תנו לי לחיות ולהזדקן עם "הרפת של צור"

משפחת זרחי, מושב נהלל

הסיפור של משק זרחי הוא סיפור של ציונות וחקלאות, חיי המשפחה שזורים בהיסטוריה של המדינה, משפחה שחוותה אבדות קשות לאורך השנים, אך המשיכה לטפח את המשק המשפחתי בנהלל

נחום נולד בשנת 1949 ממש עם קום המדינה. הרפת שברשותו מספרת את ספור הציונות של מדינת ישראל. נחום הינו דור שלישי במשק זרחי. הוא מספר: "סבא וסבתא שלי, זרח וציפורה זרחי הם מהעלייה השנייה. הגיעו לנהלל כשנה מיום הקמתה (נהלל נוסדה בשנת 1921),  בשל רצונם לעסוק בחקלאות ולחיות חיי מושב. באותם ימים החקלאות הייתה משק מעורב, כל אחד גידל במשקו ,ירקות, תרנגולות ורפת. כמו כן, בזמנו הרפת כללה מספר קטן של פרות ומלאכת החליבה הייתה ידנית. באופן כללי,  כל עבודת החקלאות הייתה מאד קשה ללא מיכון.  לציפורה וזרח נולדו שלושה ילדים : בניה  הבכור, צילה הבת השנייה שנישאה והייתה חברת קיבוץ כפר רופין וחומי (נחום), הבן הצעיר שנהרג במלחמת השחרור. אני נקראתי על שמו של חומי, נחום.

בניה ויונינה נפגשו  בהיותם בצבא הבריטי, שם שניהם היו מגויסים. יונינה טיפלה בפליטים ובניה היה לוחם, הם קיימו קשר מכתבים וכשבניה השתחרר לאחר חמש שנים, החליטו להתחתן. יונינה שנולדה וגדלה ברמת גן  הפכה למושבניקית וחקלאית, רפתנית שחולבת בידיה פרות. מי שהכיר אותה לא יכול היה לנחש שגדלה בעיר.

ליונינה ובניה נולדו שלושה ילדים:  רותי , נחום וישי. 

נחום מציין שהרגיש  גאה על כך שנקרא על שם דודו שנהרג ובחירתו להתגייס לחיל השריון הייתה קשורה  לחומי הדוד אשר נפל כשהוא מפקד על פלוגת משוריינים במלחמת השחרור.

הוריו המשיכו את דרכם של סבו וסבתו והיו הדור השני במשק. "אנו ילדי משפחת זרחי גדלנו במשק שעיקר הפרנסה שלנו היא מהרפת, אשר באותם ימים רחוקים הייתה רפת עם חמש פרות בלבד.  אבי היה מהראשונים שקנו מכונתחליבה וכל המשפחה הייתה מגויסת לעבודת המשק והחקלאות."

נחום מספר ומתאר את ימי ילדותו, מספר על העבודה המשותפת במיוחד  עם ישי  אחיו הצעיר. שניהם היו מאד מעורבים במשק. בהמשך, הוא התגייס לשריון וכפי שכל חייו כמושבניק הוא מוגדר כרפתן, במסלול המקביל הוא שריונר בכל רמ"ח אבריו.  

הוא מוסיף: "התגייסתי לצבא , ובשנים אלו ישי עבד במשק.  בעבורי  השרות בשריון היה שרות בו היותי טנקיסט וקצין שריון , היוו חוויות אנושיות מהמעלה הראשונה. השרות בצוות טנק יוצר קשר אנושי עם אחריות ומחויבות יוצאת דופן. הרעות והחברות בינינו היא מאז אותם ימים רחוקים ולעד. חיל השריון  הוא זה שבלם במלחמת יום כיפור, הן בדרום שם אני נלחמתי  והן בצפון. אני חווה אחווה עצומה המתקיימת בשריון. לימים  ביקשתי מבני צור שבבוא יומי, הוא ידאג שעל המצבה שלי יהיה כתוב "הוא פשוט שריונר"." 

לאחר שחרורו מהצבא  ובאופן טבעי חזר הביתה לנהלל למשק. בניה האב, נחום וישי עבדו יחד במשק ברפת במשך כל השנים הראשונות. נחום וישי הובילו לתנופה ברפת.  נחום מספר: "בנינו מכון חליבה עם שש עמדות ושתי צנצנות חליבה. בהמשך לאחר שמינה ואני נישאנו, קניתי מקבוץ רמת השופט את ציוד החליבה של הרפת מהקיבוץ  והוספנו לשדרג ולהתפתח.  עם הזמן, ישי פנה ללימודים  ואני הייתי לבן הממשיך.  באותן שנים ייצרנו חלב  מעבר למכסת החלב שהייתה לנו והיינו נקנסים בשל כך, אבל כך גדלה המכסה.  בתחילת שנות התשעים, מספר רפתות בנהלל נסגרו והחלטנו לרכוש מהם מכסות חלב והרפת שלנו גדלה והתרחבה. היה ידוע שהרפתן קשור מאד לפרות שלו, כל פרה זכתה לשם, ההיכרות  והקשר עם הפרות היה  מאד אישי". הוא משתף ומספר על הפרה דיאנה: "לאחת הפרות קראו דיאנה. ישי היה מאד קשור לדיאנה, בכל ביקור שלו מהצבא היה יורד לרפת על מנת לראות מה איתה. מכרתי את דיאנה בהיות ישי חייל ולא העזתי לספר לו שהיא נמכרה. האירוע הזה היה קשה ושיקף את הקשר הרגשי שלנו עם הפרות.  ספור נוסף שממחיש את הקשר הרגשי  הוא על צור בנו  שנקשר לפרה ששמה היה מילקי, כשהיא המליטה והיה צריך  להכניסה למכון החליבה היא סרבה. צור הלך לפניה והיא אחריו ורק כך הסכימה להיכנס למכון החליבה".

אני שואלת בחיוך, על סמך מה ומהן הסיבות  לנתינת השמות? "בדרך כלל נתינת השמות היא על סמך אירועים שקרו  ולעיתים שמות של אנשים וחברים. גם היום כשהחליבה נעשית על ידי הרובוט והקשר עם הפרות השתנה, עדיין  לכל פרה יש שם המופיע על הצג יחד עם מספרה.

לנחום ומינה, נולדו ארבעה ילדים : טל, צור , לילך וניצן.

בניה האב/סב עבד במשק וברפת עד שנותיו האחרונות. צור הנכד שלו  (דור רביעי במשק זרחי) עבד עם בניה ונחום. בניה שחרר את המושכות  והעביר לנחום את ניהול המשק.  נחום מספר על אביו :"אבא עבד עד ימיו האחרונים. מידי יום היה נוסע למרכז המזון  עד גיל 93.  ההחלטה שיפסיק לנסוע למרכז המזון הייתהבעקבות זה שאבא לא חידש את רישיון הנהיגה שלו והבהרתי לו שאין זה אחראי לנהוג ולנסוע ללא רישיון. קניתי לו המר (סוג של קולנועית  מסיבית ויפה)  ובכך נשמרה העצמאות ויכולת הניידות של אבא. הילדים שלנו גדלו על ברכי העבודה ברפת. הבנות עזרו בביקורות החלב, צור היה מעורב, פעיל ומאוד אהב לעבוד ברפת. היה ברור שצור יהיה הבן הממשיך ויוביל את הרפת בדרכו."

בתאריך 17/10/2001  הבת טל, בהיותה סטודנטית מצטיינת באוניברסיטת ירושלים, מצאה את מותה באופן פתאומי וללא סיבה ידועה. היא הייתה בת עשרים וארבע, בחורה צעירה עם עיניי תכלת צוחקות. מותה הכה בהלם נורא את כל המשפחה- מינה, נחום, צור, לילך וניצן.  העצב היה קשה מנשוא. באותה תקופה צור היה קצין בשריון ולא עבד במשק, לכן החברים הרפתנים מנהלל התגייסו לעזור בעבודת הרפת  בתקופה הראשונה. טוטי בלוך, רפתן מהמושב, עזר וסייע והוא שהנחה את צור בעבודת הרפת בבואו מהצבא. 

בשל העובדה שגם צור שירת בחטיבה 188 והיה שריונר שאהב את הצבא והיה גאה להיות שריונר, נוצרה שפה משותפת ומעורבות גדולה בין נחום לצור, הרבה מעבר למערכת יחסים בין אב לבנו. נחום מתאר ומספר על הקשר בין צור ובינו: "צור היה משתף אותי ואף מתייעץ עימי על הקורה אתו הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית.  צור היה בשרות על טנק המרכבה סימן 3.  עשינו יחד מסלול צוות  בטנק, בשבילי היה זה אושר גדול והנאה עצומה לנסוע ולהכיר את טנק המרכבה  ביחד איתו. כל ילדינו גדלו על ברכיי מורשת השריון.  כאשר צור השתחרר מהצבא, הוא החליט לחזור למשק ולהמשיך את  שהקימו סבי וסבתי, סבו וסבתו ואני ואימו. דור רביעי במשק! הוא חזר בתחילת שנות ה-2000, בתקופה בה נכנסה הרפורמה לרפת החלב. המשמעות הייתה למידה רבה והשקעה כספית גדולה. הוא בא עם תנופה, ושנינו  עבדנו כצוות כשצור הוא המוביל לשינוי גדול ברפת . הוא הוביל לכך שבנינו רפת חדשה על פי דרישות הרפורמה והיינו לרפת הראשונה בנהלל שנבנתה מחדש. בנוסף, בשנת 2005 בנינו מכון חליבה חדש, ממש מהניילון."

הרפורמה בענף החלב עסקה רק ברפת החלב, אך המשק של משפחת זרחי כלל גם דיר לפיטום עגלים. והיה צורך לקבל אישור מהמשרד לאיכות הסביבה להמשך פעילותו. "הגענו להסכמות עם נציג המשרד בזמנו שנבנה סככות חדשות כולל קירוי שהיה נדרש.  בשנת 2006  התחלנו, צור ואני, לקרות את הסככות של דיר העגלים. הספקנו להרים את כל האגדים של הגג, אבל לא הספקנו לכסות את כל הגגות לפני מותו של צור.

בלוויה של צור ראיתי את אותו נציג מהמשרד לאיכות הסביבה ושאלתי אותו: מה אתה עושה פה?  הוא ענה- כשהייתם אצלי כל כך התרשמתי מצור שרציתי להיות איתכם.

צור נכנס לענף הרפת בכל מאודו. היה מאד מעורב בהחלטות מועצת החלב ופעל לכך שיבואו ויהיו מעורבים צעירים נוספים. היה ביני לבין צור קשר שהוא הרבה יותר מאב ובן, הייתה בינינו שותפות מלאה  בכל המובנים. באותן שנים, הבחירה של צור לבוא למשק הייתה יוצאת דופן.  בדור שלי, בנים חזרו למשק מיד עם השחרור מהצבא. בדור הבנים שלנו, רובם חזרו רק לאחר מספר שנים, של לימודים, טיולים בעולם והתנסויות שונות. יתרה מכך, רבים מילדי דורו של צור החליטו שרוצים לחיות במשק, במושב אך לא לעבוד ולחיות כחקלאים. צור בחר להיות בן ממשיך כחקלאי וכממשיך שלי, של הוריי ושל סבי וסבתי מקימי המשק. בבחירה זו הביא את הקדמה למשק ולהתפתחות עצומה.  במלחמת לבנון השנייה, צור התגייס ללחימה בצפון. היה זה מובן מאליו בעבורו להתגייס ולהילחם."

ב- 13.8.2006, היום האחרון של המלחמה, צור- רפתן,  בן ממשיך, קצין שריון במילואים בן 27 נפל בקרב.

צור נהרג. המכה והעצב על אובדנו היו בלתי נסבלים. צור הצטרף לטל אחותו בבית הקברות בנהלל. המוות היכה פעמיים במשפחת זרחי. נחום החליט לשים שלט בכניסה לרפת  והכיתוב בו הוא: "הרפת של צור". הוא ביקש  שבמסע הלוויה והפרידה מצור, הקומנדקר עם צור יעבור דרך המשק והרפת, שכה אהב וטיפח. כל הפרות ברפת רצו אחרי הקומנדקר הצבאי שנוסע לידם.

נחום היה בן 57 כשצור נהרג. האדמה רעדה, העצב  אינסופי. הוא מספר על אותם ימים קשים ועצובים: "הייתי במצב בו לא הייתי מסוגל להיכנס ולחלוב במכון החליבה שבנינו וחלבתי עם צור. היה לי פועל תאילנדי והוא  זה שחלב. רפתני נהלל התגייסו על מנת שהרפת תמשיך לעבוד . דרור רפתן מנהלל הגיע במשך חודשים רבים מידי יום לראות שהכל בסדר.  ידעתי שבעבור צור  הרפת שלנו תמשיך לעבוד.

"לאחר מותה של טל, החלטנו מינה ואני לכתוב על מצבתה שהייתה אחות לצור לילך וניצן.  היה לנו ברור  שעל מצבתו של צור נכתוב שהיה אחיהם של טל לילך וניצן. הסתבר שהדבר בלתי אפשרי בשל הנוסח האחיד של משרד הבטחון, למרות זאת לא ויתרנו ולבסוף הסכימו לכך ואישרו. כשצור נהרג רציתי שמקומו יהיה  ליד טל, אך שכנעו אותי שהוא יהיה בחלקה הצבאית."   

מאז "הרפת של צור" היא מעין מצבה חיה לזכרו, לחזון שלו ולחיי משפחת זרחי. בהמשך, נחום החליט להכניס רובוט לחליבה במשק ומעיד על כך שמאז שהרובוט נמצא ברפת  הבעיה הרגשית של החליבה ברפת נפתרה, אך שמבחינה כלכלית זו הייתה טעות. הכנסת הרובוט לרפת הובילה אותו  ללמידה והתנהלות אחרת ברפת. כל תקלה שיש, מופיעה על צג הטלפון, ומכיוון שהבעיות הן סביב השעון הוא מחויב 24 שעות לפתרון הבעיות.

לשאלה מה עתידה של הרפת, נחום משיב: "תקופות ארוכות  היו לי חששות וחרדות מהיום שאצטרך להתמודד עם סגירת הרפת.  בראייה שלי  הרפתות הקטנות המושביות נמצאות בבעיה קשה מבחינת העתיד.  עם הזמן הצלחתי להגיע להחלטה ולהבנה שבשלב מסוים יהיה עליי לסגור את הרפת. לכן, אינני משקיע ברפת, אני משמר את הקיים ברמה טובה. אני מתאים את כמות ייצור החלב על פי  הכמות שהרובוט אחד מסוגל לחלוב. משמעות הדבר שאינני מייצר את כל מכסת החלב שברשותי, בשל כך  ביקשתי למכור חלק ממכסת החלב שלי או להעביר במסגרת הסכם אומנה, על-מנת שאוכל להמשיך לעבוד ולהחזיק את הרפת עד יום מותי. עד כה התשובות שקיבלתי הן שזה בלתי אפשרי.

אני מצפה מהמנהלים של ענף החלב לגמישות  ומציאת פתרון ראוי בעבורי.  הרפת שלי היא בת עשרות שנים ויש מקום להתייחסות גם לנתון זה. אצלי קרה הפוך מהמצב הטבעי בו  בנים ממשיכים את הוריהם.  אני ירשתי את הרפת מצור בני, צור עשה מהפיכה עצומה עם בואו למשק. הוא נהרג וההחלטה להמשיך ולייצר חלב, להחזיק את הרפת היאמחויבות שלי לצור ובחירותיו.  בעיניים שלי , אנו הרפתנים בוחרים להיות רפתנים, זוהי דרך חיים ,יש  לכבד את דרכנו  ולאפשר לנו להזדקן עם הרפת שלנו ולכבד את המכסות שיצרנו."