ממש מעט. אבל אנחנו, בני האדם, אגרנים כפייתיים. תראו לי עוד בעל חיים שיש לו כמות כזאת של חפצים. אנחנו בונים בשבילם בתים, ארונות ומחסנים. ואחר כך מגדילים אותם עוד ועוד, לא בשביל האנשים – בשביל הציוד.
אני כבר הרבה שנים מרגישה את עול הרכוש חסר התועלת מעל הראש ועל הכתפיים, שלא לדבר על הזמן הרב שנדרש כדי לנהל אותו.
כבר לפני שנים סידרתי וזרקתי והתארגנתי, אבל אף פעם לא הייתי ממש שם. ואז הגיעה הפאוזה של השהיה במלון. אם ננתק את השהיה מכל שאר ההקשרים, שכידוע לכם היו מסובכים וקשים במידה סוריאליסטית, מבחינת ציוד הרגשתי הקלה. היו לי בגדים, קצת ציוד ניקיון והיגיינה, עוד כמה זוטות וזהו. ככה רציתי.
בפונקציות האוכל טיפלו במטבח המלון, ניקיון – גם בלי החדרניות היה כלום עבודה.
היו לי חדר ורבע עם חלון ענק לים, ולא הייתי צריכה יותר לקיום.
וכמה זמן חסכתי בחיים!
כשחזרתי לקיבוץ הייתי בהלם מהזמן שנלקח ממני שוב כדי לטפל שוב בחפצים. מאז, מדי כמה זמן, בעיקר לקראת שינוי, אני מסדרת ומרחמת וחולמת להיפטר מהכול. באמת.
השוויון נזרק
פתאום, בדרך עקומה כלשהי, צץ אצלנו בבארי נושא הערכים. במעין דרך אגב של מה באמת חשוב. מה הם באמת בקלחת בה אנחנו חיים, ביורה הרותחת שמתיכה אותנו בשבלונות של דפוסים חדשים ואנחנו לא יודעים מה ייצא מאיתנו.
אבל אני קמתי ואמרתי שערכים יותר חשובים מזה, שהם קובעי התרבויות והדרכים.
אל תפריעי לנו בתהליך.
צודקים, מה אני אגיד לכם. התהליך הרי כבר קורה בכל העולם גם ככה. מה בארי, עם מה שעבר עליו, שתקומי נגדו.
מה את מתפלאת שזרקו בקיבוץ שלך לפח, במלואו, את ערך השוויון? כבר 40 שנה מרסקים בעולם את הערך הזה, שנולד עם הנאורות. העשירים מתעשרים פי כמה וכמה, מעמד הביניים הופך לדלת העם, הדמוקרטיות מתרסקות בלעדיו, והעולם מתחמם כי אין מי שישמור עליו מפני בצע כסף.
ואנחנו לומדים. בטלוויזיה מראים שוב ושוב ריאליטי מכל סוגיו שבסופו הזוכה בניצחון זוכה בכול, והשאר נזרקים לתהום הנשייה, כשהם ממלמלים תודה על שהרשו להם להשתתף במשחק. גם הם צודקים. בשלב הבא יימצאו לנו תוכניות נחותות בהן תתבטל נקודת היציאה השווה. ובעצם כבר יש, בלבוש אחר. תוכניות על אצולה מומצאת כמו ברידג'רטון הן הגשר לעולם החדש, ששוויון אין בו כבר מלידה.
מותו של פקיד
זה שהשוויון נזרק עכשיו בבארי זה הפרט הכי טריוויאלי.
ואני נזכרת בסיפור "מותו של פקיד" של צ'כוב. הסופר, שהיה רופא, ביקר בבקתות עניים ובבתי עשירים, וידע שמקרה אחד יקרה את כולם. בתחילת סיפורו יושב פקיד קטן ועלוב המכונה פשפש בקונצרט, ומתעטש ומלכלך, במחילה, פקיד בכיר היושב לפניו. לאורך כל הסיפור מנסה הפקידון לבקש סליחה מהפקיד הבכיר, שאינו רוצה אפילו להכיר בקיומו, וככל שהוא נכשל הוא הופך יותר ויותר לדמות נלעגת עם גינוני סלפסטיק, עד שהיא נמעכת ומתה כמו דמות בסרט מצויר.
בתוך הסיפור מולחמת אמירה קטנה אחת: כולנו מתעטשים. והיא כל כך מסוכנת עד שאין להבין אפילו מי אמר אותה, ובאיזו נימה. כי בעולם בו חי צ'כוב השוויון היה ערך חתרני ומסוכן, בעל פוטנציאל לפורר רודנויות. לשם אנחנו הולכים, אם לא אכפת לכם.
זכויות האזרח מופקעות
שתי מועצות וחצי הפכו לאזור צבאי סגור למשך 24 שעות למען צעדת האלפים של תנועת "נחלה", השואפת להתיישב ברצועת עזה
מדובר בסגר נושם. בכל האזור הוצבו מחסומים, ותושבים וספקים יוכלו לעבור בהם.
הינה שוב זה קורה. צה"ל מקרב ומרחיק, מאפשר, ויש האומרים עוזר, ל"נחלה" לקיים אירועים סמוך לגבול, וסוגר את כל האוכלוסייה האזרחית, בטענה שרק כך יוכל לעצור אותם מלהסתנן. זכויות האזרח שלנו מופקעות מאיתנו בקלות, וללא אזהרה, ואל תאשימו אותנו אם אנחנו מרגישים ומרגישות שמדובר באימון, חצי מתקדם, בדיקטטורה.
זה לא הסגר הראשון שמופעל עלינו, ומה שכפי הנראה הולך ומתרחב באירועי נחלה, יותר אפילו ממספר המשתתפים בהם, הוא משך הזמן בו מוטל הצו הצבאי וכן התחום הגיאוגרפי עליו הוא חל. האם בחזונו של מישהו יבוא יום וצו כזה יקיף את כל הארץ ללא הגבלה? כי נראה שהאימונים כבר מתקיימים.
