למרות שהבית במלכיה ספג פגיעה ישירה ונהרס, מך פרי, מתנדבת הולנדית שלפני 42 שנה התאהבה בבעז בן המשק והפכה לקיבוצניקית, ממשיכה לטפח את הגינה ולחכות בסבלנות לרגע שבו יוכלו לחזור הביתה
בשבועות שלפני המלחמה, אירחה מך פרי במלכיה את בת דודתה מהולנד.
״הראיתי לה את המקומות הכי יפים שיש בגליל ובישראל כולה. טיילנו ברגל ובאופניים, והיא הייתה המומה מיופייה של הארץ וכמה אנשים כאן נחמדים.
הכול נראה לה כיף ומושלם.
טיסתה חזרה להולנד תוכננה מראש ל-7 באוקטובר, לכן, כשקמנו באותה השבת לבשורות הקשות, דאגנו קודם כל עבורה. מעבר לתדהמה ולפחדים שנקשרו במלחמה, חששנו שיפציצו את נתב״ג. אחרי עשר שעות היא הצליחה לטוס, ואני פניתי לחשוב על שאר בני משפחתי״. תום, בן הזקונים, גויס לגזרה הדרומית (״חברה שלו ואני בכינו יחד״), ומך, שסבלה מרעש ההפגזות בצפון, נסעה לחברה בקיבוץ רשפים. ״קיוויתי לחזור הביתה כמה שיותר מהר, אבל כבר עברו 11 חודשים ושום דבר עוד לא ברור״.
צריכה הרפתקאות
מך פרי, לבית קרוסה, נולדה ב-1963, בעיירה אלמלו שבמזרח הולנד. ילדה שנייה מתוך שלושה, לאבא רואה חשבון ולאם עקרת בית. ״ההורים שלי היו אתאיסטים, אבל היו להם חברים יהודים שעברו את השואה. בנוסף, אבא שלי התעניין בהיסטוריה, והיו בבית ספרים על תולדות הרומאים, היוונים והיהודים. שוחחנו הרבה בבית בעניין זה. גם בבית הספר למדנו על מלחמת העולם השנייה, ולבגרות בחרתי לכתוב על נושא שקשור לאנטישמיות״, מספרת מך, וממשיכה להציג את נוף הולדתה: ״בהולנד הכול מישורי, גשום, ירוק ורגוע, בלי דרמות גדולות, וכך גם עברה עליי תקופת הילדות. ביליתי הרבה עם חברים, בעיקר במשחקי ספורט למיניהם כמו טניס והוקי דשא, שהיה מאוד נפוץ בצפון אירופה. לעיתים הייתי נפגשת עם חברות ויחד הקשבנו לרדיו או לתקליטים. הייתי ילדה אנרגטית, שהמסגרת הבית ספרית לא התאימה לה. כל הזמן דיברתי, קפצתי ורצתי, דבר שגרם למורים בבית הספר להזמין מידי פעם את הוריי לשיחות ולבירורים. לבסוף לקחו אותי לנוירולוג שקבע: 'תעזבו אותה, היא תהייה בסדר. מכיוון שהיא טובה בשפות, כדאי לשלוח אותה לחו״ל – ללמוד או להיות אופר'״. מך מחייכת ומסכמת שלב זה בחייה: ״כנראה שהרופא ראה שאני צריכה הרפתקאות. עד היום זה דבר שמאפיין אותי״.
מך, שלמדה מגיל 12 צרפתית, גרמנית, אנגלית וספרדית, אכן החליטה למנף את כשרונה לשפות, ולשפר את מיומנותה בהן.
בגמר התיכון היא נרשמה ללימודי צרפתית באוניברסיטה בצרפת, עזבה את בית ההורים, ועברה לגור בדירה המשותפת לסטודנטים נוספים מכל העולם. ״זכיתי להכיר אנשים מפרו, שבדיה, לבנון, סוריה, טורקיה, יפן וטיוואן. כולנו היינו בני 18 בערך, והייתה ביננו אווירה סטודנטיאלית נהדרת. לא דיברנו על פוליטיקה בכלל, אלא הסתכלנו על האופי של הבן אדם, ולמדנו אחד על התרבות של השני. בסופי השבוע נסענו לאתרי הסקי שמסביב, ופשוט היו לנו חיים נהדרים״. בתום הלימודים נמנעה מך מלחזור להולנד.
״זה מקום מאוד משעמם מבחינתי, יותר מידי נורמלי״, היא מסבירה באדישות. במשך חודש וחצי עבדה כאופר במרסי ותרגלה את הצרפתית שלמדה. גם בתקופה זו ידעה למצוא מקומות בילוי עם צעירים בגילה, הלכה לים ו"קרעה את העיר". משם המשיכה לקורס נוסף של לימוד גרמנית בוינה, שגם הוא נערך בסביבתם של סטודנטים מכל העולם.
בעקבות דרישתם של הוריה, חזרה מך להולנד, כדי ללמוד בקולג' תחום מאוד ספציפי של ארגון קונגרסים בין לאומיים. ״הוריי טענו שזה מתאים לי, אבל אני לא אהבתי את המסגרת. למזלי יכולתי להאיץ את הלימודים ולסיים אותם תוך שנה. זה היה אינטנסיבי אבל לא כל כך קשה, במיוחד מפני שכבר התמצאתי בשפות הנדרשות״.
לאחר הלימודים עסקה מך בעבודות שונות, בהן אשת שירות במשרד תיירות. ״הייתה לנו תחרות בין העובדים – מאיזו ארץ מגיעים הלקוחות הכי פחות נעימים. כמובן שהישראלים זכו בתחרות המפוקפקת הזו… הם היו חסרי סבלנות ונימוס, לא ידעו להגיד 'תודה' ו'בבקשה', ותמיד חשבו שהכול מגיע להם״. למרות זאת, כששמעה מחבריה על אורח החיים של מתנדבים מחו״ל בקיבוץ בישראל, החליטה מך לנסות זאת בעצמה.״חשבתי שזה יהיה דומה לאווירה שחוויתי עם הסטודנטים בשנות לימודיי. שיערתי שיהיה לי כיף להכיר ארץ חדשה, ולעבוד שלושה חודשים עם אנשים מכל העולם״. וכך, בגיל 21 הגיעה מך למלכיה אשר בראש ההר, למקום שונה בתכלית מנוף הולדתה. למרות הקרבה לגבול הלבנוני, היא מציינת שהיה שקט יחסית מבחינה ביטחונית. התרשמותה מהקיבוץ עצמו הייתה דואלית. ״מצד אחד הגעתי למקום מרוחק, שיש בו רק כביש אחד, והבתים שלו אינם מתוחזקים כראוי. בנוסף, לא הבנתי בהתחלה את השיטה הקיבוצית – איך יכול להיות שמי שעובד במשרד מקבל אותה משכורת כמו מי ששוטף כלים? מצד שני – הייתי צעירה שמוכנה ללמוד ולהתמסר לעניין. עבדתי במכבסה ובמטבח, שאלתי כל דבר לשמו, ותוך כדי העבודה תרגלתי את העברית שלי. תוך זמן קצר התאהבתי במקום ובאנשים״.
אהבה בקיבוץ
מך התאהבה לא רק בקיבוץ מלכיה אלא גם באחד מטובי בניו – בעז פרי. הם נפגשו בחדר המוזיקה, כאשר להקת הקצב המצוינת של מלכיה ניגנה את שירי שנות ה-70, ובעז היה בסיסט הלהקה. ״מסתבר שבאותה תקופה נהנו מאותם שירים גם בהולנד וגם בישראל״, היא מעלה זיכרונות בחיוך. הקשר ביניהם הלך והתהדק ובקיבוץ הבינו, עוד לפני מך, שהיא נשארת במלכיה לטווח ארוך. לפי כך, שיבצו אותה לעבוד בפינת החי, מקום שדורש יציבות ועקביות. מך התמסרה לחיות וגם נקשרה לילדי הקבוץ שעבדו במקום בתורנות קבועה, ובעזרתם שיפרה את העברית שלה באופן ניכר.
הוריה, ששמעו שבתם מצאה חבר ישראלי, הגיעו תוך שלושה שבועות ״במקרה״ לטיול מאורגן בישראל, ממטולה עד אילת. הם התרשמו מבועז ומהקיבוץ לטובה, ״ואפילו אמרו שהם אף פעם לא ראו אותי כל כך שמחה״. השניים נישאו, ובהמשך חיו בהולנד, ״כי היה לי חשוב שבעז ילמד על התרבות ההולנדית, וכך גם הייתה לו הזדמנות להתמקצע בתחום הרכיבה והטיפול בסוסים, שהוא כה אוהב עד היום. עם זאת, אחרי שנתיים רצינו לחזור, והיה לנו ברור שהבית זה מלכיה״, פוסקת מך, ומדגישה: ״בעז הוא בן משק טוב, אחד שלא עוזב את האדמה, גם לא בתקופה הקשה הזו. אנחנו נשואים כבר 35 שנים, ואני תמיד איתו. במקום להיות בקיבוץ שלושה חודשים, נשארתי 42 שנים״.
במשך השנים נולדו לזוג שלושה בנים, שהתחנכו באווירה הקיבוצית הרווחת. הלינה המשותפת כבר הסתיימה במלכיה, (״לא הייתי נשארת אם זה היה ממשיך״), ולמרות שבילדותם פנתה אליהם מך בהולנדית, הם סרבו לשתף פעולה וביקשו ממנה להפסיק לדבר בשפה הזו. (״היום הם כמובן מצטערים על כך…״).
מך המשיכה להעמיק שורשיה במלכיה – הייתה אחראית על המועדון, יזמה פרויקט של עיצוב הנוי, ותחזקה את פינת החי. בעקבות ההפרטה יצאה לעבוד מחוץ לקיבוץ – היא הדריכה בחצר תל-חי, ואחר כך גם במרכז המבקרים של ״סיידר הגליל״ – שתי עבודות בהן נהנתה לעמוד מול קהל ולדבר במגוון השפות שרכשה. מאוחר יותר לימדה אנגלית בקרן-קרב, בבתי-ספר יסודיים באצבע הגליל, ואף נתנה שיעורים פרטיים בשעות אחר הצהריים.
הבית היפה בקיבוץ הופצץ
כשבוע לאחר שפרצה המלחמה, חבר ילדות של בעז הזמין אותם לשהות בחוות ורד הגליל, עד יעבור זעם. ״לקחנו את זה בשתי ידיים, במיוחד שבעז יכול היה להביא לכאן את הסוסים ולטפל בהם כראוי״. בעז המשיך לתחזק את פרדס מלכיה, ומך חיפשה לעצמה עיסוקים שישמרו על שפיותה ופרנסתה בתקופה הזויה זו. תחילה התנדבה בביה״ס לרכיבה ב״ורד הגליל״, ובהמשך פרסמה פוסט ובו הציעה עצמה כמורה לאנגלית. ״קיבלתי תשובות מאנשים פרטיים, ומבית הספר האנטרופוסופי בחוקוק, להחלפת מורה שעזבה במפתיע לחו״ל. פתאום מצאתי את עצמי בעבודה מלאה״. מעבר לכך היא מתמידה בענפי הספורט האהובים עליה – רכיבה על אופני שטח וחתירה ב״דרגון״ במי הכנרת. ״הפעילות הפיזית משחררת אותי, וטובה בשביל הגוף והנפש שלי. למדתי את זה עוד בתקופת מלחמת המפרץ, כשנחמן שי המליץ לייצר שגרה, במקום להיות כל הזמן מול הטלוויזיה ולאכול במבה…״. כבר בדצמבר החליטה מך להעביר את כל הדברים החשובים בביתה למקלט במלכיה. ״אבא שלי תמיד אמר 'עדיף להישמר מלהצטער'. אני לא אחת כזו שאומרת 'לי זה לא יקרה', אז העברתי לשם אלבומי תמונות, חפצי אומנות שלי, ואת כל הדברים שיש להם ערך סנטימנטלי ושחשבתי שלא אוכל לקנות שוב״.
למרבית הצער חששותיה היו מוצדקים…
ב-7 ביוני היו עסוקים מך ובעז באירוח חברים בדירתם שב״ורד הגליל״. צלצול טלפון קטע את נועם המפגש, ואחד מחברי כיתת הכוננות של מלכיה היה על הקו. ״הבית שלכם הופצץ״, בישר להם ללא פרטים נרחבים, ״כדאי לכם להגיע למלכיה״. ״היינו שם תוך פחות משעה״, מספרת מך, ״וכל הדרך הרצתי סרטים נוראיים בראש, אבל לא הצלחתי לשער
את גודל הנזק. כשהתקרבנו למקום – נכנסתי להלם טוטאלי. טיל פגע ישירות בבית והרס אותו מבפנים באופן מוחלט״. כמעט כל תושבי מלכיה יעידו שבית משפחת פרי היה אחד הבתים היפים ביותר בקיבוץ. מך השקיעה בו את כל כישרונותיה, וצרפה בטוב טעם חפצי אומנות, רהיטים ועציצים למקום שמשדר שלווה וחיבוק משפחתי. חברים מכל הגילים נהגו להגיע אל הבית ולהרגיש בו נינוחות וזרועות פתוחות.
גם עכשיו, כאשר שניים מבניהם של מך ובעז שרתו בכיתת הכוננות בקיבוץ, הם נהגו לישון בבית ולארח בו את חבריהם. ״מהבחינה הזו היה לנו מזל גדול״, מדגישה מך את תהפוכות הגורל. ״במקרה תום היה בצד השני של הקבוץ, איתי היה במשמרת, וחוץ מהחתולה האהובה שלנו, הבית היה ריק בשעת ההפגזה״.
מך מספרת בכנות, כי לקח לה זמן להשלים עם המצב. כדי להגן על עצמה, היא החליטה לא לעסוק בסוגיות שאין לה עליהן תשובה. ״הדברים משתנים כל הזמן ואין לנו שום ידיעה מה יקרה בעתיד, אז אני משתדלת לא להרהר בזה. אני מאמינה ב’ראש ריק’, כלומר התנהלות ללא חרדות ודאגות לגבי מתי אחזור הביתה או מתי נקים בית חדש. בכל מקרה, אפילו שמאי טרם הגיע אלינו כי הוא פוחד להסתכן, ואני יכולה להבין אותו. ממילא אין קבלנים או אנשי מקצוע שיכולים לפעול בשטח.
לדאוג זו מחלה נוראית, כי זה לא הולך לשום מקום והתוצאה נשארת אותו דבר. אני יודעת שלא כולם יכולים לפעול כך, ויש לי מזל שבתקופה זו אין לי ילדים קטנים, כי המצב הנוכחי קשה מאוד למשפחות צעירות. טפו טפו טפו, גם אין לי מישהו שנחטף או נפצע, אז בכלל אסור לי לבכות. אני נאחזת בכך שהילדים שלי נשארו בחיים, ושהרכוש החשוב שלי נמצא במקום בטוח. אני מאמינה שהכול יסתדר בסופו של דבר בעזרת סבלנות וכסף. נחמץ הלב על הפסנתר שלי שנהרס כליל, אבל כבר קיבלתי מספר פניות נדיבות לתרומת פסנתר חדש, וזה מאוד מחזק״.
לתפעל את הגינה מול בית הרוס
למרות הפגיעה בביתה, מך ממשיכה לעלות למלכיה כדי לתחזק את פינת החי שם וכדי לטפל בגינתה. ״זה מוזר לתפעל את הגינה האהובה שלי מול בית הרוס, אבל זו גם תרפיה. כנראה שבאיזשהו מקום קשה לי לקבל את זה. ברור שיש בזה סיכון, כי בסך הכול אנחנו נמצאים ב'רולטה רוסית', ולמעשה אני מסתובבת בשטח שנפגע מטיל. מצד שני אני לא מפחדת. קשה להסביר, זה משהו בתוכי. אני מנסה להישאר חזקה, ונמנעת מחשיפה למידע שעלול לדכא אותי. לשמחתי בעז ואני באותו ראש בעניין הזה. לרגע לא חשבנו לעזוב את הגליל ובטח לא את הארץ. להפך, אני רוצה להוכיח שהם לא ינצחו אותי. אני אוהבת את החיים במלכיה – את הנוף, השקט, הריחוק והשלווה. זה המקום שלי, אני לא רוצה לוותר עליו, ואף אחד לא יגיד לי לעזוב״.
בתחילת יולי נסעו מך ובעז לבקר את דרור בנם. ״הוא אומנם חי בקנדה בשנים האחרונות, אך לפני המלחמה עוד הספיק לקנות שטח לבניית בית במלכיה, ועכשיו הכול תקוע״, היא אומרת באכזבה גלויה.
מך הנחושה, ידעה שתרצה לדבר בפני הקהילה היהודית בקנדה, ודרור ארגן לה שני מפגשים – האחד בערב שישי בבית הכנסת הרפורמי, והשני ביום ראשון בפני ארגון שנקרא ״רצים לחיים״, שהוקם בתקופת המלחמה למען ישראל. ״חשוב היה לי להעלות מודעות למה שקורה בארץ ובמיוחד בצפון. למרות שהייתי ממוקדת מטרה, המפגש עם הקהילה היהודית ריגש אותי מאוד. האווירה המשפחתית והחמה בבית הכנסת, נתנו לי תחושה שאני יכולה להגיד את כל אשר בליבי, ואפילו בכיתי מרוב התרגשות. זה היה זמן קצר יחסית לאחר שביתנו הופצץ, והקהל התחבר לסיפור האישי שלי ובכה יחד איתי. הסיטואציה בה הסברתי לאנשים זרים את המצב, רק חידדה בי את הצער והכאב על המציאות הבלתי נסבלת שתושבי ישראל צריכים לעבור בתקופה זו״.
מה לדעתך צריך להתרחש בהמשך, בעתיד?
מך, אישה ריאלית ולמודת ניסיון, מהרהרת בקול ומנסחת בזהירות את תשובתה: ״לצערי, זו לא המלחמה הראשונה שלנו כאן, אך הפעם יש משהו אחר, בלתי נתפס, קשה ומכאיב יותר. ההיסטוריה מראה שיש אפשרות שחדירת מחבלים לארץ יכולה לחזור על עצמה בעוד מספר שנים, ולכן אנחנו צריכים להיות יותר ערניים ולהגן על עצמינו טוב יותר. מכעיס אותי מאוד שהצבא והממשלה לא פעלו נכון בזמן אמת. אם הייתה מספיק ערנות של הגורמים הרלוונטיים זה לא היה קורה בממדים האלו. יחד עם זאת, אני מאמינה שיהיה הסכם שיסיים את המלחמה הזו, ונוכל לחזור ולחיות בצפון. כנראה שזה לא יקרה בקרוב, אבל ברור לי שאני רוצה מלכיה״.
