הָאֵם רוצה לחזור לקיבוצה שבצפון, האב בביתו שבמושב בדרום, אצל מי יגדל התינוק?
בני זוג, ידועים בציבור, נפרדו. מהקשר הזוגי נולד להם בן. בני הזוג מתגוררים כיום במושב. האב גר במושב בבית שבבעלותו. הָאֵם עם בנה, כיום כבן שנתיים וחצי, שכרה יחידת דיור במושב, וכעת מבקשת להעתיק את מקום מגוריה עם בנה הפעוט ולחזור אל הקיבוץ בו נולדה, גדלה והתקבלה כחברה, דא עקא שקיבוץ זה נמצא בצפון הארץ ומרוחק כ-135 ק"מ מביתו של האב במושב.
באמצעות עורכות הדין, רעות אוחנה-שקד ומיכל ריינס עמירה, סיפרה הָאֵם כי כבר לפני שלוש שנים "בהיותה בהריון, בחרה מגרש בקיבוץ וחתמה על התחייבות כספית לצורך פיתוח ומיסי חובה והחלה להעביר כסף לחשבון הנאמנות שנפתח לעניין זה".
חלומה לשוב לקיבוץ
הָאֵם תארה כי "מגוריה בקיבוץ אפשריים כבר עתה עוד קודם להשלמת הבנייה, והדגישה כי אם "לא תעבור להתגורר בביתה עם סיום בנייתו תפקע חברותה, וחלומה להתגורר בקיבוץ ייגנז שכן הקיבוץ לא יפתח שעריו לקליטה נוספת בעשור הקרוב (בהתאם להחלטה שהתקבלה) ולא יהיה סיכוי לקבלת חברים בעתיד, בהיותם מעל גיל 50".
הָאֵם הוסיפה שכבר בתחילת הקשר עם בן זוגה היא סיפרה לו שבדעתה לעבור להתגורר בקיבוץ מיד כשתהייה לה ההזדמנות לכך, "כדי להתחיל להיטמע בקהילה החדשה המתהווה ולפקח מקרוב על בניית ביתה". המעבר למגורים למושב, הוסיפה, עוד קודם שהחליטו על פרידה, נועד להקל על ההתנהלות הכלכלית שלה, ולחסוך בתשלום דמי שכירות אל מול תשלומי בניית הבית בקיבוץ. לדבריה, היה ברור שהמגורים המשותפים היו זמניים עד למעבר לקיבוץ (ככל שהיו ממשיכים בזוגיות).
במצב הדברים כיום, הבן מתחנך בקיבוץ (אחר) סמוך למושב בו הם מתגוררים, המצוי כ- 10 ק"מ מביתו של כל אחד מההורים. לדבריה, המעבר לקיבוץ ילדותה, ייטיב את מצבו של הבן ויתרום לה. רווחת הבן תהייה גדולה יותר, תוכנס יציבות לחייו במגורי קבע בבית אמו, מערכת החינוך בה יתחנך היא מהטובות בארץ, והוא יהיה עטוף בסיוע סבתו וסבו (הוריה) המתגוררים בקיבוץ. האם פנתה לאב בבקשה שיסכים לשינוי מקום המגורים, לקבוע אחריות הורית משותפת, והסדרי שהייה מתאימים. האם אמרה שהיא רואה חשיבות לקשר שבין האב לבנו, אולם ציינה שאינה מרגישה שביכולתה לבנות חיים מאושרים ובטוחים ללא מעבר לצפון. האם גם הביעה נכונות "להשתתף בנטל הסעות הקטין ישירות לבית האב".
האב, באמצעות עורכי הדין דן מלכיאלי וצחי פנקס, "התנגד נחרצות למעבר לקיבוץ המרוחק" ואמר ששיקולי האם הם אנוכיים וגם כלכליים בתחום הנדל"ן, תוך התעלמות "מטובת הקטין והנזק שעלול להיגרם לקטין אם יורחק מאביו".
האב הביע חשש שמעבר הבן להתגורר בקיבוץ עם האם יפגע בקשר המשמעותי בינו לבין הבן. הוא סיפר שהוא מקיים "הסדרי שהות שוויוניים" עם הקטין שיתבטלו כתוצאה מהמעבר, ולכן דרש להוסיף ולקיים אותם ומתנגד למעבר. הסדרי השהות הם פרקי זמן קבועים וסדירים שנקבע כי בהם ישהו הילדים עם כל אחד מההורים. עובדת סוציאלית (עו"סית לסדרי דין) שביקרה את המשפחה "התרשמה ששניהם הורים מיטיבים לבן, בעלי אחריות הורית טובה ומעורבים באותה מידה".
טובת הפעוט
השופט מרדכי (מוטי) לוי, מבית משפט לענייני משפחה בקריית גת, נדרש לאזן בין רצון האם "לממש את חלומה, ולגדל את ילדה בקיבוץ" בו נולדה ונהייתה לחברה בו, לבין זכויות האב כלפי בנו, וכל אלה אל מול טובתו של הקטין. לכאורה, מצב לא-פתיר, אמר השופט.
השופט הסביר שאין זו עוד החלטה רגילה לגבי "בקשת הגירה פנימית" של מעבר מישוב לישוב, אלא זו החלטה שתשפיע על עתידם ואורח חייהם של האם והילד. אין מחלוקת שלא ניתן להגביל את חופש התנועה של האם ולמנוע ממנה את הזכות לבחור היכן להתגורר. מה עוד, שהפעוט הוא בגיל שלפי "חזקת הגיל הרך" טובתו היא לשהות עם אמו. די בכך כדי לאפשר לאם להעתיק מגוריה לקיבוץ כבקשתה. השאלה שיש לברר, הציג השופט, היא אם המעבר הוא לטובת הבן וכיצד תישמרנה זכויותיו של האב.
תסקיר שהגישה ועדה מקצועית שבחנה את הנושאים האלה, הגיעה למסקנה כי המעבר עולה בקנה אחד עם טובתו של הבן. "טובתו של הבן", אמר השופט, "נגזרת בעת שהייתו עם האם גם מתחושת הסיפוק, הנינוחות ותחושותיה של האם. ברור שככל שיימנע מעבר האם לקיבוץ, לחיים שונים מחייה היום כחברה בקיבוץ, השְׁלוֹמוּת (Well-being) שלה תיפגע (שלוֹמוּת היא ההרגשה הטובה הנוצרת מנוחות, רווחה, אושר ושביעות רצון).
תחושותיה של האם בתפיסתה את חייה, רצונותיה ושלוות חייה יקרינו על חייו של הבן, אמר השופט. מנגד, ברור שהחלטה זו עשויה לפגוע בזכות ההורית של האב להיות אב לבנו בדרך לפיה נהג עד כה.
ביקורת על טענת האב
השופט מצא כי האב ידע שהאם התקבלה כחברה בקיבוץ עת הם היו בני הזוג, והיה עליו לדעת, ששינוי שכזה בחייה יביא לכך שיגיע היום בו היא תעבור להתגורר בקיבוץ. השופט הסביר כי במצב הדברים שנוצר האם אינה יכולה להישאר להתגורר במקום מגוריה ולהיות "שבויה" באזור מגוריה הנוכחי עד שיגדל הפעוט לבגיר, שכן יהיה בכך כדי לסכל את עתידה כחברת קיבוץ.
השופט מתח ביקורת על טענת ההגנה של האב, לפיה: "לא היה מביא ילד לעולם עם בת זוג שמתכוונת לעבור להתגורר במרחק של למעלה מ-135 ק"מ". טוב היה שמשפט זה לא היה נאמר, "מָשָׁל הָאֵם היא כְּלִי לְהוֹלָדַת ילדים בהתאם לרצונותיו או תכתיביו ולא פרי אהבתם לעת ההיא".
עם כל הקושי, הסביר השופט, "דומה שניידות האב מצד אחד והרחבת זמני שהות יעניקו את האיזון הנכון במצב דברים בלתי אפשרי זה לכל אחד מההורים".
בית המשפט קיבל את בקשת האם לעבור להתגורר עם הבן בקיבוץ הצפוני, אך קבע הסדרי שהות "מורחבים" יותר, בהתחשב בריחוק הגיאוגרפי שנוצר, והורה לאם להביא את הבן למקום מגורי האב וגם לאסוף אותו משם.
