״טניה קרונוס, מפקדת החמ״ל באדמית, לא נבהלת, לא מחיזבאללה ולא מהטסטוסטרון שסביבה
עשו הרבה כבוד למפקדת החמ״ל באדמית – טניה קורנוס (45), שמאז תחילת מלחמת חרבות ברזל מגויסת בצו 8 בתפקיד מודיעת נפגעים והיא גם חלק מכיתת הכוננות באדמית שבמועצה האזורית מטה אשר בגליל המערבי, שפונה באמצע אוקטובר בצו מדינה.
כפי שאפשר לנחש משמה, טניה לא נולדה בארץ ובגיל 11 עלתה מאוקראינה עם הוריה שהשתקעו בחיפה.
״הם חלמו לגור ליד הים ובחיפה הדירה לא הייתה מספיק קרובה כך שכעבור כמה שנים עברו לנהריה״. אחרי שטניה התחתנה רצו היא ובן זוגה לגור בסמיכות להוריה, וכך הגיעו לקיבוץ אדמית. ״לפני 19 שנה הגענו לכאן, 31 שנים שאנחנו חברי קיבוץ״.
ב-7 באוקטובר, כאשר הבינו את גודל האירועים בדרום, נפרשו כוחות צבא גם ביישובי הצפון. משפחות הקיבוץ פונו בהמלצת המועצה ותוך כמה ימים בצו מדינה. ״הקיבוץ התרוקן ואני ובעלי נשארנו כחלק מכיתת הכוננות״.
את שלושת ילדיהם (בני 10, 12, 17) פינו לקרובי משפחה בהרצליה ובנתניה ותוך שבועיים נשלחו הילדים לאחותה שבהולנד. ״חלק מהבחירה לחיות בקיבוץ הייתה לגדל ילדים עצמאיים. אלה ילדים שמסתובבים בקיבוץ באופן עצמאי, טסים לחו״ל למחנות קיץ והם קיבלו את זה שאנחנו מגויסים״.
לטניה אין בעיה להיות האישה היחידה בכיתת הכוננות באדמית, שיש בו כעת יותר חיילים מאשר תושבים בזמן שגרה. ״הקיבוץ הפך למוצב, כל הצוות גברים. עם הגעת כוחות הצבא היו פה כ-500 חיילים. זה הרבה טסטוסטרון, אבל אני לא מרגישה קושי. יש בצוות רבש״צ, יש מפקד כיתה וההחלטות מתקבלות יחד״. מעבר לזה, לטניה, שבמקביל ממשיכה בעבודתה כאחות פסיכיאטרית במחלקת ילדים במרכז הרפואי לגליל בנהריה, יש את המיומנות לגייס אליה את האנשים. ״לעיתים נשים רואות דברים אחרת, חושבות בצורה אחרת ואני מרגישה שמקבלים את מה שאני מביאה״.
טניה מחלקת את זמנה בין משמרות בבית החולים, כיתת הכוננות בקיבוץ, תפקידה במילואים, אימא לילדיה שלא נמצאים בקיבוץ ובין ולבין גם מוסיפה טאצ' אישי לחצר הקיבוץ. ״אני מסתובבת לראות שהקיבוץ מתפקד ושלחיילים יהיה נעים. אני רואה את ההקרבה שלהם, שומעת את השיחות שלהם עם הנשים והילדים שנשארו בבית, ומנסה לתת את השירותים שיוכלו להקל עליהם. עצוב לראות יישוב נטוש, את הצמחייה והבתים העזובים. יש תושבים שלא חזרו לקיבוץ מה-7 באוקטובר כי הם חוששים. אני מנסה לשמור על הבית תוך שהתחושה שאנחנו, תושבי הצפון, נמצאים בתוך ריצת מרתון שאין לו קו סיום. בסוף זה הבית ועל הבית צריך להגן גם כשמאתגר מאוד״.
בין קייב לאדמית, בין אוקרינה לישראל
טניה עלתה לארץ מקייב, אוקרינה, שם נולדה. בתחילת המלחמה באוקרינה השתתפה במשלחת הישראלית שהקימה בית חולים שדה באוקרינה
לטניה יש קרובי משפחה באוקרינה. היא מספרת על שיחת טלפון שהתקיימה לאחרונה בינה לבין דודה:
"איפה את ישנה?" הוא שואל
"באדמית" אני עונה.
"אבל מפציצים שם" הוא אומר.
"ואיפה אתה ישן?" אני שואלת אותו.
"בקייב" הוא אומר.
"אבל מפציצים שם" עניתי באותה צורה.
זו השיחה שלנו. מדהים אותי שבמאה ה-21 שתי מדינות שונות, אותה חוויה של מלחמה ושזה השיח בינינו.
