שירי מדן, תושבת אלון הגליל, היא רכזת הקהילה של מושב בית לחם הגלילית. במקביל מדן מפיקה של חגים גדולים במושבים, עורכת סדנאות ואף עוסקת בתיאטרון. בין היתר הפיקה את אירוע חגיגות ה-100 של נהלל. "ריכוז הקהילה בבית לחם הגלילית הוא קצת כמו חזרה הביתה. הוריי יצחקי ואסתר גדלו במושב, סבא וסבתא וכמובן שיש לי היכרות עם המון אנשים שהכרתי בילדותי. זה מקום חם ומחמם את הלב. המושב הזה עבורי הוא סוג של בית"
שירי מדן הינה נינה של בלה ויונה הורביץ, מראשוני ומקימי מושב נהלל, חלוצים שהגיעו לארץ בעלייה השנייה (1904-1914). בלה ויונה הורביץ ילדו חמישה ילדים והקימו משפחה לתפארת. הבת הבכורה, חופשיה, שהיתה חלוצה וממקימי קיבוץ עין חרוד; תקווה, שהיתה אחת ממקימי קבוץ נען; יגאל הורביץ, שהיה ממקימי כפר ורבורג והיה שר בממשלת ישראל; עמוס הדר, שהיה הבן הממשיך במשק בנהלל ואף כיהן כמזכ"ל תנועת המושבים ורותי, סבתה של שירי, שהיתה ממקימי מושב בית לחם הגלילית.
רות, סבתה של שירי, הקימה את משפחתה בבית לחם הגלילית. היא ואליהו בעלה היו חקלאים בעלי משק. יצחקי, אבא של שירי הוא בנם של רותי ואליהו ונכדם של יונה ובלה הורביץ, נישא לאסתר והחליטו להמשיך את מסורת המשפחה בחלוציות והקמת ישוב במדינת ישראל. אסתר ויצחקי הינם ממקימי הישוב אלון הגליל.
שירי: "החיים באלון הגליל בימיה הראשונים היו לא פשוטים. למדנו בנהלל, היה רק אוטו אחד בישוב והורים היו עושים סבב הסעות. ההורים עבדו מאד קשה בהקמת הישוב, בבניית משק חקלאי. חי המשפחה היו באלון הגליל והלימודים וחיי החברה היו בנהלל. יצאתי לטיולים של התנועה בנהלל, רקדתי אצל חווה בקל בנהלל והייתה לי משפחה אצלה הייתי מתארחת באופן קבוע, נירה וחמיק דיין, הוריהן של חברותי. כשהגעתי לכיתה ט" החלטתי ויזמתי הקמת קבוצת נוער באלון הגליל, יצרתי יש מאין.
שירי: "כשאני מתבוננת על עצמי, על ההיסטוריה המשפחתית שלי ועל אלון הגליל, הישוב בו גדלתי, צמחתי והקמתי בו את משפחתי, אני נוכחת שה-DNA שלי הוא מתוך המרכיבים הללו. אלון הגליל, שהיה מושב קטנטן צמח וגדל לישוב קהילתי, כשהמרכיבים אותו הם של צמיחה תוך כדי תנועה, מעורבות חברתית ועשייה משותפת.
"העשייה המשותפת ממשיכה להתקיים ואני כאשה החיה בקהילה זו מאד מעורבת פעילה ומובילה. ההחלטה להישאר באלון הגליל, ללדת את שלושת ילדיי ולחיות כאן ביישוב, באה מכיוון שזה תואם את מי שאני. הילדות באלון הגליל לימדה אותי שכל תחום שאני רוצה לעסוק בו אפשרי. החיים באלון הגליל היוו מקור של שקט ושל יצירות אישיות שלי – כאן כתבתי, ציירתי וחוויתי ילדות ונערות שמחים. הפכנו לילדים עצמאיים בשל צורת החיים והריחוק של הישוב."
עברת משבר לא פשוט כאשה צעירה?
בהיותי בגיל שלושים ושתיים, אם צעירה, הוריי עזבו את אלון הגליל בשל משבר כלכלי. זמן קצר אחר כך, אמא נפטרה. הייתי אם צעירה לבתי הבכורה. אמא היתה בת חמישים ושבע. לאחר מותה, מצאתי המון דברים שכתבה. היא כתבה על רגשותיה, על מהותה הפנימית.
"רק לאחר מותה גיליתי שהייתה כותבת. אמא מעולם לא שיתפה בדברים שכתבה. גילוי זה שלי הניע אותי להבנה ועשייה שיש לחלוק את יצירותינו, את כישרונותינו ואת מהותנו. בכל עשייתי היום, אני עוזרת להניע אנשים להוציא לפועל ולהוציא לאור את יצירותיהם. כל הזמן אני נוכחת שהיצירות שלנו מחברות בינינו כאנשים וקהילה.
"באותם ימים בהם גיליתי את יצירותיה של אימי אסתר, הבנתי שעליי להעז ולתת יותר ויותר ביטוי ליצירות שלי, ליצירתיות שבי. ההבנה הזו היתה כוח מניע שבי. התקופה הזו הביאה עימה תנופה בעשיות שלי. התחלתי לביים ולהפיק חגים ואירועים גדולים בישובים. החג הראשון אותו הפקתי היה חג של הישוב אלוני אבא. תחום רכזי הקהילה אף הוא היה בתחילת הדרך.
"לקחתי על עצמי לרכז את הקהילה של אלון הגליל. באותה תקופה אלון הגליל עבר שינוי מהותי – הוא הפך ממושב לישוב קהילתי שצמח וגדל. הקהילה שינתה פניה, אבל היה צורך לשמור על ה-DNA הבסיסי שלו. ה-DNA היה שאנחנו קהילה שעובדת ויוצרת יחד עם יוזמות של היחיד."
רכזת קהילה בית לחם הגלילית
"לקהילה יש הרבה מאד צרכים. כל קהילה בעלת הסממנים שלה. יש המון אנשים שמתנדבים בקהילה. יש ועדות שונות בתחומים רבים. אנשים אוהבים לתרום ולעשות. הרעיון הוא שאני כרכזת קהילה מעוררת אנשים לתרום בעבור הקהילה וכך בעבור עצמם. ככל שקהילה פעילה יותר ויש בה יוזמות גדולות יותר, כך האדם בקהילה מרגיש שייכות וגאווה גדולה.
"במידה רבה זוהי שליחות. צמחתי באלון הגליל, קהילה ששינתה את פניה ופעלתי לחיזוק ויצירת שיתופי פעולה רבים ככל האפשר. עבורי זוהי הזדמנות לעורר את היצירות האישיות של האנשים בקהילה ולנווט הכל לעשייה משותפת. תחושת השייכות של אנשים לקהילתם היא תחושה מאד משמעותית. כשמדברים על איכות חיים, קהילה המייצרת תרבות, היסטוריה, מעורבות אנושית, מביאה עימה אושר ואריכות ימים לעיתים קרובות."
שירי: "ריכוז הקהילה בבית לחם הגלילית הוא קצת כמו חזרה הביתה. הוריי יצחקי ואסתר גדלו במושב, סבא וסבתא וכמובן שיש לי היכרות עם המון אנשים שהכרתי בילדותי. זה מקום חם ומחמם את הלב. בית לחם הגלילית עבורי הוא סוג של בית. אני באה ממקום חם ומכבד.
"לכל ישוב האופי המיוחד שלו. בבית לחם יש חוויה שכל האנשים הם כמו 'אחוקים' כאלו. הם יכולים לרדת אחד על השני, אבל תמיד מגויסים למען הקהילה ואחד למען השני. אני גם מרכזת את כל היוזמות וגם מעודדת יוזמות אישיות של החברים בקהילה. לכל ישוב יש את המסורות שלו, ההיסטוריה שלו. אני כרכזת קהילה משמרת את המסורות הללו ומפתחת עשיות חדשות. אני מחברת בין הפרויקטים, מובילה ויוזמת.
"מושב בית לחם הגלילית הוא מושב שבו יש הרבה מאד עסקים ותיירות. כיום אני מובילה למיזם משותף של העסקים והתיירות במושב. בעבודה הקהילתית אני זו שעומדת מאחורי הקלעים כאשר אנשים שמתנדבים בוועדות שונות הם בקדמת הבמה. אני התומכת והמנהלת והמושכת בחוטים.
"בבית לחם יש היום יוזמה חדשה. קבוצת נשים בגילאי החמישים פלוס שיוזמות עשיות למען הגיל הזה. רכז קהילה הוא המצמיח ומוביל למימוש של היוזמות הללו בישוב. בעבורי זה סיפוק גדול לאפשר ולעודד יצירתיות יוזמות ועשיות."
העיסוק של שירי כרכזת קהילה הינו רק חלק מכלל עשייתה. בד בבד עם העבודה השוטפת הזו היא מפיקה חגים ואירועים גדולים של ישובים. החג האחרון שאותו הפיקה היה חג המאה של מושב נהלל. שוב מתקיימת כאן סגירת מעגל.
שירי: "הפקה של חג מתחילה כשנה לפני שחוגגים את החג. התהליכים מתחילים עם ההתכנסות וההכנות לחג. עם תחילת העבודה, אני יוצרת צוותים שקשורים לקונספט של החג ולבניית הרעיון המוביל של החג. אני מאד מאמינה בכוחות הפנימיים שיש בכל ישוב, אני יודעת ומאמינה ביוצרים המקומיים. כלומר, כמו בנעוריי, כמו בהיותי רכזת קהילה – כך בהפקת החגים, אני חוזרת ליצירה, ליצירתיות הטמונים בכולנו.
"לכל ישוב יש את האופי המיוחד שלו. בזכות הייחוד והמיוחד של כל ישוב כך הם פניו, כך פנימיותו. בנהלל, שחגג את שנת המאה שלו, נפגשתי עם אנשים בכל הגילאים. נכנסתי לארכיון, למדתי את מה שהיה בעבר, את האווירה שהייתה. הכתיבה של הערב התבססה על אנשים מהישוב ברובה. גם הריקודים התבססו על כוריאוגרפיה מקומית."
אני מקשה ושואלת בהיותי בת נהלל – מה המיוחד בנהלל?
שירי צוחקת ואני אחריה. כל ילד בנהלל מכיר את השם ח באלול, שמו של חג נהלל, גדל בתחושה ששם זה חייב להיות ברור וידוע לכל מי שאיתו נפגש. רק בבגרותנו אנו מבינים שזהו מושג פנימי שלנו. שירי צוחקת ומציינת שיש חיילים הפונים אל מפקדיהם ומבקשים שחרור ל-ח באלול. המפקדים כמובן שאינם מבינים במה מדובר ומה החשיבות ובניי נהלל תמהים כיצד זה ייתכן.
שמה של שירי הולך לפניה, היא עשתה כבר הרבה חגים לישובים. שירי: "נוכחתי שלכל ישוב יש קודים פנימיים ובכל ישוב אני חווה רגשות שונים. כעת הולכת להפיק לאורנים אירוע גדול. כשעשיתי את החג של בית שערים היתה לי חוויה שבישוב זה יש חום אנושי נפלאים.
" אני מביאה היום לידי ביטוי את כל מה שלמדתי בילדותי בנעוריי ובבגרותי. רקדתי, כתבתי, הדרכתי, למדתי תיאטרון, הנחיית קבוצות, עברתי תהליכים שהביאו אותי לעסוק בכל אלו בכל תחום עשייתי. אני מנחת סדנאות לקבוצות משימה."
השיחה בינינו חוזרת שוב למותה של אסתר, אמה של שירי. כולנו יודעים שפרדה מאם הינו אירוע טעון. שירי: "כשהייתי סטודנטית נפגשתי עם המחזה 'השכמה' של חנוך לוין. קורה שם משהו מאד חזק, יש עץ שפורח ברגע המוות. העץ הזה הוא צמיחה עם המוות. איננו באמת יודעים מה ייצמח בתוכנו, במפגש שלנו עם מוות של אדם קרוב. כשאנו מגלים את המקור שרוצה לצמוח במפגש שלנו עם המוות, מתפתחת יצירה וצמיחה מהותית. במפגש שלי עם יצירותיה של אימי שהיו כמוסות ונגלו לי רק עם מותה – הבנתי שעליי להעז ולהיחשף ביצירותיי וביצירתיות שבי. כל העשייה שלי היום נובעת מתחושת ההעזה וההבנה שככל שאני יוצרת ומעיזה – כך אני בעשייתי מאפשרת לאחרים. מוות מייצר חיים. כשאנו נפגשים עם המוות אנחנו רוצים לחיות."
ספרי על ילדייך.
אני מזהה אצל ילדיי את עצמי. הם באים כבר עם יכולות חשיפה גדולות. אופיר כותבת בדף אינסטגרם, חושפת ומשתפת את עולמה. דורון מפגינה כשרון בהפקות ולאביב, הבן הצעיר, יש תובנות של אדם מבוגר אותם הוא חולק."
מה תעשי בעוד עשר שנים?
"אתפנה ואעשה סרט שאכתוב, ואכשיר אנשים להיות רכזיי תרבות, קהילה וסדנאות."
שירי מדן, אישה עצמאית שמעיזה, יוצרת, מפיקה חגים, מרכזת קהילות, מפגישה אנשים עם עצמם ועם כישרונותיהם, יכולותיהם, ומממשת עצמה כשרונותיה ויכולותיה.
שירי מדן, נינה, נכדה ובת של חלוצים ובדרכה ממשיכה את דרכם, שה-DNA שלה היא יוזמה המצמיחה קהילות במושבים.
