שכונות הבנים בקיבוץ הן ה"שבע דקות מכפר סבא", של הקיבוצים. הפיכת תושביהן ל"חברים מלאים", זה לעשות כזה כאילו
זה לגיטימי לרצות לחיות ליד ההורים; זה לגיטימי לרצות בחיי קהילה ערים; ולגיטימי לרצות לזכות במגרש בתנאים משופרים, כדי לבנות בו בית בשכונת הבנים. זה גם טוב ומועיל ליישוב שאוכלוסיית חבריו מידלדלת ומזדקנת. אבל זאת לא "חברות מלאה" בקיבוץ, שמשמעותה: שותפות באחריות על המשק ועל הענפים, מעורבות בחיי היומיום של הקיבוץ, וכשנחוץ – גם עבודה בו. מי שמכנה זאת "חברות מלאה", יודע שזאת חברות על הנייר, אבל כשהטיעון חלש, מרימים את הקול – שכונות הבנים בקיבוץ
בעבר הרחוק היו טקסי קבלה לחברות של בנים בקיבוצים, מיד עם סיום התיכון. טרם גיוסם לצה"ל, או יציאתם לשנת שירות, היה מתקיים טקס רב רושם, שבו היה מתקבל מחזור שלם של בוגרי י"ב למעגל החברים בקיבוץ. הופ-הופ טרללה, קפצנו מ-200 ל-220 חברים. כמדומני, זה בלט בקיבוץ המאוחד.
חברות על הנייר
ברקע הטקסים הללו הייתה האמונה, כי מי שנולד בקיבוץ גם יהיה חבר בו. זו הדרך הנכונה, ואם הבן לא הלך בה, אז הוא בגד ברעיון. בהשקפה הזאת הייתה משום נאיביות של תחילת הדרך.
עם השנים למדנו שתקוות לחוד ומציאות לחוד. אחוז החוזרים לקיבוץ אחרי הצבא, חו"ל, לימודים ושנות חופש, הלך ופחת. בקיבוץ האמינו "שהוא עוד ישוב", אבל לרוב זה לא קרה. אט אט התברר כי התואר "חבר קיבוץ" שהוענק לבנים ולבנות בסוף התיכון, הוא פיקציה. אבל מטקסים שעושים נעים בגב ויוצרים אשליה של צמיחה וגידול, קשה להיפרד. היו צריכות לחלוף עוד כמה שנים, עד שזה פסק.
כיום, ברוח הזמן ההוא, אנו עדים לטקסי קבלה קולקטיביים, כמעט בולשביקיים, "לחברות מלאה" של בנים שחיים בקיבוץ בעצמאות כלכלית, או חזרו אליו עם משפחותיהם; חברים בעלי מקצוע ומשפחות, בוגרים ובשלים, שבאו לקיבוץ כדי לחיות ליד הוריהם, לא בהכרח מרצון להיות שותפים בו, הופכים לחברים אינסטנט, בטקס קולקטיבי, בנוסח הקיבוץ הישן שבעטנו בו. אפשר לומר: עורמת ההיסטוריה.
שבע דקות מ…
כמו למתנחלים, גם לקיבוצים יש את ה"שבע דקות מכפר סבא" שלהם. בשטחים, כשאומרים "שבע דקות מכפר סבא" (היום זה "שבע דקות ממודיעין") מתכוונים להתיישבות רווחה לא אידיאולוגית, של מעמד הביניים ומטה, שזכתה להטבות מדינה ובאה לעבות את ההתיישבות ביהודה ושומרון. לא במקרה מתיישבי הנוחות הללו אינם מגדירם את עצמם מתנחלים; בקיבוצים זאת שכונת הבנים, גם היא לא התיישבות אידיאולוגית, המעבה את אוכלוסיית הוותיקים, אשר זקוקה ליורשים וממשיכים. הבנים רוצים מקצה שיפורים בחייהם והקיבוץ זקוק להשלמה גילית. במובן זה, שני הצדדים נשכרים.
עם זאת, יש להודות: זאת לא קליטה שתמלא את ענפי הקיבוץ ומפעליו המתרוקנים מחברים, בחברים חדשים, וספק אם היא תמלא את שדרת הניהול בו. רוב המצטרפים, המועמדים ל"חברות מלאה", או אלה החיים עדיין ב"עצמאות כלכלית", עובדים בחוץ, ממש כמו תושבי ההרחבות. לא צפוי, למעט מקרים בודדים, שהם יחליפו את עבודתם הנוכחית, בעבודה בחצר המשק.
לכפות חברות
אז למה הקיבוצים רוצים בחברות הזאת וכמעט כופים אותה? כי צריך למלא את משבצת הקיבוץ המתרוקנת מחבריה שעזבו או שהלכו לעולמם "בחברים חדשים." הקיבוץ קיבל מהמדינה נחלות ל-X בתי אב ולא ייתכן, שלאורך זמן, הן יהיו של חצי X בתי אב. זה יוצר בעיה. לכן צריך לרשום חברים חדשים ו"לאחד סטטוסים" של החיים במשבצת. שאם לא, מה אכפת לנו שהבנים יוגדרו כתושבים, מה שתואם יותר את מעמדם בפועל? ומה אכפת לנו שהם בעצמם יבחרו את הסטטוס שלהם?
לא במקרה תהליך הקבלה "לחברות מלאה" נתקל בקשיים. זה קורה כאשר מנסים לרבע מעגל: מכיוון שהקיבוץ הופרט, בתיו שויכו ולנכסיו יש ערך, מתבקשים הנקלטים החדשים "לשים כסף" כדי להיות שותפים בנכסים וליהנות מפירותיהם בבוא העת; זה כמו לרכוש מניה בקואופרטיב. אלא שאז החלו חריקות סביב קביעת גובה הסכום; בנים היססו להתחייב, אמרו כי באו לחיות בקהילה לא בקיבוץ; ושחברות בתשלום, לא הייתה כוונת המשורר.
מה עושים כדי לדלג על המכשול הכספי? עושים "דוקטור התחכמות": משייכים את פירות נכסי הקיבוץ כדיווידנדים לחברים הנוכחיים ובתוך כמה שנים "מאפסים את המונה" באופן שמאפשר לקבל את הבנים לחברות מלאה בלי "
החברות מהי?
כעת יש לשאול מה טיבה ומשמעותה של החברות המלאה הזאת, מעבר לתוספת הדמוגרפית החשובה כשלעצמה. שהרי גם במזכירות התנועה מדברים בעשורים האחרונים על "צמיחה דמוגרפית" ולא על קליטה לחברות במובן שהיה מקובל – של גרעיני התיישבות, ילדי חוץ, או חברות נוער, או משפחות שעברו את המסננת התנועתית.
ואכן, כ"צמיחה דמוגרפית", חזרת הבנים ובניית בתיהם בשכונה, עונה על ייעודה: בתי ילדים התמלאו, הגיל הממוצע של האוכלוסייה – ירד, יש יותר משלמי מיסים, יש יותר פנים בחצר הקיבוץ. שכונות הבנים יחד עם ההרחבות – שההבדל ביניהן כיום הוא כמעט רק בשם – "עושות את העבודה" שלשמה נועדו.
לכן, עזבו אתכם מהפיקציה של "חברות מלאה" והאחדת סטטוסים כמו בצו מנהלי, על כל הפלונטרים הכרוכים בכך ותנו לבנים לבחור את מעמדם. אני מניח שם ישאלו אותם לדעתם, הם יאמרו: "באנו לחיות בכף בקהילה, בבית צמוד קרקע, ליד ההורים." זה מספיק טוב. בל נהיה כמו החניך מהצופים שמכריח בכוח זקנה לעבור את הכביש, כי הצטווה לעשות מעשה טוב.
בבוא רגע האמת
לפני כמה שבועות שיבח מזכ"ל התנועה ניר מאיר, בדיון בזום של פורום חוקרי הקיבוץ, את הצמיחה האנושית הגדולה בקיבוצים ואת התור המשתרך של המבקשים לחיות בהם. באמת סבבה. אמרתי לו: "ניר, אלה אנשים שמחפשים קהילה, לא קיבוץ. הם לא יעבדו בו ולא ייקחו אחריות על ענפיו." ניר ענה: "גם אם קיבוץ ימכור את המפעל שלו וחברים לא יעבדו בו, חשוב שתהיה התיישבות גדולה בפריפריה." טוב, אני הולך על זה.
לכן אני מציע להגדיר את המטרה של קליטת הבנים, ברוח דבריו של ניר מאיר: עיבוי ההתיישבות בקיבוצים ובפריפריה. זה טוב לנו, זה טוב למדינה. הניחו לחברות המלאה, לחברות למחצה וליתר החברויות. לכו על האמת; והאמת היא, שבתום דור החברים הנוכחי, דרי כל הקיבוצים המתחדשים, יהיו "תושבים". התואר שירחף מעל לראשם לא ישנה את העובדה הזאת.
כדי להיות פרקטי אני מציע לקיים סקרי עומק (היום אין סקר בלי עומק) לבדיקת רצונם של הקיבוצניקים המלאים החדשים ולבחון האם אופקיהם המקצועיים יכולים למלא ולו חלק מן החוסרים של הקיבוץ. או בקיצור: לשאול אותם מה הסטטוס הרצוי להם. זה דמוקרטי וזה גם יכול לסמן את הכיוון שבו יש ללכת.
שכונות הבנים בקיבוץ | צילום רחפן: גיא שמואלי
