שוטטות

אני יכולה לחיות בבארי החצי ריקה ולראות כמעט רק את הירוק אבל בשדות מרחפת רוח אותו יום, הפחד, הדם והאימה. אני לא יכולה סתם כך לטייל בהם

לפעמים, בשינות מופרעות האדרנלנין שלי (התעוררות בשלוש-ארבע בבוקר, לבדוק למען מה צריך לעמוד הכן לקראת שש וחצי בבוקר), עד שאני חוזרת להירדם צצות ושטות בי פיסות עבר שכנראה לא מצאו את מקומן בתצרף החדש של חיינו, שהוא לא דו-ממדי וקרטוני אלא רב ממשי ומשתנה תמיד, נוזלי כמו פלאזמה.
איפה אני משבצת בתוכו את זיקים? אולי ברובריקה של מה שהספקתי בעולם הישן ולא ידוע אם אספיק בחדש. ההווה לא מאפשר, ומחסומי העתיד עדיין לא נפרצו.
אני לא מגיעה כעת לחוף זיקים. הוא שטח אש, או אולי שטח צבאי, שני המושגים התערבבו אצלי ללא הכר.
זה החוף שלידו גרתי בצבא ולמדתי להבין איך לחוף ים יש את שטח הדיונות הצמוד לו שמעצב את אופיו. ליד מגורי הבנות היו אקליפטוסים גדולים שרשרשו כל לילה, מדמים את רחש הים.
בימים ידע הים לקרוא לנו שנבוא. בהפסקות הצוהריים היו הרגליים לוקחות אותי לדיונות בהן צמחו תאנים וענבים, ששתלו ידיים ערביות לפני דור או שניים, על פלגי מי תהום נסתרים, חציים קבורים בחול. קטפנו אותם כמו שאכלנו את החומוס. הם היו שלנו. ומכל גבעה קטנה ומהמרחבים שביניהן הציץ, תמיד מפתיע בעומק הכחול, הים.
ההליכה לים הייתה אסורה. אבל למי זה אמור היה להפריע? חינוך הלינה המשותפת רק הועיל בעניין, ותכל׳ס, כל הפואנטה באיסור היה שאי אפשר לצאת מהשער הראשי וללכת ישירות לים, זה הכול. מאז זיקים היה החוף שלי, לא משנה לאיזה ים הלכתי.
הרצונות לפעמים מתנגשים
בקיץ 23, לפני השבעה, קבעתי לי חוק: לקחת את הכלב פשה פעם בשבוע לים. פשה, ערבי בצבע חול בגודל כלב זאב, טיפוס אתלטי שעוברים ושבים טוענים שהוא יפה. לא פרצוף תמים, ועדיין עושה צרות יותר ממה שהוא נראה. חובב שלוליות ומים בכל עונות השנה. הבת שלי הביאה אותו כגור מגודל יום אחד, גידלה אותו עד לגיל טיפש עשרה (שלו) ונסעה לשנה להודו. פשה נשאר אצלי. יחד הקפנו את הקיבוץ שעות על שעות ושוטטנו בשדות, אוספים שקיעות. היה כיף ומעייף.
אחד המקומות הקבועים שלנו היה מגדל השומר ליד ה"ביצורים", (עשרות תלוליות עפר גדולות בצורת ר', המפוזרות בשדות, ששמן הרשמי הוא "מחסני התחמושת"). מגדל קק״ל שהוקם במקום גבוה כדי שהשומר יזהה ממנו שריפות בכל האיזור.
גם מתחת למגדל נשקף נוף שדות וחורשות עד האופק, וזה המקום בו נטו את אוהלם מתנחלי "אלי עזה" לפני שבועיים בערך. ממנו צפו מערבה, בשאיפתם לסדר לנו עתיד בטוח של סכסוכים ומלחמות.
זה אותו המקום שלנו, המוחים, היה אסור להיכנס אליו באותו יום בתירוצים שונים. זה היה מוזר והזוי, כאילו לקחו לנו פיסת ארץ מהבית. מי היה מאמין שבשביל זה.
פעם כבר לקחו מאיתנו את הנוף. התיירים, בלהיטותם אחרי פריחת הכלניות, אבל זה היה אירוע שבעיצומו רק שתיים-שלוש שבתות סוערות. לפני מינוף הפריחה היינו סתם "נגב". אבל האמת היא שהפריחה באמת יפה, ומסתבר שזו תופעה מיוחדת בקנה מידה עולמי.
בקיץ ההוא בים היינו רק אני ופשה, ולפעמים עם עוד חברים אנושיים. בסערת ההפיכה המשטרית הצלחנו להגיע כמעט פעם בשבוע אל החוף.
הכלב לא אכזב, שחה בחיוך בלגונה, (שהופעתה היא סיפור חורף בפני עצמו) והתרוצץ בדיונות במרץ, שומר מרחק של לפעמים כמעט קילומטר, ועדיין, מציץ ושומר קשר מרחוק, יודע שאם ירצה, בשתיים-שלוש דקות הוא יגיע אלי.
עניין הרצונות הוא בינינו עניין חשוב, לפעמים הם מתנגשים, אבל בסופו של דבר הוא יודע, וגם אני כנראה, איך למצוא את הדרך להיכנס בחזרה, בחברות, מכוסה חול, לרכב.
מזל שהספקנו, כל רגע ורגע. עכשיו כשהחוף חסום בפנינו, וגם מפני שהשדות וחופי העוטף כבר לא יהיו בשבילי אותו דבר.
אני יכולה לחיות בבארי החצי ריקה ולראות כמעט רק את הירוק (כמו שלימד אותי מישהו כשחזרתי לפה), אבל בשדות מרחפת רוח אותו יום, הפחד, הדם והאימה. אני לא יכולה סתם כך לטייל בהם.
אדמת מדבר יבשה מצפה למים
בסוף אני נרדמת לשעתיים-שלוש נוספות, קמה קימת פנסיונרית (יקיצה טבעית, טוב ששאלתם) והולכת למשתלה.
הפסטורליות אומנם מנומרת בקרבות חתול הבית (שלו יש פרצוף מלאך מובהק), בבומים מוגברים ביום ובלילה, ובחדשות שנועדו לזפזוף – אבל היא החזיקה יפה את האסקפיזם שבוע. ניקיון דעת ירוק. יש לי שותפה שמחזיקה אותה רוב הזמן, ואני עוזרת לה כשאפשר, ויש המון מה לעשות. בחצרים התמלאו המון בתים והחוץ והבית משוועים לירוק ולפורח.
הבאנו משלוח גדול, אנחנו מקבלים תרומות, ועדיין השכונה בחצרים היא כמו אדמת מדבר יבשה מצפה למים. קולטת את כל הירוק שמגיע אליה ועדיין לא הגיעה לרמת הספיגה.