למה הדי בן עמר מוכן לטוס רק אם הוא יושב בקופסה השחורה? ממי הוא לא היה מוכן לקנות ירקות בשוק ואיך כל זה קשור למצב הרוח של הטייס? טור שאחריו בחיים לא תרצו לעלות שוב על טיסה
לאחרונה אני מוצא עצמי ישן מדי לילה בביתה של בתי בשוק הפשפשים ביפו. עשינו לנו נוהג, היא ואני, לצפות מדי ערב טרם שינה בתוכנית שהתחבבה על שנינו ומוצגת בערוץ הנשיונל ג'יאוגרפיק, תוכנית הקרויה "תעופה בחקירה".
זו תוכנית ותיקה העומדת כבר בעונתה ה-21 ועוד ידה נטויה. רוצה לומר – ידה של המציאות היא זו שנטויה, שכן מסתבר שמטוסים מכל הסוגים והגדלים, אזרחיים וצבאיים, ממשיכים ליפול מן השמיים כפרי בשל, ועל כן לא חסרות התרסקויות חדשות מעת לעת כדי להזין בהן את התוכנית.
שכן, אם לא ידעתם, בזה התוכנית עוסקת: היא אוספת מקרי אסון ומקרי התרסקויות מטוסים הלקוחים מההיסטוריה התעופתית של 30 או 40 השנים האחרונות, ומשחזרת אותם – אני מנחש שהעניין מבויים בלבד ולא באמת הביאו להתרסקותו של מטוס נוסף מלא נוסעים כדי להמחיש לנו הצופים את הזוועה, אבל השחזור עשוי באורח כל כך קפדני ומדוקדק לפרטי פרטים, עד שאנחנו הצופים משוכנעים שאנו צופים בתוכנית דוקומנטרית ושחלק לנו כרגע בהתרסקות של ממש, התרסקות שאנו צופים בה ברגע התרחשותה.
בהמשך כל פרק משוחזר מהלך החקירה כפי שהייתה, כאשר צוותי חוקרים מיומנים, שהתמחותם באיסוף והרכבת מטוסים שנשארו מהם פירורים בלבד וחלקים לא מזוהים, כמו בפאזל מטורף של מכור לפאזלים, מרכיבים מהחלקים הללו תמונה של מה שקרה בתאונה, כעין שרלוק הולמס וד"ר ווטסון של עולם התרסקויות המטוסים.
כאן המקום לציין שנינה ואני כבר מכירים אישית ובשמם הפרטי כל אחד מהחוקרים הללו ואפילו מנפנפים להם לשלום כשהם מופיעים שוב על המסך.
21 עונות, למעלה מ-400 התרסקויות, ועדיין לא נתקלתי בפרק בתוכנית הזו שבו החוקרים הרימו ידיים ואמרו בסופו של יום: "פאק! אין לנו מושג למה המטוס הזה נפל והתרסק! אין לנו מושג מה באמת קרה פה!"
תמיד הם מוצאים בסופו של דבר את הסיבה.
והסיבות הן רבות עד אינסופיות – מטכנאי ששכח להרכיב בורג במהלך הטיפול, עד התעייפות מתכת באחד הרכיבים שגרם לו להישבר, דרך חלק קטן שנפל על המסלול ממטוס קודם שהמריא עליו, דרך מטען חבלה שהונח במזוודה בימים שהבדיקות עדיין היו חפיפיות, וכלה בטייסים שקיבלו התקף לב במהלך הטיסה או כאלו שקמו במצב רוח רע באותו יום או שבוע, והחליטו להתאבד במהלך הטיסה, לוקחים איתם 250 נוסעים אל תוך צלע ההר או לעומק האוקיאנוס.
אין מה לומר – תכנית מרתקת ומצמידה לכורסה.
טייס מבסוט מהחיים
אלא מאי? שבתום כל פרק כזה, כשכל הסיבות והגורמים לכך שהמטוס התרסק ונוסעיו הפכו לאפר ועפר התבררו, עולה כמו-מאליה בתוכי השאלה: "תגיד, השתגעת? אתה באמת חושב לעלות על מטוס בפעם הבאה שחניה זוגתך לחיים ארוכים תציע לטוס לחו"ל?".
או במילים אחרות: "למה מה, ראבק – נפלתי על הראש?"
כי אחרי צפייה בכל התוכניות הללו, הפלא הטכנולוגי הגדול בעיניי הוא לא איך מטוס גדול כזה טס באוויר ומגיע מרחק של אלפי קילומטרים ממקום למקום, אלא איך זה שעם 16 מיליון חלקים, שלא מעט מהם ממש-ממש קטנים, ושאת החלקים האלה בודקים אנשים שחלקם, אם הייתה להם באסטה בשוק, הייתי קונה את הירקות בדוכן של השכן ולא אצלם, איך בכל זאת במצב הזה רק 400 מטוסים נפלו בינתיים ב-21 העונות הללו ולא יותר.
אחרי שראיתי בזמנו את הפרק על הטייסים שהתאבדו באמצעות המטוסים שאותם הטיסו באותה עת, ולקחו עימם לקבר או לתוך צלע ההר עוד כ-250 נוסעים לכל טייס מתאבד כזה, אחרי שראיתי את הפרק הזה שבו תוארו שלושה מקרים כאלה, הבהרתי לחניה שבפעם הבאה שאני עולה על מטוס אני דורש לראות תעודות רפואיות ותסקיר פסיכיאטרי של הטייסים, כדי לוודא שהם לא חלילה במצב דיכאוני.
"מבחינתי", אמרתי לחניה, "מעכשיו אני מוכן לעלות על מטוס רק אחרי שהטייס הראה לי שהוא בעל אישיות עליזה ושמחה ושהוא ממש מבסוט מהחיים!"
"למה?" היא שאלה. "אתה עצמך איש עליז ומבסוט מהחיים?"
"לא", אמרתי. "אבל אני לא מטיס מטוס עם 250 נוסעים. הוא כן!"
דבר נוסף שלמדתי מהתוכנית הוא שהדבר האחרון והיחיד שנשאר שלם ממטוס כזה, אחרי שנעשה לעפר ואפר, הוא "הקופסה השחורה", אותה קופסה שרושמת את נתוני הטיסה והיא מוגנת היטב במעטפת פלדה, וכך כשהמטוס מתרסק היא עדיין נשמרת במצב עבודה וניתן, אחרי ההתרסקות, לשאוב ממנה נתונים וללמוד מה גרם לתאונה.
"בפעם הבאה שאני עולה על מטוס", אמרתי עוד לחניה. "אחרי שבדקתי את האישורים הרפואיים הנפשיים של הטייסים ווידאתי שהם מרוצים מהחיים, אני דורש לשבת בתוך הקופסה השחורה – זה החלק היחיד שנשאר שלם אחרי שהמטוס מתרסק!".
באחד הפרקים בטור שלי כאן יעצתי פעם ללבוש תחתונים חדשים או לפחות במצב טוב בכל פעם שאתם יוצאים מהבית, אז בהמשך לזה: כשאתם עולים על מטוס יש להרחיב את העצה הזו ולדאוג שכל תכולת המזוודה שלכם תהיה ייצוגית – תבחרו בגדים נקיים, מגוהצים היטב ובעלי מראה מכובד, כי אם המטוס לא מתרסק בים, כבר למדתי מהתוכנית הזו שכל תכולת המזוודה שלכם תהיה מפוזרת בשדה, ואתם לא רוצים שכל העולם יראה בטלוויזיה בערב שהמזוודה שלכם הכילה סמרטוטים. אמי זכרה לברכה, הקפידה מאוד ללמד אותי דברים כאלה.
כי מה יגידו!
טיסה נעימה!
