דוד עתיד, בן משמרות, חבר מעגן מיכאל, הלך לעולמו בגיל 90 והשאיר אחריו את השיר "הייתי נער", נכס צאן ברזל בפזמונאות העברית
*תמונה ראשית: דוד עתיד. המלחמה ביגרה אותו באחת, הפכה אותו לאדם מבוגר, זקן. צילום: פרטי
בימים אלה מלאו 30 ללכתו בגיל 90 של דוד עתיד בקיבוץ מעגן מיכאל.
דוד עתיד, בן משמרות, הוא גיסו של מאיר אריאל. כשנולד, הוריו קראו לו בשם עתיד, אך השם נראה מוזר והם שינו אותו לדוד. דוד אימץ אותו כשם משפחה. דוד עתיד היה מן המנהיגים הצעירים של הקיבוץ. הוא היה המזכיר הראשון של הקיבוץ מבני הדור השני, כבר ב-1963, בגיל 28. בשנות ה-70 הוא ניסה להוביל בקיבוץ שינויים, מן הסוג שבוצעו במרבית הקיבוצים לקראת סוף שנות ה-80. לימים עזב את משמרות והשתקע בקיבוץ מעגן מיכאל, שם הוא חי עד אחרון ימיו.
פצע בנפשו של הלוחם
דוד היה אומן צעיר במשמרות, חבר בלהקת "משמרון", שהוקמה בידי חיים חנוך, אביו של שלום. עתיד כתב פזמונים ללהקה. לימים, כך הוא סיפר בראיון המופיע באתר של מעגן מיכאל, החליט לפרוש מכתיבה, כיוון שכאשר השווה את יצירתו ליצירותיהם של מאיר אריאל ושלום חנוך, הוא הגיע למסקנה שאין הוא מגיע לרמתם, ועדיף שיבחר מקצוע אחר.
עתיד לא היה רק גיסו של מאיר אריאל, אלא גם חברו לנשק. אומנם הוא היה מבוגר ממנו בשבע שנים, אולם במילואים הם שירתו יחד בצנחנים. דוד נפצע בשירותו הסדיר, בפעולת חטיפה של כוח קטן בפיקודו של מאיר הר ציון. במלחמת ששת הימים הוא נפצע בשנית, בפריצה לירושלים. הוא כבר לא היה נער, אלא גבר בן 32, ולטענתו הטראומה של הפציעה השנייה החזירה אותו לטראומה של הפציעה הראשונה, כשעוד היה נער. המלחמה ביגרה אותו באחת, הפכה אותו לאדם מבוגר, זקן. ובפרספקטיבה, הוא מגדיר את עצמו כהלום קרב. השיר עוסק בהלם קרב. בפצע בנפשו של הלוחם.
בראיון לאתר של מעגן מיכאל, סיפר עתיד, שאחרי המלחמה צפה בערב ראיונות של דן בן אמוץ בחמאם ביפו. בן אמוץ ראיין זוג צעיר, והבחורה סיפרה שאחרי המלחמה בן הזוג השתנה מאוד. הוא הזדהה מאוד עם הסיפור, ובעקבותיו כתב את השיר.
על פני השטח
בראיון שנתן לעופר גביש, הוא סיפר שכתב את השיר בשובו מטיול של קיבוץ משמרות בגולן, מיד לאחר המלחמה. ואכן, השיר מתאר את נופי הגולן: "שלגים על החרמון מול שמש נמסים" – שנת 1967 הייתה מושלגת מאוד, וביוני היו עדיין כתמים לבנים על החרמון, כפי שניתן לראות בתמונות המלחמה. עיירת הרפאים המתוארת היא קוניטרה, שתושביה ברחו ביום האחרון למלחמה.
טיול הוא שגרה. והשיר מתאר חזרה לשגרה – הקיץ שב למשלטיו הישנים. הווילונות הוסרו והנייר גורד – הווילונות של ההאפלה, ודבק הנייר שהודבק על החלונות כדי למנוע את ניפוצן ברעד ההפגזות. הרימונים חזרו לשוק לדוכנים, כלומר שוב – רימון אינו כלי משחית במלחמה, אלא פרי מאכל בימי שלום ושגרה. גם המילואים הסתיימו. גילחנו הזקן, גיהצנו המדים. הרחוב חוזר לעצמו – המיני שב ומשתלט על המדים. כבר לא החיילים צועדים, אלא הפזמונים במצעדים. וברחובות שוב מוכרים פלפל ותקוות. לומדים לחזור להרגלים הישנים. העניינים חוזרים אט אט למסלולם.
כך על פני השטח. הכול חוזר למקומו, זולת דבר אחד. "אבל פניך, נערי, נותרו שונים". הוא שר: "הייתי נער" והיא שרה "היה לי נער". הוא היה נער מאוהב, צלול היה קולו, צלולות היו עיניו. אבל הוא חזר מהמלחמה אחר. הילוכו כבד ואטומות פניו. ולמרות הכול, השיר מסתיים בנימה של תקווה, של אופטימיות, כאשר הנער שאיבד את נעוריו, פונה אל נערתו: "עכשיו חייכי אליי מוכרת ויפה". אחרי השינוי שהוא חווה, הוא נאחז במה שנשאר ולא השתנה – יופיה וחיוכה של אהובתו.
עתיד מסר את השיר לשלום חנוך להלחנה, אך שלום לא התלהב והעביר אותו ליאיר רוזנבלום. רוזנבלום הלחין. עתיד לא כל כך התלהב מהלחן, היה לו קשה עם המעבר החד מהמארש של הבית לרכות של הפזמון, אך השיר הצליח מאוד, הושמע הרבה והיה אהוב מאוד על הקהל. והוא נשאר נכס צאן ברזל עד היום, בחלוף כמעט 60 שנה.
יאיר רוזנבלום, שעבד עם הלהקות הצבאיות, נתן את השיר לביצועה של להקת הנח"ל. הסולנית בשיר הייתה אביבה בֶּנוֹ, אולם בעת הקלטת הקליפ המיתולוגי היא הייתה בחופשת לידה והחליפה אותה שולה חן. את החייל גילם בקליפ שאולי רוזנטל, היום – שאולי רון-טל, שהיה בעלה של אביבה בנו.
הייתי נער
היעדים מטוהרים והרוסים
שלגים על החרמון מול שמש נמסים
ובעיירת רפאים על הרמה
חמור בודד תועה כבטרם מלחמה.
הקיץ שב למשלטיו הישנים
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.
הווילונות הוסרו והנייר גורד
פקיד העירייה נעל את המקלט
שלוחות הדשא מטפסות ומעלות
ירוק טרי על צלקות התעלות.
הרימונים חזרו לשוק לדוכנים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.
היה לי נער מאוהב היה לי נער,
צלול היה קולו צלולות היו עיניו
הקרב נדם ושוב קרב הוא אל השער
אך הילוכו כבד וחתומות פניו.
גילחנו הזקן קיפלנו המדים
שתקנו סביב ספלי קפה עם ידידים
העניינים שבים אט, אט למסלולם
לומדים לא להזכיר את אלה שאינם.
לומדים לחזור להרגלים הישנים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.
שוב החשמל בוהק בלילה ברחובות
שלטי האור מוכרים פלאפל ותקוות
על מדרכות בין שולחנות בירידים
המיני שב להשתלט על המדים.
על גל האתר צועדים הפזמונים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.
היה לי נער מאוהב היה לי נער
צלול היה קולו צלולות היו עיניו
הקרב נדם ושוב קרב הוא אל השער
אך הילוכו כבד וחתומות פניו
עמדי בשער, נערה, עמדי בשער,
אני חוזר אלייך בדרכי עפר.
הייתי נער, נערה, הייתי נער,
עכשיו חייכי אלי מוכרת ויפה.
