במקום לראות בחקלאי את מי ששמר יותר מכולם על קיום השטחים הפתוחים, מזהים בו את אויב השטחים. אכן, עד כדי כך
בעשור האחרון אנו עדים לניסיונות חוזרים ונשנים להצר את השימושים למטרות חקלאיות בשטחי הקרקע המוקצים כדין לחקלאים לפיתוח חקלאי.
כולנו אוהבים סביבה יפה ונוף פתוח ירוק ויפה. האם החקלאות נכללת בקטגוריה של שטחים ונופים פתוחים, ומה המשמעות הנובעת מכך ומה השפעתה על הייצור החקלאי?
בשנות ה- 50 הוכרזו למעלה ממחצית שטחי המדינה, כ- 13 מיליון דונם, כ"קרקע חקלאית מוכרזת", במטרה להבטיח די קרקע חקלאית לעיבוד וייצור מזון. בפועל נקבעו במסגרת זאת, ע"י ועדת המומחים שמונתה לצורך כך, גם קרקעות שלא היו ראויות לעיבוד, או שנמצאו באזורים אקלימיים שחייבו מראש שימוש בהשקיה.
ההתייחסות לשטחי החקלאות כאל שטחים פתוחים ברמות שונות מופיעה לראשונה באופן בולט בתמ"א 35 שאושרה בתחילת המילניום, תחת הגדרות של "נוף כפרי פתוח" וכד' שמטרתן היתה להגביל את הבנייה בשטחים אלה. עד אז רווחה רק ההגדרה של "שטח חקלאי מוכרז", שרק הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית היתה מוסמכת במסגרת חוק התכנון והבנייה להמליץ על שינוי ייעודו. באותה התוכנית גם הוגבלה הבנייה בישובים הכפריים ולכל ישוב נקבעה "מנת יחידות דיור", עד תום תחולת התוכנית – בניגוד לבנייה בישובים העירוניים. בשל השפה הלא ברורה דיה – "מרקמים", שבה משתמשת התוכנית, לא ניתן היה לעצור את ההתפשטות והחדירה של הבנייה העירונית לשטחי המרחב הכפרי אולם נבלמה הבנייה במרחב הכפרי עצמו. גם בעדכונים שנעשו בתמ"א 35 מדי כ- 5 שנים, עודכנו כמויות הבנייה במרחב הכפרי, אם כי במשורה, אבל המגבלות נותרו על כנן, בעקרון, לפי הוראות תמ"א 35.
לפי דו"ח של משרד החקלאות – "מסמך מדיניות תכנון החקלאות והכפר בישראל" (הרשות לתכנון – 2015), שטחי הקרקע לשימוש חקלאי בפועל מגיעים לכ- 4.35 מיליון ד'. מתוכם חלק מהשטח נמצא כבר היום תחת מגבלות פיתוח חקלאי כמו 440 אלף ד' בשטחי שמורות טבע ויערות, 95 אלף ד' בשטחי אש, וכד'. שטחי המרעה מגיעים לכדי 1.23 מיליון ד' מהם 600 אלף ד' בשטחי שמורות טבע גנים, ויערות, ועוד כ- 196 אלף ד' בשטחי אש, שמוגבלים לפיתוח והשבחה.
בפועל יש בישראל כ- 375 שמורות טבע ששטחם מגיע לכדי 5.3 מיליון קמ"ר. ממש לאחרונה אישרה הממשלה 6 שמורות טבע נוספות רובן באזור המרכז. בכך מתקרבת ישראל להחלטות האמנה הבינ"ל עליה היא חתומה, הקובעת שיש לשאוף ש-30% משטחי כל מדינה ייקבעו כשמורות טבע.
מרבית שטחי החקלאות בארץ הם בפועל שטחים ירוקים פתוחים, אם נטועים ואם מכילים גידולים עונתיים שונים.
רק חלק קטן מהשטח מכוסה במבנים שונים כגון חממות או מבנים לבעלי חיים או למערכות תמך כמו בתי אריזה.
למעשה מהווים שטחי החקלאות את המרכיב השני בגודלו במה שמכונה "השטחים הפתוחים" של ישראל. אמנם מדובר בהגדרה אמורפית שאינה ברורה דייה ואינה מעוגנת בחקיקה, אך היא תפשה את מקומה בשיח התכנוני.
השטחים החקלאיים קרצו תמיד לגופים הירוקים אשר ניסו לשים עליהם את ידם ולפקח על מה שייעשה או לא ייעשה בהם.
בשנים האחרונות הגופים הירוקים, ממשלתיים והתנדבותיים, מקצינים את גישתם ואת יחסם הכמעט עוין, לעתים, לשטחים החקלאיים ולמה שאמור להיעשות בהם. עשרות גופים "ירוקים" מתחרים ביניהם מי יציג גישות קיצוניות יותר, בדומה לנעשה בחצרות היהדות החרדית.
בתוך כך התפתחה הגישה שלא די בתרומתה העצומה של החקלאות והחקלאים לקיום שטחים פתוחים בישראל אלא שיש להגביל ולפקח על השימושים שעושים החקלאים בשטחים אלה. במקום לראות בחקלאי את מי ששמר יותר מכולם על קיום השטחים הפתוחים, מזהים בו את אויב השטחים. אכן, עד כדי כך.
ניתן, אולי, להבין גישה זאת של הגופים הירוקים, שבאה מתוך כוונות טובות, על רקע אוזלת ידה של הממשלה, על גופי התכנון שלה, במימוש התוכנית לפיזור אוכלוסייה בגליל ובנגב – ומנגד, ריכוז עיקר הבנייה באזור המרכז של ישראל. אומנם רוב הבנייה נעשית היום במסגרת מגדלים, שרבים מהם מכערים את קו השמיים ומוכיחים ש"סלאמס" יכול להיות גם בנוי לגובה, אך ספק אם יש כאן חיסכון רב בשטח. קל יותר להפנות את האש לכוון שטחי החקלאות מאשר להיאבק בקבלנים, בגורמי ממשל שונים, או במוסדות התכנון.
אפשר להביא דוגמאות רבות למתחולל בתחום זה. אציין רק כמה מהם. לדוגמא, עקירת אלפי עצי אקליפטוס בוגרים, בטיעון של הגדרתו כ"מין פולש", ע"י רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים, בשמורות טבע וגנים. פעולה זאת נעשתה בהסתר, ללא שימוע ציבורי כלשהוא, ובאופן תמוה זכתה לתמיכה ואישור מצד פקיד היערות במשרד החקלאות, שהוא הגורם המוסמך לאשרה. פעולה זאת גרמה נזק רב למגדלי הדבורים בישראל, מאחר והאקליפטוס מהווה את ספק הצוף העיקרי לייצור דבש, וגם פגעה בנוף, במורשת ובהיסטוריה הציונית. ההגדרה של "מינים פולשים" נעשתה בחוסר מקצועיות ובסיס מדעי, שהרי משחר ההיסטוריה האנושית נהגו בני האדם להעביר זרעים ולשנטע מאזור לאזור. כל פיתוח החקלאות וייצור המזון העולמי מבוסס על "מינים פולשים", לכאורה.
דוגמא אחרת היא אישור התוכנית ל"מסדרון אקולוגי" במחוז המרכז, אשר מכסה כמעט את כל שטחי החקלאות במחוז. התוכנית הוכנה ע"י רשות שמורות הטבע, ומטילה מגבלות רבות על הפעילות החקלאית. התוכנית שאושרה בשלב זה בוועדה המחוזית מרכז לתכנון ובנייה, מקנה לרט"ג מעמד שווה לזה של משרד החקלאות, למרות שאינה משרד ממשלתי ואינה מוכרת כגוף תכנוני. במידה והתוכנית תאושר גם במועצה הארצית לתכנון ובנייה היא תחייב כל חקלאי שירצה להקים מבנה לשימוש חקלאי לקבל חוות דעת אקולוגית, תמורת תשלום כמובן, ולהגישה לרט"ג שתתן את חוות דעתה לוועדה המחוזית, במקביל לחוו"ד מטעם משרד החקלאות. הבעיה היא שלמרות שלתוכנית אין עדיין מעמד סטטוטורי מטילים כבר היום קשיים רבים על חקלאים המעוניינים להרחיב את פעילותם, כאילו התוכנית כבר אושרה. יצוין שגם במקרה זה מדובר בתפיסה שאינה מבוססת דיה, במדע ומחקר, ושהועתקה מאזורים אחרים בעולם שבהם נדידת בעלי חיים היא תנאי הכרחי להישרדותם (אגב בעלי חיים נודדים היכן שהם רגילים לנדוד במשך אלפים רבים של שנים, ולא היכן שבני אדם מתכננים עבורם מעברים לנדידה).
דוגמה נוספת אפשר למצוא בתיקון ב/3 לתמ"א 34 – תוכנית מתאר ארצית לניקוז. התוכנית אינה מסתפקת רק בהגדרת אפיקי הנחלים לצורך מעבר מים ומניעת הצפות אלא כוללת הגדרות חדשות כסביבה, נוף, תרבות וכד' שיוצרים מגבלות נוספות על הפיתוח החקלאי.
גם בתוכניות כוללניות הנעשות ביוזמת מינהל התכנון של משרד הפנים, עבור ועדות תכנון מקומיות, מופעלים לחצים לאימוץ גישות אלה ולהטלת מגבלות על יכולת ואפשרויות הפיתוח החקלאי, לדוגמא איסורי בניה של מבני משק בחלקות ב' והגבלתן לחלקות א' בלבד – במושב, או באזור המשקי בקיבוץ.
גם משרד החקלאות עצמו מנסח מגבלות שונות תחת כותרות של "חקלאות מקיימת", או "חקלאות ידידותית לסביבה", שגם הן מקשות על החקלאים ומגדילות את הוצאות הייצור של החקלאי.
לעניות דעתי כל הרעיונות הללו שיש בהם כדי להטיל מגבלות על חופש העיסוק של החקלאי בשטחים, שנמסרו לו כדין, צריכים להיעשות במימון ציבורי ובהסכמה ושיתוף פעולה עם החקלאים ולא בדרך של כפייה וגזירות שלא ניתן לעמוד בהן.
פעולות תכנוניות אלה ודומיהן מעמידות את עתיד פיתוח החקלאות וכושר התחרות שלה בספק גדול. הרפורמה שעל תחילתה הוכרז ע"י שרי החקלאות והאוצר לאחרונה, מחייבת את החקלאות להיערכות שונה. יותר חדשנות, מיכון מודרני והתייעלות, תוך יצירת התארגנויות חדשות בכל תחום שעשוי לספק יתרונות לגודל, ומעורבות גדולה יותר, הן בתחום הייצור והן בתחום השווק ועיבוד המוצרים השונים. מדובר גם בתחום ענפי הצומח וגם בתחום בעלי החיים, דבר המחייב בנייה נוספת ומתאימה בשטחי החקלאות. הגישה הקיימת של ועדות התכנון והבנייה תקשה מאוד על התארגנות כזאת, ותפגע בהמשך פיתוח הענף.
משרד החקלאות מתקשה להתמודד עם גישה זאת בוועדות התכנון ומנהל קרב נסיגה מתמשך. הניסיון של המשרד לשיתוף פעולה עם הגופים הירוקים הפך בהמשך לתהליך של הכפפת החקלאות למגבלות רבות ולמנגנונים בירוקרטיים שדורשים זמן ועולים כסף.
מדובר במשימה חשובה ואי אפשר להטיל את האחריות וההתמודדות עליה על פקידי המשרד בלבד. יש להעביר את האחריות על המאבק לדרג הפוליטי של מקבלי ההחלטות ולארגוני החקלאים. גם החקלאים עצמם צריכים לגלות יותר עירנות ומעורבות למה שמתרחש סביבם בתחום התכנון ולדאוג להתייחסות מתאימה מצד נציגיהם בוועדות התכנון והבנייה.
הרפורמה בחקלאות, תדרוש מהחקלאים התארגנות חדשה, כואבת וקשה לביצוע – הדורשת זמן רב, לקיחת סיכון, השקעות ומשאבים – לא כולם ממקורות ממשלתיים. המגבלות "הירוקות" החדשות, יקשו מאד על ביצועה.
