ניסן שלו, בנם הבכור של רחל ועמוס שלו מקיבוץ עברון, ואח לשגיא, יותם, חמוטל ואסנת, נהרג במלחמת לבנון השנייה. בגן הדו-לשוני שהקים אחיו בקיבוץ מתחנכים ילדים יהודים וערבים, כהנצחה חיה לזכרו
גם כיום, 16 שנים אחרי האסון ההוא, עמוס, אביו של ניסן, משתנק בדברו על בנו שנפל.
ניסן נולד, גדל והתחנך בקיבוץ עברון. לאחר סיום לימודיו בבית הספר התיכון "אופק" שבקיבוץ, יצא לשנת שירות בקן השומר הצעיר בקריית שפרינצק בחיפה. התגייס לחיל האוויר ושירת בחובה, בקבע ובמילואים כטייס מסוקי יסעור. "ניסן לא אהב את הצבאיות, עם כל המשמעות הכרוכה בכך. ניסן אהב את האתגר המקצועי של הטיס, ואכן היה טייס מצטיין". עם סיום שירותו הצבאי מילא את חובתו כרכז חדר האוכל של הקיבוץ ("אין בעיה לעבור מכיסא הטייס לפיקוד על חדר האוכל", אמר). בהמשך למד באוניברסיטת תל אביב וסיים תואר בהנדסת תעשייה וניהול, התקבל לעבודה ביחידה האווירית של משטרת ישראל, בה שירת עד סוף ימיו. "ניסן היה אדם ערכי מאוד ואהוב על כל חבריו. כל אחד מהם אומר לנו 'ניסן היה החבר הכי טוב שלי' וכולם צדקו. היו לניסן תחביבים רבים החל מרכיבה תחרותית על אופנועים, גלשני רוח, צלילה, שחייה, גלישת סקי, טיס, טיולים ברחבי הארץ ובעולם וכדורעף, ענף בו זכה עם קבוצתו באליפות הנערים הארצית".
ב-12 באוגוסט 2006 הטיס ניסן חיילים מעבר לקווי האויב. לאחר הנחתת החיילים, בעת ההמראה, נפגע המסוק מטיל של החיזבאללה והתרסק. עם ניסן נהרגו גם טייס המשנה ושלושה מכונאים מוטסים, בהם קרן טנדלר, האישה היחידה שנהרגה בקרב במלחמת לבנון השנייה. בן 36 היה ניסן בנופלו. "טקס הלוויה היה אזרחי, ללא שום סממנים של טקס צבאי ודתי. חשבנו שכך ניסן היה רוצה. גם המצבה שהקמנו היא אזרחית וכל הכתוב בה הוא:
"נולד בח' בניסן 1970 המריא לעד י"ח באב אוגוסט 2006
עוף חופשי ומאושר
אל מעבר לאופק ולזמן
ואנו ניפגש מפעם לפעם
בחגיגת חייך שלעולם אינה נגמרת'"
איך קיבלתם את הבשורה?
"שמענו על הפלת מסוק בטלוויזיה. צלצלנו לניסן לשאול מה ואיך, ותשובה לא קיבלנו. הוא בטח בבית קפה עם חברים, חשבנו. כשעבר זמן ללא כל תשובה, שלחנו את יותם, בננו השלישי, שהיה טייס מסוקי קרב, לטייסת של ניסן, שם קיבל את הבשורה. קיבלנו מייד את ההודעה, וכך לפחות נחסך לנו הרגע הקשה מכל, כשאדם זר נכנס הביתה ומודיע על האסון. אני חושב שאפילו לא בכינו ברגע ההודעה. המכה היא כל כך קשה, לא מרגישים כלום ולא תופסים כלום.
מרגע ההודעה החיים מתחלקים ל'לפני' ו'אחרי', מתחילים 'חיים חדשים'. ישבנו ערב ערב, כל המשפחה, ושוחחנו על איך ומה ולמה ומה עושים. הכול היה פתוח, כולנו בכינו ושוחחנו וחשבנו וניתחנו והתגבשה הסכמה של כולנו 'לבחור בחיים' ומה עושים כדי שאפשר יהיה ללכת במסלול החיים הזה. העסקנו את עצמנו בהפקת סרט, בשיפוץ הבית, וכמובן בנכדים. הנכדה הראשונה נולדה לנו חודש לפני שניסן נהרג ומאז ועד היום יש לנו 13 נכדים שמביאים יחד עם ילדינו את האור הגדול בבית ואת השמחה. כל זה לצד המסלול המקביל של געגועים, עצב וכל מה שמביא אתו השכול. מהאסון הגדול יצא גם משהו שמח ומיוחד. בתנו הגדולה הכירה בפעילות של אחים שכולים את בעלה לעתיד, גם הוא איבד את אחיו במלחמת לבנון השנייה, בן קיבוץ מעוז חיים. היום הזוג נשוי עם שלושה ילדים-נכדים. הורי החתן ממעוז חיים איתנו בקבוצת תמיכה של הורים כבר קרוב ל-15 שנה. הנה יש גם אור בכל החושך הזה".
תוכל לספר קצת על פעילותך בנושא השכול?
"די מהר לאחר האסון הבנתי שיש לא מעט הורים שאינם מצליחים לחזור לחיים הרגילים לאחר מה שקרה. חשבתי לנסות לעזור להם בכל מה שאוכל. התנדבתי לפעילות ביד לבנים, ואני גם פעיל בוועד המנהל של עמותת 'אור למשפחות בה חברים 3,000 הורים שכולים, שהעמותה עוזרת להם 'לצאת מהבית', לאירועים, חוגים ומפגשים שונים. אני גם חבר בצוות המארגן כל שנה יום עיון וטקס אזכרה בהר אדיר, למשפחות נופלי מלחמת לבנון השנייה. האירוע הוא בשיתוף של המשפחות עם תלמידי י"א-י"ב, תלמידי מכינות צבאיות, חיילים ומנהיגות נוער.
אנחנו עוסקים בהנצחה, הפקנו סרט, שני ספרים, משחקים. כל אלה הם הנצחה של העבר כדי 'לזכור ולהזכיר את ניסן'.
תחת עץ התות
ההנצחה לניסן, מעבר לספרים ולסרטים "שהם הנצחת העבר", קיבלה ממד שונה לחלוטין עם הקמתו של גן ילדים דו לשוני רב תרבותי (עברית וערבית) שהקים אחיו שגיא (49) יחד עם שותפים מהקיבוץ ומהכפר הצמוד מזרעה, "הנצחה אקטיבית לעתיד טוב יותר".
מפעל ההנצחה של הגן, הוא הנצחה חיה ופעילה שמטרתה לבנות עתיד טוב יותר לילדינו, לנכדינו ולמדינה כולה. אין בגן סממני הנצחה כלשהם וגם לא קראנו לגן 'גן ניסן'. זהו מפעל חי. לפתיחת הגן קיבלנו גם מכתב מרגש מנשיא המדינה לשעבר מר רובי ריבלין, שהזמין את שגיא ואותי ללשכתו בירושלים, לשמוע על סיפור הגן ומטרותיו, וכמובן לא שכח גם לשוחח איתנו על כדורגל, כי איך אפשר בלי? ריבלין קיבל במתנה בקבוק שמן זית 'דו לשוני' שהופק בגן".
"המוות של ניסן היה מניע משמעותי להקמת הגן" אומר שגיא שהקטנה בבנותיו התחנכה בגן עד שעלתה לכיתה א'. "בשנת 2015, כשפרצה מה שמכונה אינתיפאדת הסכינים, הרגשתי שאני חייב לעשות משהו. יזמתי מפגש בין תושבי עברון לכפר מזרעה ובתוך האירועים הקשים והפחד, נוצרה תחושה שאנחנו פתאום בתוך אי של שפיות. היה מפגש מרגש מאוד, 40 אנשים מעברון וממזרעה. רצינו לייצר מפגשים נוספים והבנו כמה אנרגיה זה דורש. מתוך זה התגבשה ההבנה שעל מנת לקיים את החיבור הקבוע ביננו, יש צורך במפגש טבעי, פשוט ויומיומי. משהו קבוע לטווח ארוך. ואז נולד רעיון הגן.
נוצרה קבוצה של משפחות מעברון וממזרעה שהרעיון קסם להם, התחלנו להיפגש פעם במזרעה ופעם בעברון. המפגשים כללו אירוח, היכרות, וגם שיחות מרגשות ועמוקות. העלינו את החששות, מה אנחנו רוצים שיהיה בגן, איך נחגוג את החגים, מה פחות מתאים. נוצר תהליך עמוק של הכרות וגיבוש של קבוצת ההורים המשותפת".
את הקמת הגן ליווה אמיר שלומיאן שייסד כבר ב-2005 את עמותת עין בוסתן שמפעילה עד היום גנים דומים בכפר חילף שעל יד טבעון.
"להורים בגן יש תחושות שונות ולכן חשוב המפגש של ההורים, שהם חלק בלתי נפרד מהגן. בתחילת הדרך למשל, עלתה השאלה מה משמעות דגל ישראל בגן. מה משמעותו של יום העצמאות לכל אחד מהורי הגן המעורב. יש הורים שמשפחתם נספתה בשואה, והקמת המדינה היא ההצלה בשביל החלק ששרד. יש הורים שבעקבות מלחמת העצמאות התפצלה משפחתם, חלק נשאר בישראל וחלק ברח או גורש אל מעבר לגבול. יש משפחות, משני הצדדים, שאיבדו בני משפחה במלחמה. משמעות הדגל והחג עבור חלק מההורים היא שמחה וגאווה ועבור חלק אחר זהו יום קשה ועצוב. העלינו הכול ומתוך השיח נוצרו חיבור עמוק והבנה הדדית לתחושות השונות ולמורכבות. מתוך הבנה הדדית והסכמה הוחלט שיתלה דגל ישראל בגן וילדי הגן הכינו בנוסף גם דגל של גן תות".
גם כיום, מפגשי ההורים הם חלק בלתי נפרד מהגן וכיום הם מונחים על ידי נוהא חאטיב, מנהלת המרכז לחינוך הומניסטי בקיבוץ לוחמי הגטאות. הגרעין של ההורים שנפגשו הקים את העמותה שהיום מפעילה את הגן, עמותת "חיים ביחד". בדף העמותה נכתב:
"עמותת חיים ביחד קמה על מנת להיות לב פועם של חיים משותפים מבוססי שוויון, כבוד, קבלה והכרה הדדית של יהודים וערבים, ללא גדרות וחומות. פעילות העמותה מתמקדת בבניית בסיס איתן לחיים משותפים באמצעות חינוך, עם דגש על גילאי גן, יסודי ותיכון, ופעילות חברתית משותפת באמצעות דיאלוג".
הילדים הם העתיד
בין כפר מזרעה לקיבוץ עברון מפרידה רק גדר. אלא שהגדר אינה רק פיזית אלא גם רגשית ותרבותית. "מתוך רצון ליצור עבור הדורות הבאים מציאות אחרת, של הבנה, הדדיות והכלה של האחר, התאגדו יחד תושבים משני הישובים לעשייה קהילתית משותפת".
גן תות, הגן הדו-לשוני, הוא חלק ממערך הגנים של קיבוץ עברון "במטרה להביא ערך מוסף, לא רק לילדים ולמשפחות של גן תות אלא לילדי הגנים ולקהילת עברון כולה. לעמותת יד ביד יש מספר בתי ספר וגנים דו-לשוניים ואנחנו בקשר טוב אתם תוך מטרה להיעזר וללמוד מכל מי שאפשר. הייחוד בגן תות שהוא הגן הדו-לשוני הראשון שהוקם ומשולב במערכת החינוך בקיבוץ. הקיבוץ העמיד לרשות הגן בניין ששופץ והותאם לצרכי הגן, יעקב טלמון, מוותיקי הבנים בעברון, לקח על עצמו את פרויקט ההקמה ואת ניהול הגן בשנותיו הראשונות".
שגיא מספר שהדרך להקמת הגן לא הייתה קלה. "יש קושי ביישום והעברת ערכים אל המציאות המורכבת שבה אנו חיים. לפני ההחלטה קיימנו בקיבוץ שיחות הסברה ודיון, וזה היה שיעור חברתי וערכי ממדרגה ראשונה. תוצאות ההצבעה וההחלטה מצביעים על הצלחת הפעילות המוקדמת ובעיקר על ההבנה של חברי עברון למפעל המיוחד הזה. כוונתנו היא להרחיב את המפעל לישובים נוספים בתחום המועצה האזורית ובנוסף להקים בית ספר כהמשך לגן".
דף העמותה מסתיים במילים הבאות: "ילדים הם העתיד. ההשקעה בהם היא השקעה ארוכת טווח אשר תניב פירות רבים. חינוך ילדים מגיל צעיר על ערכי שוויון, קבלת האחר, כבוד הדדי וחברות הוא חלק בלתי נפרד מפיתוח חברה מכילה ומגוונת. זוהי המשימה שלקחנו על עצמנו באהבה".
"שניים מהנכדים שלנו התחנכו בגן תות" אומר עמוס ומוסיף: "זוהי ההנצחה הראויה למה שאפיין את ניסן, זו עוד דרך לנסות ולדאוג שמשפחת השכול לא תגדל יותר, וזהו גם ניסיון ליצור עתיד טוב יותר לדורות הבאים במדינת ישראל".
