ד״ר דפנה גרנית דגני ממושב שדה צבי היא אשת חינוך רבת פעלים, מיזמים ופעילות חברתית קהילתית. לפני 18 שנים הייתה מיוזמי הקמת ביה״ס מרח״ב הייחודי במושב וניהלה אותו במשך חמש שנים. כיום דפנה עובדת וחוקרת במכללה האקדמית לחינוך ע״ש קיי בבאר שבע ובמכון מופ״ת בתל אביב. במקביל היא מוציאה משלחות של תיירות חינוכית, הכשרת מפקחים ועוד. אישה פורצת דרך בחינוך המובילה קהילות אנשים באישיותה הכובשת
*תמונה ראשית: ד"ר דפנה גרנית דגני, משדה צבי, מובילה בתחום החינוך. צילום: טלי נחשון דג
לעיתים הגורל או הכוחות העליונים מסדרים ומכתיבים לאדם את המהלכים בחייו לכיוון מסוים. אף לפני שהוא מבין למה הוא בעצם הגיע למקום המדובר או למשרה שקיבל? ורק בדיעבד שנפרשת המניפה, מגיעה התובנה וההתפעמות מהדרך והתוצאה. יתרה מכך, לעיתים המקום המיועד ממש המתין להגעתו של האדם, ופועלו רק חיזק את התחושה שזאת הייתה בחירה מאד מוצלחת ומניבה. עד כדי להבין שזאת הייתה גם השליחות שלו באותן השנים. כמושג הידוע "חוכמת הבדיעבד" כך חיכה והמתין הרגע המתאים ביותר לד"ר דפנה גרנית דגני ובעלה דוד המוזיקאי שהגיעו למושב שדה צבי.
להקים בית ומשפחה בשדה צבי
"במשך 7 שנים גרתי בבאר שבע, שם למדתי לתארים ראשון ושני בגיאוגרפיה וחינוך, ובשלב מאוחר יותר גם לתואר השלישי ותעודת הוראה. לאחר נישואינו החלטנו לעבור לגור ביחד, דוד ואני, חיפשנו מקום כפרי למגורים, להקים משפחה וילדים במרחבים ירוקים ורגועים. מקום שיהיה באמצע הדרך בין באר שבע ובין הקירבה למרכז, אך עדיין בנגב האהוב עלינו. גרנו בקיבוץ רוחמה ואחר כך בניר עקיבא וחיפשנו לקנות בית באחד המושבים. ערב אחד, אחי הודיע לנו שמצא בית למכירה בית במושב שדה צבי. הגענו, התרשמנו וחתמנו על כל שהתבקש.
"זה לקח פחות משבוע מרגע המציאה ועד הרכישה. התאהבנו במקום מהר. עברנו לבית ממש אחרי ליל הסדר בחודש אפריל בשנת 2008, הייתי כבר בהריון עם בתנו הבכורה. בערב הראשון בבית, השכן ממול הביא לנו עץ שנשתול בגינת הבית, כמחווה לקבלת הפנים. זה היה רגע מרגש מאוד. למחרת חגגו במושב את חג המימונה, וכולם הזמינו אותנו להיכנס לבתיהם ולהכירם. התלהבנו מאד מקבלת הפנים החמה והלבבית, של התושבים שלא היכרנו. הבנו שהגענו למקום הנכון ביותר שבילנו".
עוד לפני שידעו מה העתיד צופן בשבילנו. היא מספרת שבוקר אחד, כשהייתה צריכה להגיע לבאר שבע. נסעה בטרמפ של נהגת ותוך כדי נסיעה התנהלה ביניהן שיחה משמעותית ביותר: "הנהגת שמעה שאני עוסקת בתחום החינוך וסיפרה שיש קבוצת הורים מהמושבים בסביבה, המעוניינים להקים בית ספר יסודי מחודש במושב, בית ספר ברוח אחרת שייתן מענה לילדיהם, בדגש על לימודי איכות הסביבה והאומנויות. השלב הבא בשיחה היה שהיא הציעה לי להצטרף למיזם. באתי-שמעתי-התלהבתי ומשם הכל היסטוריה."
יש לציין שבעבר הרחוק היה ביה"ס פעיל במושב. אך בעקבות גל עזיבת תושבים לפני יותר מעשרים שנים, ובמיוחד צעירים. מספר התלמידים הצטמצם עד כדי סגירתו.
הקמת ביה"ס מרח"ב
ד"ר גרנית דגני: "כל אחד מאתנו נוצר בליבו את זיכרונות הילדות, ובהם מקום נרחב לזיכרונות מבית הספר. לדמותם של המורים ולחוויות גילוי עולמות חדשים וחברים חדשים. בית הספר היה חלק אורגני מחיי הקהילה והסביבה בה גדלנו. ברבות השנים התרחקנו מבית הספר והוא מאיתנו. את האינטימיות החליפו תקנונים ואת ההיכרות האישית החליפו מבדקים וציונים. שותפות הורים, תלמידים, מורים וקהילה, קיבלו ממדים פורמליים, כמו: הנהלה, ועד הורים, ועדות שילוב והשמה ועוד. למרות כל אלו, בדרך לא אבדה התחושה, שבית הספר הוא שלנו וחלק מאיתנו. לכן לא פלא שקמו וקמים בתי ספר קטנים, השמים דגשים על חינוכם של התלמידים ברוח אחרת. בכלים חינוכיים ואחרים של שותפות אמת בין הורים למחנכים וכמובן לתלמידים."
זה התחיל בפעילות של קבוצת הורים שחשה צורך לעשות מעשה, לרדת מהגדר ולצאת לדרך חדשה. הקבוצה מנתה חמישה זוגות הורים. הורים שהבינו שבין חוסר נחת, לבין הגשמת חלום צריך רק לקום ולבצע. הקבוצה עברה שלבים רבים עד להכנת התוכנית, בדיקתה כאלטרנטיבה לנמצא ועד לגיבושה המעשי. בהתחלה הוחלט שהקבוצה תצא לבדוק אילו מודלים חינוכיים קיימים ותבקר במספר בתי ספר: בבית ספר דמוקרטי בערד, בבית ספר אנתרופוסופי בב"ש, וכך גם הגיעו לבית ספר קס"ם בקיבוץ מעלה החמישה. נראה כי הרעיונות המתאימים ביותר לרוח הקבוצה התממשו לבסוף לפי עקרונות בבית ספר קס"ם. דרכם החינוכית הייחודית כללה לימוד מקצועות הליבה של משרד החינוך, לצד פעילויות חברתיות- קהילתיות, משחק וחוויה והתאימה במיוחד לרוח הקבוצה.
בשנת 2009, לאחר לבטים והכנות התוכנית, נפתח ביה"ס. ביה"ס מרח"ב נחשב לבית ספר ראשון מסוגו בצפון הנגב ופועל לאור הערכים הבאים: מעורבות הורים, חינוך אלטרנטיבי, יזמות, קהילה, סביבה.
ד"ר גרנית דגני: "בין המפגשים ליישום התוכניות שקבענו, הבנו שיש צורך שקבוצת בית הספר תיהפך לעמותה רשמית בשם 'עמותת כלנית'. נבחרתי למנהלת בית הספר בשנת 2008, זה היה אתגר מאד משמעותי בחיי. הרגשתי שאני והצוות יוצרים משהו חדש 'יש מאין' , זהו סיפוק עצום. נוצרו ארבעת העקרונות המנחים: מקום – רוח – חברה – בית, ומכאן שם ביה"ס מרח"ב.
"לאחר בניית החזון והרעיונות, הרגשנו מוכנים לצאת לעולם ולהציע לתלמידים והוריהם להצטרף, בעיקר למושבים המתגוררים לצידנו. בחוגי הבית שהחבורה קיימה השתתפו למעלה מ-100 איש ואישה. אימהות ואבות, היו גם סבתות וגם הורים צעירים מאוד. כולם נשמעו מודאגים ומתעניינים מאוד ביוזמה החדשה. בחוגי הבית הרבים שערכנו להציג את היוזמה, פתחנו בשאלה המתבקשת 'מדוע לדעתך צריך שינוי?'
"התשובות היו רבות ומגוונות מאוד. חלק העידו כי המערכת עמוסה בתלמידים שהמורים טובים, אך קצרה ידם מלחנך בשל הלחץ והעומס העומד מולם. חלק טענו כי המטרה של בתי הספר הקיימים היא להוביל לתחרותיות והישגיות, וזוהי אינה המטרה שלהם עבור ילדיהם בגילאי היסודי. חלק טענו שעל הילדים מופעל לחץ גדול של שיעורי בית ונשיאת תיקים כבדים עם ספרים. ולדעתם חסרה מאוד לתלמידים היציאה מחוץ לכיתה וקשרים אישיים עם המורה.
"מתשובות האנשים למדנו מה מקור חוסר הנחת האישי, ועד כמה ההורה בשל לצאת להרפתקה החינוכית, שמוצעת לו. משם המשכנו לתרגיל חשיבתי בו התבקשו הנוכחים**.** לחשוב על יכולת אחת, ועל צורך אמיתי שהם רוצים לבטא. כך יצרנו מארג של חיבורים וקשרים בין האנשים. הצורך של האחד הוא היכולת של האחר, גילינו כל פעם מחדש שקבוצת אנשים שלא מכירה מראש, מצליחה תוך דקות ספורות להתחבר דרך מערכת קשרים מסועפת של דמיון בין תחומי עניין, יכולות, צרכים והעדפות.
"הסברנו כי בית הספר הקהילתי המתוכנן, בנוי בדיוק על החיבורים האלו. שזוהי אחת הפרשנויות למילה קהילה. הדגמנו כי גם המערכת האקולוגית בנויה כך- 'וכולנו חלק מרקמה אחת'… המשכנו בעזרת מצגת, להכיר להורים את עיקרי היוזמה להקמת בית הספר. בחוגי הבית נשמעו קולות רבים שביקשו: לראות, לגעת ולהכיר מקרוב ולא רק דרך הסיפור והחוויה שלנו.
הצלחה אדירה
"לכן החלטנו לערוך הפנינג קהילתי, ובו ניתנה האפשרות לטעום מהווי ורוח בית הספר. בתהליך יצירת ההפנינג השתתפו הורים רבים. כי הרי מדובר על הורים מעורבים ושותפים לפעילויות, לארגון וליצירה. היו הורים שיזמו פעילויות ברוח בית הספר: תחנות יצירה בשימוש חוזר בחומרי טבע, הכנת מנדלה ענקית, בנייה בבוץ, תחנות גופ נפש- יוגה, אומנויות לחימה ועוד. כל הורה שהגיע לאירוע התבקש להביא עימו מאכל מוכן למכירה. כך שבאירוע הרווחנו סכום נאה שכיסה את ההוצאות ומימן את תהליך השיווק לחודשים הבאים.
"לאחר ההפנינג יצאנו לתהליך ההרשמה. אנשים שהבינו ומבינים כי יש כאן אפשרות להוביל שינוי אמיתי בקהילה, בחברה ובאזור שלנו. בבחירה במרח"ב ההורה מדגים לילדיו מהי אזרחות פעילה, לא בדיבורים אלה במעשים. בהשקעת זמן, אנרגיה ועלות בחינוך ובעתיד ילדיו. התחלנו בשנה הראשונה עם 33 תלמידים בלבד".
היא ממשיכה ומפרטת שבשנה השנייה כבר הוכפלו מספר התלמידים ובשלישית לא נותרו מקומות מיותרים. מאחר ונקבע שבכיתה לא יהיו יותר מ-22 תלמידים. בשנים האחרונות יש 6 כיתות, במכפלה של מספר תלמידים. מגיעים ל-132 תלמידים, שבאים מישובים רבים מכל רחבי הנגב הצפוני: מהמועצות האזוריות: מרחבים, שער הנגב, בני שמעון, שדות נגב, לכיש, חוף אשקלון, אשכול ואף מבאר שבע, מיתר ולהבים. התלמידים לומדים את מקצועות הליבה: עברית, אנגלית, חשבון, מדעים ותנ"ך וכן חוגים נוספים במסגרת מגמות: חינוך סביבתי, אומניות, וגוף בתנועה, קומיקס, תיאטרון, אילוף כלבים, בישול, משחקי כדור, מיחזור, חממה וחצר, אומנות מחשמלת- אלקטרוניקה, יוגה, רדיו ותקשורת, ניווט והישרדות. כל השיעורים בביה"ס ליבה ובחירה, מועברים על ידי מורים שהם המחנכים. לעומת החוגים המגוונים הנלמדים ע"י מורים ספציפיים לתחומי החוגים בלבד.
"רעיון מרכזי נוסף הוא לייצר אפשרות והזדמנות לתלמידים להביע את כישוריהם ויכולותיהם בנושאים ומיומנויות משמעותיות וכך לתרום לתחושת הדימוי העצמי הגבוה של הילד, ופיתוח כישורי חיים. בכל שבוע הילדים מתנסים במהלך שעתיים בנושא תרומה לקהילה: אימוץ בית הקשיש, גן הילדים הסמוך, פנימיית עדנים, בית ספר ברהט, גן עיוורים בב"ש ועוד.
"הפעילויות הסביבתיות התמקדו במסגרת המודל: על הסביבה, למען הסביבה ובסביבה. כך לומדים בעזרת סיורים לימודיים קצרים בתוך השיעורים. ואין יותר מגבש מטיול משפחות אחת לחודש, שמטרתו לפתח ולהעצים את תחושת השייכות של התלמידים למדבר ולנגב. "נפלה בחלקינו זכות גדולה ממש להמציא הכל מההתחלה: מה ללמוד, איך ללמוד, מי ילמד, כיצד תראה המערכת, לייצר מסורות קהילתיות סביב חגים, טקסים, טיולים ועוד."
בדרכי החינוך
ספרי איך הגעת לעסוק ולחקור דווקא בתחום החינוך?
דפנה גרנית דגני (48) נולדה ברמת השרון, אך רוב שנות ילדותה עברו עליה בהרצליה. היא בת בכורה ואחות לשלושה אחים נוספים, נשואה למוזיקאי דוד בוקובזא דגני ואם לשלושה ילדים בגילאים (18,15,12).
"מאז ומתמיד הייתי ילדה ונערה פעלתנית. חלמתי להיות שדרנית רדיו או מדריכת טיולים או מנהלת ביה"ס. מאד נהניתי בפעילויות הצופים בהרצליה שחינכו לאהבת הארץ, ערכים טובים והתנדבות כדרך חיים. שימשתי כמדריכה, ובשלב בוגר יותר כרכזת הדרכה. כשהגיע זמן הגיוס בשנת 1996, הצטרפתי לשנת שירות מטעם הצופים בקיבוצים. בגיל 18 הגעתי לקיבוץ לוטן, שם חוויתי חוויה מכוננת ומשמעותית בחיי. כל המפגש עם המשק החקלאי, והחיים בקיבוץ הרשימו אותי. השלב הבא היה הגיוס הצבאי כמדריכה בבית ספר שדה בשדה בוקר. היה לי שירות צבאי נפלא עם אנשים טובים, שהרחיבו את ההון החברתי שלי ואת ניסיוני בהוראה ובהדרכה. אחת מהם היא אילנה בן זקן, ששימשה כמנהלת ביה"ס יסודי 'צין' במקום. היא הייתה ההשראה גדולה עבורי, בהבנה של מוטת ההשפעה שלה כמנהלת על קהילה שלמה. שם במקום המרוחק, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות 'כשאהיה גדולה'."
בינתיים השלב הבא בחייה היה איסוף כסף לנסיעה לטיול הגדול אחרי הצבא. כחיילת משוחררת היא חיפשה עבודה מועדפת בחקלאות, יום אחד היא מספרת שראתה בעיתון "קו למושב" מודעת דרושים שמחפשים מדריכת נוער במושב רמות. היא התקבלה ונסעה להדריך את הנוער בהצלחה. וכן עבדה במטעי: המנגו, האבוקדו והליצ'י בהנאה רבה. ובקצרין כרכזת הדרכה בביה"ס "מעלה גמלא". הכסף נחסך והטיול הגדול הנכסף יצא לדרך בטיסה להודו ונפאל.
הטיול למזרח היה תחנה גורלית בחייה, בו הכירה את החבר ובן הזוג דוד בוקובזא דגני, שלימים איחדו כוחות והתחתנו: "אחרי שחזרנו מהטיול הגדול במזרח, עברתי לגור בבאר שבע. כסטודנטית לתואר ראשון ואחריו תואר שני באונ' בן גוריון בנגב. במהלך הלימודים האקדמיים פרנסתי את עצמי בעבודות מגוונות בהדרכה וחינוך כמובן. שילבתי וחיברתי בין מה שלמדתי בצד התיאורטי, ובין המחקרים אליהם נחשפתי בלימודי באוניברסיטה. לבין ההבנה שצריך ליישם את הנלמד במציאות למעשה בשטח. כך בזמן לימודיי בתואר הראשון שימשתי כרכזת הדרכה בשבט 'במדבר' בצופים בעומר. לאחר מכן לימדתי במשרד החינוך אנשים מבוגרים לתעודת גמר תיכונית (תג"ת).
"בהמשך עבדתי כרכזת של תוכנית ענקית בשם 'ילדים מובילים שינוי' בחברה להגנת הטבע. בעבודה זו זכיתי להכיר ולעבוד עם 46 מנהלות ומנהלים של בתי"ס יסודיים ועל יסודיים בב"ש ולנהל צוות מדריכים גדול. זה היה אתגר משמעותי ולכן גם את עבודת הדוקטורט שלי כתבתי על התכנית 'ילדים מובילים שינוי' ועל הזהות הסביבתית של המשתתפים בתכנית. עמיתיי המדריכים היו עוזרי המחקר שלי וזה היה נהדר ויעיל."
לאחר סיום תפקידה כמנהלת ביה"ס מרח"ב בשדה צבי, חזרה לעבוד באקדמיה, אחרי שסיימה תואר שלישי בשנת 2016. במשך 7 שנים היא ניהלה את "המרחב הדרומי" של המכון לחינוך דמוקרטי, במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע**.** היא מסבירה "הקמתי יחד עם צוותים ושותפים נפלאים ארבע תוכניות אקדמיות: שבילים, נתיבים ולאחר מכן את תמורות ומגשימות – כולן תוכניות לאוכלוסיות ייחודיות, לאנשי חינוך פורצי דרך בחינוך הבלתי פורמלי, יהודים וערבים, או לסייעות מנוסות בגיל הרך הלומדות לראשונה לתואר אקדמי, או הסבת אקדמיים בדגש חינוך מבוסס מקום. כיום אני מנהלת במכללה תוכנית הכשרה ייחודית למורות חיילות, הלומדות לתואר ראשון בחינוך במהלך השירות הצבאי שלהן."
ד"ר דגני אף ניהלה במשך שנתיים את תוכנית "גוונים בקיי" – לימודי תעודה לאנשים עם מגבלה שלומדים כיצד להיות סייעים בחינוך, עם עמותת גוונים. בנוסף אחראית גם על משלחות של "תיירות חינוכית" לאירופה. וכן הרצאות השראה לארגונים.
איך מתבטא השילוב שלכם במושב שדה צבי והסביבה?
"בשבילנו שדה צבי הוא בית, חברים, קהילה ועשייה. בתנו הבכורה נולדה חודשים ספורים אחרי שעברנו למושב. לאחר כמה שבועות ערכנו חנוכת בית ובריתה לחברים ולשכנים לרגל כניסתנו למושב והולדת הבת. מהמוזמנים ביקשנו במקום מתנות רגילות, להביא עצי פרי. באותו היום נשתלו בחצר ביתנו 55 סוגי עצי פרי מגוונים: תאנה, שסק, זיתים, פירות הדר, רימון ועוד. כיום כל העצים גדלו ואנו ממשיכים להנות מפריים המתוק והעסיסי.
"עד היום כל חג הוא אירוע קהילתי בפני עצמו. יש אירועים שאנו מזמינים לביתנו את הקהילה, כמו כל חג חנוכה להדלקת נרות. אני עדיין קשורה מאד לביה"ס מרח"ב, שימשתי כחברת עמותת 'כלנית' משך 12 שנים. בין יתר תפקידיי היה להיות אחראית על חגיגת חג פורים להורי התלמידים, ולהדריך בטיולים שהקהילה יוצאת כל פעם ליומיים למקום אחר בארץ. זהו כייף אמיתי, לראות בפועל את התגייסות החברים לעזרה ולהפקה.
"בשנים הראשונות שהילדים היו קטנים, הייתי מעורבת בוועדות התרבות והחינוך במושב. הפקנו חגים וטקסים. בעלי דוד מלמד מוזיקה בשער הנגב ושדות נגב. בעבר היה מנגן באירועי וטקסי הקהילה. בבית יש לו מעבדה לתיקון כלי מיתר".
היא מספרת שאת הבוקר שלה היא פותחת עם כוס קפה: "במרפסת הבוסתן שלנו מול הנוף המדהים הפתוח לשדות ולמרחבים, ולטבע המשנה צבעיו בכל עונה. או במשרד הקטן שלי בחצר. בכל התוכניות שאני מקימה ומעורבת, יש לי תחושת שליחות חברתית ברורה ורצון לקדם מוביליות חברתית, שלומות, חוסן באמצעות חינוך והשכלה."
האם יש מחשבות ועבודה למען הדור הבא של החינוך בישראל?
"בשלוש השנים האחרונות, אני עובדת בעוד מרחב בבית ספר להתמחות מקצועית שנקרא 'מרחב השראה' במכון מופ"ת – המכון הארצי למחקר ולפיתוח בהכשרת מורים ובחינוך בת"א. מרחב זה מפגיש אנשי סגל אקדמי ללמידת עמיתים. שם הלומדים מחליפים דעות במסלולי התמחות ורוכשים כלים יישומיים. ואכן המטרה היא למען העתיד: להתקדם וליצור יחד קהילה אקדמית תוססת ופעילה למען המחר."
מדובר במודל פורץ דרך, המפגיש מדי שנה כ-250 אנשי סגל אקדמי מכל הארץ בכיתה אחת: מרצים ואנשי חינוך מרקעים שונים, כל אחד מביא מניסיון מצטבר מהאקדמיה ומהשטח. "מדובר במודל ייחודי שאינו קיים בשום מקום אחר בעולם – לימודים המבוססים על עקרונות 'האנדרגוגיה' – שהיא תורת למידת מבוגרים. המשימה העיקרית היא שהלומד המבוגר יתפתח בעזרת הכלים שקיבל, למומחה מוביל בתחומו. ליישום משימה רחבה ומורכבת זו, ביה"ס מציע 9 מסלולי התמחות ייחודיים, ביניהם: נוירו-פדגוגיה יישומית, מחקר והערכה, הנחיית קבוצות, למידה בעידן הבינה המלאכותית, חממת כתיבה, ניהול מנהיגות ויזמות, אנדרגוגיה, שילוב אומניות בהדרכה והנחייה וגם חינוך למשמעות."
המשתתפים, שמגיעים בתמיכת המוסדות האקדמיים לחינוך, עומדים בפניהם האפשרויות לבחור: במסלול חד-שנתי או בשני מסלולים סמסטריאליים. במפגשים שבועיים גמישים הלומדים משלבים בין שלושה כובעים מקצועיים: אנשי חינוך, מרצים מצטיינים וחוקרים מובילים. זהו המקום שבו התיאוריה פוגשת פרקטיקה מהשטח. "מתוך חזון המבקש לספק לאנשי ולנשות האקדמיה בישראל מקור השראה לצד כלים יישומיים להוראה ומחקר באקדמיה".
חלום הילדות של דפנה להיות שדרנית רדיו הגיע אחרי שנים, באמצעות הפקת הפודקסאט של המכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי. במשך חמש שנים, היא והצוות שלה, מפיקים ערוץ פודקאסט חינוכי, "בו אני מראיינת את מיטב אנשי החינוך מכל הארץ, בנושאים רבים ומגוונים הקשורים: להכשרת מורים, לניהול ומנהיגות בבתי ספר, לפיתוח תכנים ייחודים ועוד. אפשר להגיע לערוץ שלנו בספוטיפיי. עבורי הפודקסאט הוא זירת השפעה נוספת, מרחב עצום וחסר גבולות פיזיים, למרות שהסכת בעברית בלבד, יש לנו מאזינים רבים גם בחו"ל וזה מאוד משמח ומרגש אותי."
יהללך זר ולא פיך
ניצן בן-טל, החברה משדה צבי: "נולדתי וגדלתי במושב אלמגור שבצפון. את דפנה חברתי האהובה הכרתי לפני יותר מעשרים שנה, כשהגענו לנגב ללמוד באוניברסיטה. כל אחת מאיתנו בחרה להשתקע בנגב עם משפחתה כשהתאהבנו בטבע, במרחבים ובאנשים.
"כשדפנה הקימה את מערך החינוך הסביבתי בקהילת באר שבע של החברה להגנת הטבע, הצטרפתי לצוות שלה. כמדריכה בצוות, התחברתי והוקסמתי מהדרך שבה דפנה ממציאה ומייצרת כל הזמן דברים חדשים בחינוך, ומובילה בהם אנשים לצידה. לאחר כמה שנים, נפגשנו בשדה צבי, בו אנו חיות עם משפחותינו עד היום. מאז עבדתי עם דפנה כמורה בבית הספר הסביבתי שהקימה וניהלה, מרח"ב אצלנו במושב וגם כמנחה בצוות שהובילה במכון לחינוך דמוקרטי.
"החיבור המקצועי שלנו תמיד השתלב עם חברות עמוקה, עזרה ותמיכה בגידול ילדינו, בארגון חגים במושב וכמובן בטיולים בשדות, בכלנית ובארץ כולה. זכיתי ללוות את דפנה לאורך השנים ולראות כיצד היא פורצת דרכים ונתיבים שאנשים ממשיכים לצעוד בהם עד היום: בתארים שפיתחה באקדמיה, באירועים שהפכו למסורות כמו מסיבת פורים הקהילתית או הטיול השנתי, מסיבות חנוכה המושביות שעורכת בביתה ועוד.
"אני גם מגייסת אותה לאירועי שאני מפיקה במושב כמו חגיגיות חג שבועות, למרות שהיא בדרך כלל מאוד עסוקה, כשאני מבקשת היא תמיד נרתמת ומשתפת פעולה לשמחתי הרבה. אני מאחלת לנו עוד הרבה שנות חברות, עשייה חינוכית וחברתית אישית ומשותפת ושכנות טובה."
