הוא הגיע לערבה בעקבות שקיעה אחת מרהיבה ונשאר בה כמעט שלושה עשורים. בין המאבק על פיצויי מובלעת צופר לבין האתגרים מול הממשלה והייבוא, שלמה מוצפי – חקלאי, יבואן ואיש מאמין – ממשיך לראות בכל שתיל שעולה מהאדמה נס גלוי. ראיון על ציונות מודרנית, זיקה לאדמה והתקווה שעוד נדע להוקיר את מי שמניח את האוכל על שולחננו
*תמונה ראשית: שלמה מוצפי: "בכל פעם כשאני יוצא למדבר, הלב פשוט ממשיך להתפעם". צילום: פרדי נפתלי
מושב באר צופר, נמצא בערבה התיכונה. שם המושב נגזר מ-צופר הנעמתי, שהיה אחד מרעיו של איוב. מושב צופר הוקם לראשונה כהיאחזות נח"ל בספטמבר 1968 מדרום למיקומו הנוכחי (שהפך לישוב צוקים) ובשנת 1981, עבר למיקומו הקבוע.
מעבר לעיבוד האדמות הנרחב הקיים במושב ובסביבתו, בשנת 1994, עם חתימת הסכם השלום עם ירדן, הוסכם כי יוקדש שטח של כ-4,500 דונם בצד הירדני לעיבוד על ידי 35 חקלאים מצופר, מתוכם עובדו כ- 1,500 דונם .
המאבק על הבית ועל המובלעת
בשנת 2018, החליט מלך ירדן עבדאללה, לסיים את ההסכם שנחתם בזמן שלטונו של אביו, המלך חוסיין, שאפשר את עיבוד האדמות בחלקו הירדני של הגבול ונקרא "מובלעת צופר".
35 החקלאים מצופר, השקיעו הון רב, הקימו תשתיות, בנו חממות ובתי רשת ועיבדו את האדמות. בסוף חודש אפריל בשנת 2020, נסגר המעבר אל ומן המובלעת באופן סופי.
החקלאים שעיבדו שטחים במובלעת, עדיין נלחמים לקבל פיצוי כספי על כל מה שאיבדו בשל אי הסכמתו של עבדאללה להמשיך את ההסכם שתוכנן להימשך עוד 25 שנים.
ספר קצת על עצמך
שלמה (שלומי) מוצפי, חקלאי בבאר צופר 27 שנים, נשוי לחני, אב לחמישה וסב לאחד ועוד אחת בדרך. מגדל פלפלים, חצילים, בצלים, מלונים, אבטיחים. בנוסף אני יבואן של כלים חקלאיים ותשומות חקלאיות (טפטוף, חוטי קשירה, מרססים, ניילונים לחממות וכו').
מצפון ועד דרום: המסע אל השקיעה של פארן
איך הגעת לעסוק בחקלאות?
נולדתי וגדלתי בטבריה. היו לי קרובי משפחה במושב מרגליות שבגבול הצפון, מול לבנון. הם גידלו בעיקר אפרסקים ולולי תרנגולות לביצים. בכל חופש גדול הייתי נוסע אליהם ועובד איתם. אני זוכר את זה כתענוג גדול. בנעוריי המוקדמים עברתי לקיבוץ רמת יוחנן כילד בחברת נוער ושם עבדתי ברפתות ובשדות.
אחרי הצבא הכרתי בחור הולנדי שהתגייר ועבד בהתקנת גגות רעפים. יום אחד הוא סיפר לי שהוא עובר לערבה ואני, שכלל לא הכרתי אז את הערבה ובוודאי שלא תכננתי לחיות בה ביום מן הימים, קיבלתי ממנו טלפון לאחר תקופה שהוא חי ועבד בערבה. באותה שיחה הוא סיפר שכדאי מאוד לבוא לבדוק את האפשרות כי המגורים בחינם והשכר טוב מאד.
שכנעתי את אשתי חני היקרה מכל, שניסע לביקור חברי, נכנסנו לאוטו ונסענו במשך שעות בנסיעה שנדמה שהייתה לקוחה מסרט, עד שהגענו למושב פארן. הכבישים היו צרים, הדרך נראתה שתימשך לנצח והרגשנו כאילו אנחנו עוברים לארץ אחרת.
כשירדנו מהאוטו, נעמדנו המומים מול שקיעה אדומה סגולה שהדהימה אותנו וממש עצרה את נשימתנו, כיוון שאנחנו הגענו מסערות של שלגים ורוחות בצפון בחורף של שנת 1992.
מעט אחרי שהגענו, בצירוף מקרים שנשמע מומצא אבל הוא אמיתי לחלוטין, בעודי מדבר עם החבר שלי ושואל האם יש סיכוי למצוא פה עבודה, עברה מולנו האחראית על המתנדבים והעובדים ומיד הצביעה על שני בתים ואמרה, בבית הזה ובבית הזה, מחפשים עובדים ישראלים לחקלאות באופן מידי. והשאר, כפי שנהוג לומר, היסטוריה…
מרחב לצמיחה: למה דווקא הערבה?
מה גרם לך להחליט שהערבה היא הבית?
בעיקר תחושת החופש והמרחבים. תחושה שיש מרחב שיכול להכיל אותי. כאשר מצד אחד יש סוג של בידוד וריחוק אך יחד עם זאת, הדברים הללו בדיוק, הם שמאפשרים צמיחה אישית, עבודה רוחנית פנימית וחופש. אפילו היום, לאחר שנים לא מעטות שאני כבר נטוע כל כולי במקום הזה, בכל פעם כשאני יוצא למדבר, הלב פשוט ממשיך להתפעם ולהתרחב מכל היופי והמרחב הפתוח והנדיר הזה.
כתף קרה מהממשלה: "הפוליטיקאים לא רואים אותנו"
מה דעתך על התייחסות הממשלות לדורותיהן, לחקלאות ולחקלאים בכלל?
באופן כללי, כל הממשלות, מבלי לציין ממשלה כזאת או אחרת, מעולם לא שמו בראש מעייניהם את החקלאות בכלל ואת החקלאים בפרט. לא מבחינת תיגמול על התוצרת, לא מבחינת הקלה במחירי התשומות, המים והחומרים, לא בעזרה מול הקואופרטיביים שעושקים אותנו ולוחצים אותנו אל הקיר כיוון שהם מקבלים גיבוי מהפוליטיקאים שידם קלה מדי על חתימות על הסכמי יבוא תוצרת חקלאית ולא בעזרה בסבסוד עלויות העובדים שרק עולות בכל שנה. את הפוליטיקאים לא מעניין החקלאי שגידל, השקיע את מיטב הונו ונשמתו, חיכה ואולי אפילו התפלל ובסוף נאבק על כל אגורה.
לא פחות גרוע מכך הוא שכאשר מייבאים תוצרת חקלאית במחיר זול יותר ממחיר המטרה של החקלאי הישראלי, בסופו של דבר, הצרכן הסופי במרכול, לא מקבל את ההטבה של מחיר הרכישה המוזל של התוצרת המיובאת, אלא משלם את אותו מחיר שהיה משלם לו היה רוכש את התוצרת הישראלית.
אין ראייה אמיתית של ההכרח באי תלות בייבוא מארצות שהסכמי הסחר איתן יכול להשתנות בין לילה, כפי שכבר ראינו ונוכחנו למרבה הצער. ואם יש ראייה, היא לא באה לידי ביטוי בצורך לחזק את החקלאות המקומית.
יש לשים לב ולהכיר גם בעובדה שמאז ומתמיד בישראל, החקלאים והחקלאות היוו ועדיין מהווים חיץ ושמירה על הגבולות, באופן ברור ונחרץ שלא ניתן לוויכוח או ערעור. לכן אין אפשרות להבין או לקבל את התנהלות הממשלה בכל הנוגע לקיום החקלאות בישראל. אם לא יהיה לנו ביטחון תזונתי, לא יהיה לנו ביטחון לעולם! נקודה וסימן קריאה!
איזה שינוי דרוש בדחיפות הגדולה ביותר לדעתך, מצד הנהגת המדינה כלפי החקלאים?
קודם כל, שיראו אותנו. שידברו איתנו. שיתנו לנו הקלה במחיר התשומות, התחשבות במחירי המים ובעלויות הגידול באופן כללי. אני חושב שאנשי הפוליטיקה והמשרדים, בכלל לא מבינים ולא רוצים להבין, במה כרוכה העבודה הזאת ומה זה באמת אומר, לגדל ולייצר מזון עבור עם ישראל בארץ ישראל.
אני בספק אם מישהו ממקבלי ההחלטות, החזיק בידיו אי פעם זרע או שתיל, האם מישהו מהם אי פעם שתל או נטע או זרע וחיכה לראות איך ואם בכלל הגידול יעלה ויתן פרי. מי שאין לו זיקה לאדמה ולעבודת האדמה, לא מבין למרבה הצער, כמה המלאכה הזאת חשובה ועיקשת ועמוקה ועד כמה היא באמת ובתמים מהווה איזון קיומי הכרחי. חלק נכבד מהעובדה שאני ממשיך בדרכי כחקלאי ולא מוכן לוותר, נובעת מכיוון שאני מבין את החשיבות ורואה זכות גדולה להבטיח מזון לעם ישראל.
הנס הירוק: להאכיל את עם ישראל
מה אתה הכי אוהב בעבודה שלך כחקלאי?
הידיעה שכל מה שאני מתייגע עבורו כל השנה, אכן מגיע להזין את עם ישראל ובדרך מפרנס עוד עשרות ומאות משפחות. דבר נוסף שאני נרגש ממנו בכל עונה מחדש הוא שלאחר כל היגיעה של החריש והזריעה והשתילה ועבודות ההכנה ותחזוקת בתי הרשת והחממות, מגיע הרגע שבו הצמחים עולים וכל המרחב הופך ירוק וחי. בשבילי זה ממש כמו נס, נס ממש.
הייתי שמח לדעת שכל איש ואישה שמכין/ה את החביתה והסלט לו / לה ולמשפחתו/ה, יעצרו רגע קטן אחד, להקדיש מחשבה והכרת תודה לחקלאי שטרח והבטיח שאכן כל הדברים הללו יגיעו אל השולחן. בימי קדם 80-90% מיושבי הארץ הזאת, היו עובדי אדמה. אני שמח וגאה להמשיך את המסורת הזאת ומצר על כך שהפכנו בעיני רבים מדי, למיעוט מבוטל…
איך אתה רואה את עתיד החקלאות בערבה ובארץ בכלל?
לצערי אני פסימי מאוד. אני חושש מאוד שככל שיחלפו השנים, יסתמכו יותר ויותר על יבוא.
יש גם בעיה עם דור המשך שפחות מעוניין להיכנס לכל העיסוק הלא מתגמל הזה. הלוואי שאתבדה. הלוואי שאנשים צעירים יתפכחו ויבינו שבאמת אין לנו את הפריווילגיה לסמוך ולהסתמך על יבוא בתור מקור התזונה העיקרי של כלל האוכלוסייה בארץ.
מה הייחוד של חקלאות בערבה לעומת אזורים אחרים בארץ?
הצורך להיעזר בציפוי אדמה ברוב המקרים ללא יכולת לשתול או לזרוע ישירות באדמת המדבר המליחה. בנוסף, יש כמובן מספר סוגי גידולים שלא יצלחו פה בשל עוצמת החום בקיץ. ושוב, עניין יוקר התשומות, ההובלה וכוח האדם.
אם לא היית חקלאי, במה היית עוסק?
אני מאמין שהייתי נעשה צורף, כמו סבי שהיה צורף בעירק. גם במלאכת הצורפות אני רואה כמעין נס. לוקחים חומר גלם גס, מבצעים בו כיפופים, שיופים, ליטושים, משבצים ומתאימים ולפתע, נבראת יצירה יפה ובוהקת, כמעט כמו יש מאין.
שמיטה ואמונה: "צאת הנשמה" שהיא הנשמה עצמה
שמיטה?
לפני שנים החלטתי לשמור שמיטה. בעיניי זאת אחת המצוות החשובות והיפות ביותר, שמהווה גם את אחד הניסיונות הקשים ביותר עבורי כאדם מאמין וכחקלאי.
נהוג לומר שעבודה בחקלאות מתבצעת "מצאת החמה ועד צאת הנשמה". בטח ובטח בארץ המופלאה והמורכבת שלנו, שבה למרבה הצער אפילו צאת הנשמה לא מבטיחה שנצליח לעבור את היום ושנזכה להצמיח ולעבד את שדותינו ולהרוויח את פרנסתנו ולחמנו בכבוד. ואני בכל זאת מאמינה שמלאכת החקלאות, היא היא הנשמה גופא. אני מאמינה שכל עוד יש בינינו אנשים חרוצים, עובדי כפיים, המצליחים להתגבר על מכשולים אינסופיים, נופלים וקמים ועושים לילות כימים בהפרחת השממה, בלי קלישאות ובלי תירוצים, זאת ההוכחה הניצחת לקיומה של נשמה ייחודית שיכולה וצריכה לתת תקווה לכולנו, שעוד נראה פה ימים יפים, מלאי נסים ונפלאות.
