מי כותב על פפירוס, איך זה קשור לגיל הממוצע של הכותבים ב"זמן קיבוץ" ומה חושבי באי הביטוח הלאומי על מי ששקוע בנייד? הפתרונות לשמאלנים
הייתי לפני כחודשיים במפגש של צוות העיתון שבו אתם קוראים עכשיו.
"צוות" משמעו הכותבים בו, הגרפיקאים, הרשות המנהלת, והעורכת וסגניתה.
בקיצור – כל מי שיש לו יד ורגל ב"זמן קיבוץ".
כשהבטתי במעגל היושבים עלה בדעתי שהעורכת וסגניתה מורידות בנוכחותן משמעותית את הגיל הממוצע של היושבים במפגש.
ברור היה לי שזר שייקלע עכשיו למועדון-לחבר של הקיבוץ שבו המפגש נערך, יבין את התמונה כך: שתי מדריכות המתמחות בפיזיותרפיה או בחוג תעסוקה לגיל המתקדם, מפעילות קבוצה של דיור מוגן.
מיותר לציין שדיירי הדיור המוגן התיאורטי היינו אנחנו, הכותבים והמאיירים וכן הלאה.
לא מקרה הוא שכל הנוכחים במפגש לוקחים חלק ביצירתו של עיתון שבמהותו הוא עדיין עיתון מודפס. שעל כן ניתן להבין למה אם מצרפים את גילם של כל הנוכחים מגיעים לתקופתו של יוהאן גוטנברג, ממציא הדפוס.
למרות שמי שגילו מתחת ל-40 וקורא את דעותיי בטור שלי, חושב לפעמים שאני כותב על גיליונות פפירוס, ואולי אפילו חורט את הטור ביתדות על לוחות חרס.
ניתן מכאן להבין למה באמצע המפגש גחן אלי אחד מחברי המערכת ולחש לי כך: "נתת ליבך לגיל הממוצע של הנוכחים כאן?"
ואני נענעתי בראשי בהסכמה.
וכמו שניתן היה להתרשם מחילופי הדברים במהלך המפגש: התחושה הייתה שאנחנו דור אחרון למדיה המודפסת, ועם לכתנו מכאן לא יהיה עוד במה לעטוף דגים.
מכור לנייר
מדי בוקר חולפת ברחוב מגוריי ביד חנה מכונית מסחרית קטנה, לבנה. היא נוסעת במהירות רבה, וכשהיא מגיעה ליד ביתי היא מאיטה, החלון שלצד הנוסע נפתח, ועיתון עף משם בקשת ארוכה ונוחת בחצר שלי.
לפעמים העיתון נוחת במקום נוח לגישה, ולפעמים בשלולית מי-גשמים טרייה, שאז יש לתלותו לייבוש לפני הקריאה, ובעבר, כשהכלב של הפנסיונרית שבקצה הרחוב עדיין חי, העיתון נחת לפעמים בערמה המהבילה שהכלב השאיר דרך קבע בחצר שלי.
ועדיין לא עברתי לדיגיטל.
כשאני ניגש לקחת את העיתון, מדובר בתהליך של שלוש דקות: דקה אחת לאמוד את הדרישות ממקום הנחיתה של העיתון ואת תהליך ההתכופפות אליו, דקה נוספת להתכופפות עצמה, כולל האנקות הדרושות במקומות הנכונים, וההתנשפות, והושטת היד שתמיד מתבררת כקצרה מדי, והמאבק עם הבטן שמפריעה, ועם שרירי הגב והירכיים האחוריים שאינם רוצים להימתח, ואז הרגע שבו העיתון נלכד בידי, בתחושת ניצחון כאילו היה ארנבת בורחת שהצלחתי לתפוס, למרות שעד היום אני מוכן להישבע שהוא לא זז לשום מקום בזמן התהליך כולו.
ואז מגיעה הדקה השלישית, האחרונה, שבה אני מזדקף בגאווה, כמי שהתגבר זה עתה על אתגר משמעותי, מביט סביבי, לראות אם יש מי מהשכנים שהיה עד למעשה הגבורה שלי – ונכנס הביתה.
ולמרות כל זאת עדיין לא עברתי לדיגיטל.
כי אני מכור לנייר.
גם באמבטיה
לכאורה אני קורא מהיום שאני זוכר את עצמי, אבל זו רק אשליה – למעשה, מגיל שנתיים עד שש הקריאו לי אחרים מתוך ספר מודפס. בפועל, אני קורא בעצמי רק מגיל שש, כשלמדתי קרוא וכתוב.
בשכונת מגורי בדרום-מזרח רמת-גן הייתה ספריה עירונית שבה הייתי מנוי, ואת הקסם שהילך עלי מראה הספרים הדהויים והמרופטים העומדים בשורות, מכילים בתוכם עולם ומלואו, ואת ריחם, ריח הנייר הישן, לא אשכח כנראה כל עוד מוחי יהיה צלול.
את הריח הזה אני פוגש לפעמים בחנויות לספרים יד שנייה, ואני יכול להישאר ולשהות בחנות רק כדי לנשום אותו.
לא פגשתי עד היום אף אמצעי דיגיטלי שיכול להפיק ריח דומה.
על כן ניתן אולי להבין את ההתרגשות המציפה אותי כשאני פותח ספר מודפס בציפייה למה שמחכה לי בתוכו.
את הרומן שלי עם ספרות פרוזה סיימתי לפני כשלושים או ארבעים שנה, אחרי כשבעת אלפים ספרים כאלה שקראתי בימי חיי, והתחיל רומן האהבה שלי עם ספרי עיון. את אלה אני קורא בקצב של כמעט אחד לשבוע, למרות תוכניהם הכבדים, מי יותר ומי פחות.
"קורא" פירושו שאני ממצה את מה שרציתי מהם, מניח מסמנת בין הדפים ומתחייב להמשיך מתי שיתאפשר שוב, שזה אומר פחות או יותר בעולם הבא.
מצד שני, מאחר שאני מכור לספרים כאלה, אני רוכש אותם כיום, כשמצבנו הכלכלי טוב, בקצב של שניים בשבוע. אם למדתם חשבון בסיסי בבית הספר היסודי, אתם יכולים להבין שנוצרת בעיה מסוימת כשאתה קונה שני ספרים בשבוע וקורא רק אחד.
הבעיה הזו מצטברת בערמות, שחלקן מעלה אבק, וחלקן מתחיל להעלות את הריח האהוב עלי.
עד שיום אחד מישהו בפייסבוק המליץ על ספר מסוים ומאוד רציתי לקרוא אותו.
אני לא יודע אם כבר סיפרתי כאן בעבר, אבל אני אדם שמתקשה לדחות סיפוקים – כל מי שרואה את הבטן שלי מבין זאת. אז רציתי לקרוא כבר את הספר המומלץ – ספר עיון, כמובן.
הורדתי את אפליקציית "עברית" לסמארטפון, הכנסתי פרטי כרטיס אשראי, ותוך דקה הספר היה אצלי, בלי לחכות כמה ימים לשליח שיתקשר משער היישוב לשאול איך מגיעים אלי.
זה היה קסום בעיני.
האותיות היו בגודל נוח לקריאה, האפליקציה זוכרת את המקום בו קראתי בפעם האחרונה ואין צורך במסמנת או זיכרון לטווח ארוך, וסלחו לי אם אציין כאן יתרון מובהק נוסף: הרבה יותר נוח להחזיק סמארטפון בשירותים ולקרוא ממנו מאשר מספר מודפס.
גם כשאני שוכב במים לוהטים באמבטיה כך הדבר.
הקריאה מתוך הסמארטפון גם חוסכת לי אי-נעימות מובהקת במקומות ציבוריים. שכן אם נניח ארצה לשבת בבית קפה, ללגום בנחת קפה משובח ולקרוא בספר, אי-נעימות גדולה עלולה להיגרם לי מתוך כך. שכן לשבת בפרהסיה עם ספר מודפס ולקרוא בו כיום יכול להעיד עליך רק דברים שליליים: שאתה משכיל, למשל, ומתנשא, ושאתה שמאלני, רחמנא-ליצלן, שזה גם אומר שאתה אנטי-ביבי ושונא ישראל ואפילו בוגד במדינה, ומי רוצה להיות במקום הזה?
ומילא להוציא ספר בבית קפה שבו יש גם שמאלנים אחרים שפותחים מחשב נייד, והיפסטרים, שבהסתברות גבוהה גם הם שמאלנים בוגדים כמוך, אבל להוציא ספר בתור לביטוח לאומי, נניח? מיד נוצרת סביבך אווירה חשדנית של "מאיפה נפל עלינו הבוגד השמאלני המתנשא המתועב הזה?".
אבל כשאני פותח סמארטפון, מיד מבינים שאני גולש בפייסבוק, או מתכתב עם חברים על ענייני הרכילות האחרונה, ואני משתלב יפה בקהל הממתינים, ורק אני תוהה לפעמים מה יקרה אם יידעו שאני בסך הכול קורא עכשיו את "ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכול" מאת ביל ברייסון, ואני נזכר במעשי הלינץ' שעשו בשחורים בזמנו באמריקה.
ואני מברך את בורא עולם, ממציא הדיגיטל.
אז עכשיו הבעיה הזו נפתרה גם עבורי וגם עבורכם לצורך הקריאה ב"זמן קיבוץ"!
כי כמו שקראתם בעיתון הקודם, החל בחודש מאי העיתון המודפס ייצא פעם בשבועיים במקום כל שבוע, ועיקר ההתנהלות תעבור לדיגיטל. לאתר האינטרנט החדש של העיתון.
ולא רק שהחדשות והכתבות יתעדכנו כך לעיתים מזומנות ולפי קצב האירועים, יקרה גם השדרוג הבא: במקום להתווכח עם בני המשפחה שלכם מי לוקח ראשון את העיתון ליד כדי לקרוא את הטור שלי, כל אחד יקרא בסמארטפון שלו ובא לציון גואל.
