תל-חי – מיתוס הקרב או תקרית אש?

מבחינת המינוח הצבאי, אומר ד"ר מולי ברוג, בי"א באדר תר"ף לא התחולל בתל חי 'קרב', אלא מה שמוגדר בתפיסת הביטחון השוטף – 'תקרית אש'.  את ההחלטה לפתוח באש קיבל יוסף טרומפלדור וייתכן שהיא לא הייתה מחויבת המציאות

קשה להיפרד ממיתוס. קשה עוד יותר להיפרד ממיתוס שכל  ילד עברי, לפני הקמת המדינה וכל ישראלי לאחר הקמתה, לא רק אומר "גדלתי עליו", אלא מרגיש שהמיתוס טבוע ב-DNA ההיסטורי שלו. על מיתוסים אלה נמנים עמידת הלוחמים במצדה, מרד גטו ורשה, שחרור חטופי אנטבה באוגנדה וזו רשימה לא סגורה. אחד המיתוסים האלה הוא ללא ספק קרב תל חי ויוסף טרומפלדור בראשו, שבי"א באדר השנה, לפני שבועיים, מלאו לו 100 שנה.

אף כי לאורך מאה השנים שעברו מאז, נאמרו ונכתבו גרסאות רבות למה שאירע ביום שני, י"א באדר תר"ף, 1 במרס 1920, בא ד"ר מולי ברוג (70), בן קיבוץ משמר השרון, אחיו של אהוד ברק רוה"מ לשעבר,  ובארבעה מאמרים  שהתפרסמו לאחרונה, מנתץ או לפחות מנסה "לעשות סדר בעובדות",   ביחס למה שאירע בחצר תל חי באותו יום.

בפגישה אתו קובע ברוג בנחרצות:  "האירוע בחצר תל חי באותו יום לא היה קרב אלא תקרית אש בלבד". את קביעתו זו הוא מבסס על 12 שנות מחקר שהקדיש לנושא, שכללו פגישות  עם מי שהיה לו קשר כל שהוא לאירוע, נבירה בארכיונים ובעיתוני התקופה, איסוף המחקרים, אם כי בגלל הפרש השנים, עלה בידו להיפגש רק עם צאצאי מגני תל חי. ברוג הוא חוקר-סוציולוג במקצועו ומדריך טיולים ואת הדוקטורט קיבל באוניברסיטה העברית. עבודת הדוקטורט שלו פורסמה  בספר "המאבק על הר הזיכרון" שעוסק בעיצוב זיכרון השואה ויצא בהוצאת כרמל, אוניברסיטת בר אילן ויד ושם.

  הרקע ההיסטורי

 את עובדות  "הקרב בתל חי  אין להבין ללא הרקע ההיסטורי-לאומי-גיאוגרפי של אותן שנים. הסכם סייס-פיקו (1916) בין המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, ייעד את אצבע הגליל להיות תחת שליטה צרפתית, לאחר נפילת האימפריה העותומנית. בהסכם משלים לסייס-פיקו, הסכם דוביל (1919), בין צרפת לאנגליה,  פינו האנגלים את דמשק ואת דרום סוריה, כולל אצבע הגליל.  פייצל איבן חוסין, שהיה השליט בדמשק בחסות הבריטים, ראה בצרפתים אויב כיוון שראה עצמו כמלך "סוריה המאוחדת". הוא תקף עם צבאו את הצרפתים ועודד מוסלמים מהגולן, הגליל העליון וכנופיות שודדים,  לפשוט  על כפרים נוצרים ויהודים, אותם האשים  בשיתוף פעולה עם  הצרפתים.

אנשי תל חי לא היו חבורה מגובשת של לוחמים; נהפוך הוא, המאפיין הבולט ביותר של הקבוצה היה השונות הגדולה של חבריה כמעט בכל ממד: בגיל, בארץ המוצא ובהשתייכות החברתית. רבים לא הכירו כלל האחד את השני ומרביתם היו חסרי הכשרה צבאית. לכל אלה הייתה בוודאי השפעה על הדרך שבהם פעלו באותו היום, על האופן שבו זכרו את האירוע ועל החוויות והמורשת האישית שבחרו להנחיל (או לא להנחיל) לבני משפחותיהם ולציבור .

חורף 1920 הייתה תקופה של הפקר ביטחוני, וארבעת היישובים העבריים בגליל העליון:  מטולה, חמרה, כפר גלעדי ותל חי, שהיו מנותקים ממרכז הארץ, השקיעו מאמצים להפגין ניטרליות בסכסוך בין הצרפתים לפייצל איבן חוסיין. הערבים תקפו את חמרה ב-1 לינואר, הפשיטו את טרומפלדור מבגדיו ועוד מספר מתיישבים, שילחו אותם מהמקום ושרפו את שני הצריפים של היישוב. גם תושבי מטולה, הוותיק ביישובי הגליל העליון, נטשו אותו  במשך ינואר אותה שנה בגלל המצב הביטחוני. נותרו באזור רק שני יישובים, כפר גלעדי ותל חי, שנוסדו על ידי אנשי העלייה השנייה ומשוחררי הגדודים העבריים, שגיבשו לעצמם את העיקרון שנוסח  ב- 9.2.1920 על ידי אהרן שר, במכתב שפורסם בשבועון "קונטרס"": "בתל חי ובכפר גלעדי אינה פוסקת ההרגשה, יחד עם ההכרה הברורה, שאת המקום אין עוזבים, כי על הבנוי אין מוותרים".

ליוסף טרומפלדור  נודע ממקור מהימן, שהמועצה הצבאית הערבית החליטה להשמיד את  הישוב העברי בגליל העליון, והוא העביר קריאות מצוקה להנהגת היישוב, שנקלעה ללוח זמנים צפוף, גם בגלל המחלוקת האם לפנות את היישובים או להשאירם במקומם. 55 המתנדבים שהגיעו לכפר גלעדי בסוף פברואר 1920, רובם חיילים משוחררים מהגדודים העבריים ובוגרי גימנסיה הרצליה. נקדימון רוגל שפרסם מחקר על הנושא, הגיע למסקנה כי באותה עת היו בתל חי  35 מגנים, בכפר גלעדי 25  ובמטולה פחות מארבעים.

בוקר 1 במרס, 1920

את מסקנתו כי בתל חי הייתה תקרית אש בלבד פירסם מולי ברוק  במאמר שהתפרסם ב"עלי זית וחרב", כתב עת היסטורי בהוצאת המרכז הגלילי לחקר כוח המגן. לטענתו: "התיאור המקובל על פרשת הדמים בספרי ההיסטוריה נמצא לא פעם לוקה בחסר ובמקרים רבים מאד אף איננו מדויק. מהממצאים שמעלה מחקרי ניתן ללמוד, לדוגמה, שהמגנים ערוכים לעימות באופן שהתאים לעימות – ה'אופיצרים' שבאו עם כמאל חסיין נכנסו לתל חי במטרה לשדוד את נשקם של המגנים ולא להרוג אותם; בעת שהחלו חילופי היריות נמצאו בחצר תל חי ערבים רבים; לא נמצאה ולו עדות אמינה אחת לירי של כמאל חסיין בדבורה דרכלר והאפשרות שהתאבדה מופרכת מעיקרה; טרומפלדור היה ראשון היורים בזירה, בכוונה להרתיע את הערבים, אבל הם אלה שירו מיד על מנת להרוג; חילופי הדברים בין טרומפלדור לאברהם הרצפלד ולד"ר ג'ורג'-גרשון גרי התנהלו ברוסית ולא בעברית רצוצה כביכול".

ה-1 במרס 1920 היה יום שטוף שמש ולפי עדותו של יצחק קניבסקי-קנב, ממגני תל חי שנפצע בקרב, שאול מאירוב (לימים אביגור, שהיה מראשי ההגנה, מפקד עלייה ב' , מייסד הש"י וסגן שר הביטחון במלחמת העצמאות), מתנדב מקבוצת כנרת עם אנשים נוספים יצא לתקן את אמת המים שליד תל חי. אחר כך המשיכו לכפר גלעדי לקבל אספקת מצרכים לחלוקה בין תל חי וכפר גלעדי שנעשתה על ידי קלמן כהן, "מוכתר תל חי" וממקימיה. טרומפלדור גם הוא נכח במקום. במאמרו ברוג מתאר את מה שאירע בחצר תל חי, שלב אחרי שלב, כשהוא מקפיד לפרט את לוח הזמנים ומיקומם של כל חברה וחבר במהלך התקרית.

בשעה 9:00 התחילו יריות בחלסה (היום קרית שמונה) ויריית שומר ליד חצר תל חי עם שאגה "למקומות!". באותה עת היו בחצר 20 מגנים, והתרעות היריות גרמו למספר מגנים לחזור לתל חי מרעיית הפרות. טרומפלדור ותשעה מגנים נוספים שהו עדיין בכפר גלעדי. כ-150-200 ערבים שהגיעו מחלסה צבאו על דלתות חוות תל חי בהם גם 'אופיצרים', לובשי מדים מאנשי צבאו של האמיר פייצל. אחד הערבים התקרב לפתח חדר האוכל ואיים לדקור בפגיון את  שניאורסון, איש 'השומר' מבכירי אנשי הביטחון של כפר גלעדי. בהיעדרו של טרומפלדור  הוא נטל יוזמה ופקד לטעון את הרובים במחסניות ולדרוך אותם כדי להעביר מסר לתוקפים.

 מספר בעדות ד"ר ג'ורג' גרי, רופא צבאי מהגדודים העבריים שהגיע עם אברהם הרצפלד להקים מרפאות ביישובי הגליל העליון: "בשעה 10 אכלנו ארוחת בוקר (בכפר גלעדי)  וטרומפלדור ישב על ידי. דברנו על המצב, צחקנו, התלוצצנו. והנה – יריות מצד תל חי. ודאי יורים מחלסה, העיר טרומפלדור. ברגע זה בא איש מתל חי והודיע כי ערביי חלסה עולים עלינו ותשעה אנשים, וטרומפלדור בא איתנו, מהרנו בשרשרת לתל חי". המרחק מכפר גלעדי לתל חי הוא כשני ק"מ וטרומפלדור והמגנים הגיעו לשם ב-10:30. מעדויות של המגנים ניתן להסיק, שלפני הגעת טרומפלדור לחצר, נכנסו ערבים למבנה החווה באישורם של המגנים, כנראה של פנחס שניאורסון. עם זאת,  איש מהערבים שהיו בחצר לא מנע מטרומפלדור וחבריו לתגבורת שהגיעו מכפר גלעדי להיכנס לחצר באין מפריע.

 גרסה נוספת לכניסת הערבים לחצר, ניתנה בעדויות של מגנים אחרים, על פיהם כשהגיע טרומפלדור לחצר הגיע גם השייח של חלסה, כמאל חסיין, (בן ה-20) עם ארבעה 'אופיצרים' מצבאו של פייצל, שהיה בקשרים טובים עם אנשי תל חי. טרומפלדור עצמו עמד בפתח חדר האוכל ולא נתן לערבים להיכנס. אבל כשהגיע כמאל חסיין, שבעבר כבר ניתנה לו רשות להיכנס לחצר תל חי כדי לבדוק אם ישנם בה צרפתים, הוא נתן לו ולתשעה ממלוויו שהיו חמושים להיכנס. שלושה נשארו בחדר האוכל וארבעה עלו לעלייה. יש לציין שכמאל חסיין נחשב בקרב מגני תל חי כמי שיחסו הגון כלפיהם ולא איש מדון המבקש להילחם בהם. באותה עת מנו  מגני תל חי במבנה ובחצר כשלושים אישה ואיש והם היו מוצבים בעמדותיהם בחדרים, בעליה, ברפת ובאורווה, כשלכל אחד כ-150-200 כדורים ולרשותם גם רימוני יד ורומה רימונים. לא לכולם היה נשק. בחצר תל חי היו על באותה עת על פי אחד המגנים 12 ערבים, זאת בנוסף לכמאל ומלוויו.

טרומפלדור נתן פקודת אש

בזמן שטרומפלדור וכמאל שהו בחדר האוכל ודנו בבקשתו של כמאל לחפש צרפתים, היה אירוע נוסף מחוץ לחצר. על הגבעה, במקום שעומד היום פסל האריה השואג, עמדו לתומם ארבעה מתנדבים – חיילים משוחררים מהגדודים העבריים. מאות הערבים שכבר היו באזור חשבו שאלה הם צרפתים ולכן טרומפלדור בתיאום עם כמאל, שלחו את שאול מאירוב להזהיר את אנשי כפר גלעדי שלא יסתובבו בשטח. מאירוב בפרסום בשבועון "קונטרס" סיפר: "התנפלו עליי 10 ערבים ויחמסו ממני את רובי. רצו לקחת גם את המאוזר". מאירוב חזר לתל חי עם אקדח המאוזר, כשחבורת ערבים מסביבו וכמאל העיד שהוא יצא בשליחותו. בזמן שמאירוב שהה מחוץ לחצר תל חי, במשך כארבעים דקות, בחדרים הצפוניים האופיצר הראשי דרש מהמגנים לשים את נשקם במקום אחד והם התחילו לגשת לחדר האוכל. אבל שניאורסון, שני לטרומפלדור בניסיון קרבי, ציווה עליהם שישובו לעמדותיהם ויעשו עצמם כלא מבינים. בשלב זה, על פי עדויות של מספר מגנים, הם הרגישו שביקורו של כמאל ואנשיו שונה מביקוריו הקודמים ומאירוב-אביגור כתב בעדותו "שלושה שבועות בהגנת תל-חי במחיצתו של יוסף טרומפלדור", שהתפרסמה ביולי 1952: "באוויר הורגשה מתיחות. ניכר היה שהפעם באו בהחלטה מוקדמת", עדות נוספת של אחד המגנים: "אופן התנהגותם הוכיחה שעיקר כוונתם היא לא לחפש צרפתים, כי אם לחפש את הנשק שנמצא אצל יהודים".

מולי ברוג במאמרו מתאר את שאירע החל משעה 11:30 בתל חי. כמאל וארבעה מאנשיו עם טרומפלדור עלו לחדר העלייה בה שהו חמישה מהמגנים: ויליאם (זאב) שרף, דבורה דרכלר, שרה צ'יזיק, בנימין מונטר ויצחק קניבסקי-קנב. טרומפלדור שלח לקרוא לז'ולטי-זהבי שפתח את 'הכספת', כדי להראות כי אין שם נשק. מספר זהבי על אותו רגע: "בכספת היו  30 מג'ידים טורקים (כ-15 דולר אמריקאי). טרומפלדור מזוין במאוזר ואני ברובה. אחד המלווים הערבים אמר לכמאל, 'נפרק נשקם'. ידעתי ערבית, אמרתי לטרומפלדור שהם זוממים לפרוק נשקנו. ירדנו ואמר לי: "תודיע שעוד מעט אתן פקודת אש". טרומפלדור נעמד מהצד המזרחי של האורווה כדי לשלוט בחצר, וראה שמספר ערבים התפרצו לחצר, השאירו את השער פתוח וניסו לקחת את הנשק מהמגנים שעמדו בחצר. ברגע זה טרומפלדור נתן פקודת אש.

ברוג סבור שהחלטתו הקריטית והמסוכנת של טרומפלדור לפתוח באש, נבעה מכך שהוא הגיע למסקנה, שניסיונות חטיפת הנשקים על ידי הערבים אינן מקריים, ולמעשה הפעם זו מטרת בואם האמיתית של כמאל והאופיצרים שליוו אותו. חיזוק לכך מוצאים בעדויות על מה שקרה באותה עת בעליה. היו שם חמישה ערבים ואחד מהם התקרב לדבורה דרכלר והוציא מידה את האקדח. דבורה יצאה מהחדר למרפסת וקראה: "טרומפלדור לקחו ממני את הנשק". הוא ניגש לדלת המגורים בצלע הצפונית של החצר הוציא את המאוזר ונתן ירייה. לפי עדות משה אליוביץ, טרומפלדור כיוון למטרה מוגדרת: "בין החלון לבין הדלת היה ערבי. הוא ירה מהחלון הצפוני שליד הדלת של חדר האוכל, לכיוון הערבי". ברגע זה החלו חילופי היריות.

חשוב להדגיש כי מאירוב ברשימותיו ב"קונטרס" ציין:  "שהייתה לנו החלטה לא לפתוח בירייה עד שלא יגעו בנו או בנשקנו לרעה". משנגעו בנשק, לא נותרה עוד ברירה. מחשש גדול מכניסה למעגל של נקמת דם הוסיף נתן ז'ולטי-זהבי: "היה מסודר אצלנו: בפקודת אש ראשונה לירות למעלה, לא באנשים, לו ירינו אז מולנו היינו הורגים מאות. שמענו 'אש' ירינו למעלה (באוויר). רובם של הערבים ברחו ומיעוטם השתטחו על האדמה", כך היה בגזרת החדרים. בעדות נוספת שהתפרסמה בעיתון "הארץ" ב- 8.3.1920: "בחצר הייתה מבוכה. 'האורחים' ירו בנו מלמעלה, והם שפצעו את טרומפלדור. הערבים ירו, אם כך, ראשונים במגנים במטרה להרוג בהם, וטרומפלדור הורה לירות בהם רק לאחר שנפצע.

ביחס למה שקרה בעליה באותה עת יש מספר גרסאות,  שמולי ברוג מתאר ומסיק מהן את המסקנות הבאות בסיכומן, בעיקר מעדותו של קניבסקי-קנב שנכח בעליה ונפצע גם הוא: "לאחר הישמע יריית הפתיחה של טרומפלדור, מיהרו חמשת הערבים לצאת מהעליה וכנראה בתחילת מטח האש, ירה אחד מהם למוות בדבורה דרכלר שעמדה בפתח החדר, אחר כך אחד הערבים זרק מבחוץ את הרימון שממנו נהרגו שרה צ'יזיק, בנימין מונטר וזאב שרף ונפצע קניבסקי. למגנים למטה לא נמצא מי שדיווח כי נשמעו במרחב הבניין שתי יריות בודדות, קודם לפיצוץ הרימון ומטח היריות של המגנים. לכן אפשר לקבוע שטרומפלדור היה היורה הראשון ומשה אליוביץ אף ביקר אותו על כך: "הוא היה צריך להוריד את הערבים (מהעליה),  אי אפשר היה לפתוח אש בזמן שהערבים ישנם בפנים".

מהלך הקרב

הערכת הזמנים היא ש"הקרב" החל בסביבות השעה 11:45 ובמהלכו במספר נקודות בחווה ארעו האירועים הבאים:

• ג'ייק טוקר שעמד מול השער ירה בבן דודו של כאמל והרגו וכמאל עם 3 אופיצרים ירו בטוקר ופצעו אותו קשה.
• על מאירוב שרץ מהחצר אל הבית פנימה נורו 6-7 יריות על ידי ערבים שרצו מבוהלים מחדר האוכל החוצה, אך הם לא קלעו בו.
• טרומפלדור, אחרי שירה באוויר דרך חלון המטבח, יצא את החדר אל החצר ומיד נפגע. לפי עדות שניאורסון: "הוא רק הרחיק כשלושה מטר מהדלת הפונה לחצר, ונשמע קולו: "לעזאזל שניאורסון! קיבלתי כדור. אתה המפקד". ותיכף אחרי זה כדור ועוד כדור.
• שמעון יעקובסון העיד על ההמשך: "עמדתי ליד האורווה ופתאום בא חיימקה (קובלנץ) וצועק: טרומפלדור נפצע, נהרג". רצתי מיד לאותו מקום מצאתיו שוכב מאחורי התנור, כשחלק גופו ורגליו החוצה והוא אמר באותה בת צחוק הטובה: "אין דבר, אין דבר, עשה לי רק פרביזקה (חבישה)…..הוא שוכב בין רגליי ואני מגן על השער. והוא השיב בחיוכו המאיר: אין דבר, אין כעת זמן, תן להם (כדור) אחד בשער, תן להם!….מיד קיבל טרומפלדור את הכדור השני (לאחר שז'ולטי-זהבי נפצא מכדור ראשון) בגב. הוא התכווץ כולו, אסף את רגליו אל מאחורי הקיר וביקש שיכניסוהו הביתה. העברתיו לאט בין רגליי והחברים משכוהו והכניסוהו לחדר".
• בחדר ביקש טרומפלדור להרים את רגליו והשענו אותן על מיטה. מעיו נשפכו החוצה והוא ביקש להחזירם לבטנו. החברים הבחינו בשני חורים בבטנו אך איש לא רצה למלא את מבוקשו. טרומפלדור אמר: "אין דבר רחצו את הידיים ואני אראה לכם, כיצד להכניס, ובשקט הביט כיצד מכניסים לו את המעיים וחובשים במגבת. אחר כך אמר, לפי עדות טורגבצקי-אבידן בשנת 1971 בארכיון תל חי: "אלה רגעיי האחרונים, תגידו לכולם כי יעמדו עד הרגע האחרון למען כבוד ישראל". משפט זה, מעין צוואתו של טרומפלדור נעלם מדפי ההיסטוריה.
• ארבעה מהמגנים היו ברפת מנותקים מהכוח המרכזי שעמדותיו היו בחדרים, בצלע הצפונית של החצר. סיפר טורגבצקי-אבידן: "ירינו על הערבים בחדר העליון כל פעם שניסו לצאת. החזקנו אותם כל הזמן עד שאזלו הכדורים. החלטנו שכאשר יהיה הכדור האחרון, נשמור בשביל עצמנו. חבר אחד כתב מכתב והכניס בן הקירות, ואחד אף הסגיר עצמו לבדווים שחסו על חייו.

בשלב מסוים, כשנוצר מצב לא ברור, האם הערבים בחצר או שהם יורים מבחוץ, נתן שניאורסון פקודה לחדול לירות. כמאל, באותו רגע צעק שהייתה אי-הבנה: "תנו לנו לצאת מכאן ונשקיט את הערבים בחוץ, כי הם חושבים שאני בשבי או הורגים אותנו". הניסיון להפסקת אש זאת  צלח חלקית, כי חלק מהמגנים לא שמעו את פקודת שניאורסון לחדול מאש וירו על כמאל שניסה לרדת מהגג. לפי עדותו של שאול אביגור :"המשא ומתן של דיבורים ויריות עם כאמל וחבריו על עזיבת החצר (בטרם ידענו שהם הרגו את הנמצאים בעליה), נמשך כשעה וחצי". כלומר הוא החל זמן קצר לאחר שנפתחה האש. הערבים שהיו בעליה רצו לצאת ממנה, אך לא הצליחו כי המגנים ברפת ירו עליהם.

קשה להסיק מהעדויות לגבי מועדי הפסקות האש, אך הסבירות היא שהפסקת האש הראשונה בשעה 13:00 ארכה כחצי שעה, בה הערבים אספו את המתים והפצועים שלהם  ובנימין טוקר הפצוע הקשה, פונה מהשער פנימה. באותה הפסקת אש עלה בלחובסקי בפקודת שניאורסון לעליה בקומה ב' ורק אז התגלו גופותיהם של דרכלר, צ'יזיק, מונטר ושרף. הערבים חידשו את היריות מחוץ לשער הפתוח וכך הופסקה ההפוגה הראשונה. בשעה 15:00 התחיל שוב משא ומתן דרך השער שנמשך עד השעה 16:00 ואחר כך המשיכו היריות עד חשיכה בשעה 18:00.

בתום הקרב נמנו שישה הרוגי תל חי: שרה צ'יזיק, דבורה דרכלר, בנימין מונטר, זאב שרף , טוקר ויוסף טרומפלדור וארבעה פצועים. ההערכה לגבי הערבים שהיו להם חמישה הרוגים ושנים עשר פצועים.

בפקודת טרומפלדור הפצוע,   יצאו משה אליוביץ, ישעיהו דרז'נר ופנחס וולמן בשוך הקרב לכפר גלעדי ושבעה עשר איש, כולל  הד"ר ג'ורג' גרי ואברהם הרצפלד, יצאו לתל חי והגיעו אליה בשעה 17:00 לערך. ד"ר גרי: "התחלנו להעביר את הפצועים לכפר גלעדי. טרומפלדור היה הראשון. הנחנו אותו על אחת המיטות המתקפלות וכאשר התרחקנו קצת מתל חי התאונן על כאב ראש חזק, שמנו לו תחבושת עם מים וכעבור רגעים אחדים בחצי הדרך מתל חי לכפר גלעדי, כל גופו כאילו נאחז בעווית, והוציא את נשמתו אחרי אשר הסב את פניו אחורנית כלפי האדמה".

לאחר שהושלם הפינוי מתל חי של החללים והפצועים וחלק מהציוד סיכם שניאורסון בזכרונותיו: "(מרדכי) יגאל (איש 'השומר') הודיעני החלטת החברים בכפר גלעדי: עלינו לעזוב את תל חי ולהחזיק רק בכפר גלעדי ומטולה. לפני עזבנו את תל חי הצתנוה מכל עבריה". שריפת המבנים וחצר תל חי, בה נשרפו גם יומנו ומכתביו  של טרומפלדור נעשתה כדי שלא יפלו לשלל בידי הערבים.

על קבורת חללי תל חי באותו לילה, כתב אביגדורוב מכפר גלעדי: "קברנו אותם בשני קברים, בכפר גלעדי, על יד הגורן, מתחת לגבעה קטנה. הקבר מכוסה בעפר לבן. זה יהיה סימן. בקבר אחד – הצעירות, ובשני, היותר גדול – הבחורים וטרומפלדור את ב-5 באוקטובר 1920, לאחר סיכום עם הצרפתים, חזרו המתיישבים לתל חי וחידשו את ההתיישבות. ב-1924 הועברו גופות החללים מקברם הארעי לבית הקברות של כפר גלעדי  וב-1934 , 14 שנה אחרי קרב תל חי, נחנכה במקום אנדרטת "הארי השואג" שפיסל אברהם מלינקוב.

המסקנות של ברוג

מולי ברוג מסכם כך את מחקרו על קרב תל חי: "מבחינת המינוח הצבאי, בי"א באדר תר"ף לא התחולל בתל חי 'קרב', אלא מה שמוגדר בתפיסת הביטחון השוטף – 'תקרית אש'. כלומר, חילופי יריות בין צדדים יריבים שמקורם לרוב ביוזמה ספונטנית ומקומית, ללא כוונת השתלטות של הצד האחד על האחר. האירוע התנהל תוך שליטה פיקודית סבירה, בהתחשב בשני גורמי יסוד: 1. תנאי שטח קשים לניהול קרב – נתק פיזי מוחלט בין חלקי מבנה החווה ובין האנשים שנמצאו בהם: בחדרי המגורים שבצפון; באורווה שבמזרח וברפת שבמערב. 2. הרכב אנושי בעייתי ביותר – אנשי תל חי לא היו חבורה מגובשת של לוחמים; נהפוך הוא, המאפיין הבולט ביותר של הקבוצה היה השונות הגדולה של חבריה כמעט בכל ממד: בגיל, בארץ המוצא, בהכשרה הצבאית ובהשתייכות החברתית. מרביתם בשנות העשרים לחייהם, אנשי כפר גלעדי שבאו לעזרתם בני 27-30 וטרומפלדור כבן  40. משמעות הדבר, שרבים לא הכירו כלל האחד את השני ומרביתם היו חסרי הכשרה צבאית וניסיון מבצעי. לכל אלה הייתה בוודאי השפעה על הדרך שבהם פעלו באותו היום, על האופן שבו זכרו את האירוע ועל החוויות והמורשת האישית שבחרו להנחיל (או לא להנחיל) לבני משפחותיהם ולציבור".

על "טוב למות…" מילותיו האחרונות של טרומפלדור, שתיקתם של המגנים במשך שנים רבות לאחר הקרב, מיתוס תל חי בתנועות הנוער והמחלוקות בנושא שעלו בכנס "תל חי -1920-2020 –  היסטוריה וזיכרון" נעסוק בשבוע הבא.

מאורעות תל חי – ויקפדיה