יבול שיא
הרפת והחלב
אביב משוגע

ראיון זוגי על הספר "אביב משוגע" שחושף באומץ ובכאב התמודדות עם התקפי שיגעון

4 דק' קריאה

שיתוף:

"אביב משוגע" (הוצאת ספרית פועלים) הוא ספר משותף לחנן אלומה (30) מוזיקאי ויוצר, ולאמו נרי אלומה (58) סופרת ועורכת, שניהם נולדו בקיבוץ מזרע.

אביב משוגע

חלקו הראשון של הספר "אביב משוגע" חושף את עולמו של צעיר שחווה התקף פסיכוטי בגיל העשרה, גר ברחובות תל אביב, מתאשפז ברצון ואז בכפייה, נכנס ויוצא ממוסדות שיקומיים. חי, מנגן, מעשן, יוצר חברויות, כואב, מתאהב, נע בין התמודדות עם המציאות להתקפי שיגעון. חלקו השני של הספר נקרא "אני מגדלת בבית חיה פצועה" ובו נשמע קולה של מו, אימא לבן שעובר משבר נפשי. תהליך הכתיבה ארך כשבע שנים, כאשר כל אחד מהם כותב את החלק שלו, מבלי לדעת שאי פעם המילים והכאב יהפכו לספר.  

נרי: "זה התחיל כצורך הישרדותי של כל אחד מאיתנו, כל אחד בהתמודדות שלו. שנינו יוצרים, חנן יוצר בתחום המוזיקה וכותב שירים וגם אני תמיד כתבתי. זו דרך להתמודדות עם המציאות הלא פשוטה".  

חנן: "כשהתחלתי לכתוב על החיים שלי בפרוזה, לא חשבתי שיצא מזה ספר, זה היה צורך להעלות על הכתב חוויות שחוויתי, לא חשבתי שאי פעם זה יעניין מישהו. כתבתי סוג של אוטוביוגרפיה, כל מיני זיכרונות, זה לא היה מסודר. הראיתי לאמא שתמיד עורכת לי את הטקסטים, גם כשאני כותב שירים, אני משמיע לה אותם ואם היא אומרת שצריך לשנות אני סומך עליה, גם אם אני לפעמים מתעצבן".   

נרי: "יש לנו הסכם – להגיד את האמת".  

בספר מתאר חנן את ההתקפים הפסיכוטיים (שחלק מהטקסט נכתב בעיצומם, דבר לא מובן מאליו כשלעצמו), את הפחדים, הקולות, המראות. הוא לא חוסך גם בתיאור האשפוזים כפי שחווה אותם. את ההתנהלות במחלקה הסגורה, את חוסר האונים, את חווית הלבד, את השימוש של הצוות בכוח ואת הפחד לאבד צלם אנוש במקום שלפעמים נראה שכל קשר בינו לבין בריאות הנפש מקרי בהחלט. כמו שחנן כותב בספר: "נסעתי עם אבא במכונית למרכז לבריאות הנפש, או כפי שהתברר לי די מהר – להרס בריאות הנפש והבניית תודעת חולי" (עמ' 38).  

"אם יש סיבה טובה להוציא את הספר לאור זו השליחות להיות לפה לאנשים שלא יכולים להשמיע את קולם. חלקם משוגעים שאין להם גב של משפחה והם מושתקים מאחורי סורג ובריח, מבלים את כל חייהם במוסדות. אבל רוב המשוגעים פשוט אכולי בושה וכל החיים שלהם עסוקים בלהסתיר ולברוח מהסטיגמה. אני לא אוהב שעושים מכבסה למילים ומכנים אותנו בשם 'מתמודדי נפש' כדי ליפות. כולם מתמודדים עם החיים. אתם לא מתמודדים? אני אומר על עצמי שאני משוגע, ול'מרכז לבריאות הנפש' אני קורא בית משוגעים".  

בשלב מסוים עלה הרעיון לאיחוד כוחות. נרי: "לא הייתה החלטה להוציא ספר. צרפנו את מה שחנן כתב ואת מה שאני כתבתי והראיתי את זה בהוצאה שאני עובדת בה, רציתי לקבל פידבק אם זה משהו שיכול לעניין אחרים. חזרו אלי אחרי שארבעה עורכי פרוזה קראו ולא היה להם ספק שזה צריך לראות אור. הופתענו מהתגובה. בבת אחת הבנו שיש משהו שחוצה את התחום הפרטי של המשפחה". משם עברו שנתיים נוספות, של חיים, של משברים, קרו עוד דרמות שהמשכנו לכתוב עליהן.  

חשיפה 

המשפחה מתגוררת בטבעון, שם יש לחנן יחידה נפרדת צמודה לבית ההורים, וכוללת את אבא של חנן, אחות ואח שצעירים ממנו.  

איך המשפחה הגיבה 

נרי: "כשהיה צריך לחתום על חוזה באנו למשפחה ושאלנו לדעתם. הספר חושף את כולם, לא רק אותי ואת חנן. אנחנו כיוצרים רגילים לחשוף חומרים שלנו. אחרים פחות. היו על זה דיונים. גם אחרי שקיבלנו מהם אישור חנן קיבל מספר פעמים רגליים קרות, 'כל החיים שלי פה, איך אפשר, איך אני יכול'. אמרנו ניקח את הזמן ומותר לנו גם להחליט שלא. כל הזמן הייתה התלבטות ועד הרגע האחרון היו ספקות".   

חנן: "המשפחה המצומצמת והמורחבת מאוד עודדה להוציא את הספר. אבל זה לא פשוט להוציא את זה לאור. החלק שלי חשוף מאוד".    

החלק השני, הקצר יותר, נכתב בידי נרי, אמו של חנן. קטעים קצרים שלעיתים נשמעים כמו שירים, ומבטאים את קולו של ההורה לילד במשבר נפשי. נרי הוציאה בעברה ספר שירים למבוגרים ופרסמה כעשרה ספרים לילדים, שאחד מהם, "אוגי", זיכה אותה בפרס זאב.  

נרי, ספרי על החלק שלך 

נרי: "הקטעים שלי נשפכו ממני. ברגע שהעזתי להישיר מבט אל כאב-הכאבים, אל הרגעים שכל הורה רוצה לשכוח, המילים פשוט פרצו החוצה, כאילו רק היה צריך לזמן את זה. עברתי בתחנות הכי מכאיבות וידעתי שאני יכולה וצריכה להתמודד עם זה, חייבת את זה לעצמי. האירועים היו כל כך זכורים, בתמונות, בקולות, ברגש, בגוף, רק היה צריך לתת לזה את הרשות. חלק גדול מהטקסטים היו כתובים כשירים, זה עבר גלגולים ובסופו של דבר בעבודת עריכה נהדרת של העורך, יואב רוזן, הוחלט ששני החלקים, של חנן ושלי, יהיו כתובים כפרוזה".   

החלק האחרון מספר על הרגע שאת נותנת לחנן לקרוא את מה שכתבת.  

נרי: "זה קושי יותר גדול מלהראות משהו שכתבת למישהו אחר. זה לחשוף בפני הבן שלך את החלק הלא מגונן שלך, שמנכיח את הסבל האמהי. הוא יכול היה לכעוס, להיפגע, לא היה לי מושג איך הוא יקבל את זה".   

חנן: " ירדו לי דמעות, ממש בכיתי, יותר מאשר מהחלקים שאני כתבתי".  

נרי: "זה להסתכל במראה שלפעמים היא לא מחמיאה, מראה כמה לאימא היה קשה איתך. אפשר להתפרק מזה, זה הקצה שהפחיד אותי. היה ברור שדרושים המון כוחות נפש וגם הערכה וכבוד ואהבה למילה הכתובה, גם כשהיא מציגה אותנו בחולשות שלנו. זה קשור להסכם שלנו לומר את האמת. חנן הרגיש שכל מילה אמת, אפילו אם היא מכאיבה, והוא הראשון שיודע להעריך את זה".  

מה נקודות האור 

נרי: "אנחנו גרים במקום יפה, יש טבע, ואדי, יער, יש יוגה, יש חברים, יש משפחה גדולה תומכת, יש אהבה. יש הרבה נקודות אור, החיים יכולים להיות יפים.  ללמוד לקבל את הקשיים זו אמנם עבודה קשה אבל יש ברכה בצדה. יש לנו כוחות להתמודד ויש מה ללמוד זה מזה. כשמתייחסים לסיפור בצורה יותר רוחנית מבינים שמדובר במסע שלא הכל אנחנו יודעים עליו – מה התכלית שלו ולמה דווקא אנחנו, אבל כנראה זה לא סתם, זה בטח לא עונש. היצירה זו נקודת אור חזקה מאוד. זה פרוז'קטור, לא סתם נקודת אור. מהחומרים הכי כאובים נולדת יצירה שגם אחרים יכולים להתחבר אליה, בין אם נחשפו לעולם חדש וזר שמאפשר אולי לראשונה להתקרב אליו, ובין אם עברו חוויות דומות והתביישו לספר. 

אנחנו שומעים כל הזמן מאנשים שיש להם ילד, אמא, אבא, אחות, חבר, בת זוג שעוברים משבר נפשי. זה רווח הרבה יותר ממה שאפשר לתאר. כמעט לכל אחד יש מישהו שהוא מכיר ושמתמודד עם דברים כאלה. יש אנשים שעסוקים בלהסתיר והספר נותן אפשרות להסתכל אחרת, לא צריך להתבייש בחוויות האלה".   

חנן, שהוציא אלבום סולו בשם "עיתוי מושלם": "זו זכות גדולה ומתנה שהספר יצא, קצת לא יאומן ולא מובן מאליו. היום אני לא מתבייש במי שאני, אני גאה ושמח בחלקי, שמח במה שקיבלתי. זו דרך קשה ולא שהשתחררתי והכל יותר קל. אני ממשיך לחיות, להתקיים, לעבור עוד יום ולהתמודד עם הקושי".  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

העלייה המואצת בתוחלת החיים היא אחד ההישגים הגדולים של האנושות אך בו בזמן מהווה את אחד האתגרים הגדולים העומדים בפניה. אין מנוס משינוי תפיסת היסוד המקובלת סביב אופן ההתמודדות של היחיד, המשפחה והחברה עם
3 דק' קריאה
בעיצומה של המלחמה נאלצים בעמק יזרעאל להמשיך להיאבק נגד הקמת שדה תעופה ברמת דוד, לאור צעדים שנקטה המדינה – האצת התכנון לשדה הבינלאומי בעמק במקום בנבטים * ראיון עם גיל דייגי, יו"ר מטה המאבק
8 דק' קריאה
מיכל אסף קרמר נולדה בדרום תל אביב, הגיעה לחברת הנוער בגן שמואל בהחלטה להיות יותר קיבוצניקית ויותר שמוצניקית ממי שנולד שם. כבוגרת עזבה את הקיבוץ, חזרה בתשובה ועשתה את כל הדרך לתואר ד"ר בקבלת
5 דק' קריאה
״מתחילת מלחמת חרבות ברזל ראינו כיצד החקלאות בשילוב האגרו סולארי תרם לחוסנה של הקהילה באזורי תקומה וכעוגן כלכלי עבור היישובים.  במקומות בהם אין חקלאות, ניתן להקים שדות סולאריים ובכך לתרום לאגודה ולעתידם הכלכלי והחוסן
2 דק' קריאה
לא קל להתמודד עם מיתוס. שאול ובר עושה זאת בזהירות וברגישות, בספרו החדש ״חנה סנש, הכוכב שנפל בטרם עת״ *תמונה ראשית: כרטיס הגיוס של סנש לארגון ההגנה. זכתה להנצחה נרחבת, הרבה מעבר לכל שאר
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן