אהבה בקורס לאנטומיה

מערכת יחסים רומנטית שמתחילה בחדר לנתיחת גופות היא חריגה אומנם אבל דווקא מזמנת עניין רב, כך חושב נדב טולדנו, פיזיותרפיסט ומרצה לאנטומיה בחוג לפיזיותרפיה מקיבוץ פרוד, מחבר הרומן "לילך" שגורם לקורא להרהורים קיומיים 

נדב טולדנו חלם בילדותו להיות נווד בג'ונגלים. משחקי הדמיון שלו נערכו בלב יערות האמזונס,  
כשהוא מתכנן בקפידה כיצד ידליק אש, ימצא מחסה, או היכן ישיג מזון. בשנים מאוחרות יותר נמשך אחר המשחק "מבוכים ודרקונים", ובחר בדרך כלל בתפקיד "שליט המבוך", דמות שבידה האפשרות להמציא את עלילת המשחק. "מאז ומעולם ידעתי לספר סיפורים, ואפילו שמרתי על מספר דמויות קבועות", מסביר נדב. "עם זאת, בצעירותי חלמתי גם להיות ביטחוניסט, ולאחר שירות קבע בצה"ל, התחלתי קורס של משרד הביטחון. למזלי, באמצע הקורס נפלה עלי ההכרה שזה לא היעוד שבקשתי לעצמי. פרשתי מההכשרה הביטחונית, ופניתי לתחום האנטומיה והפיזיותרפיה". טולדנו אכן העמיק את ידיעותיו בתחומים אלו, וכיום הוא מרכז את קורס האנטומיה בפקולטה לרפואה בבר אילן בשלוחת צפת, יחד עם ד"ר אלון בראש, ומרצה לאנטומיה בחוג לפיזיותרפיה באוניברסיטת חיפה. בנוסף, הוא מתחזק קליניקה קטנה לטיפולי פיזיותרפיה בביתו שבקבוץ פרוד.  

כתיבה היא כמו כושר 

העיסוק היומיומי בגוף האדם ובנימיו הגשמיים, לא מנע מטולדנו להמשיך לחלום, לעסוק בכתיבה באופן קבוע, לספר סיפורים וליצור דמויות בעלות מורכבות נפשית. "כבר שנים רבות שאני משתעשע במילים, משרבט בחרוזים, רושם יומני מסעות, וכותב לכבוד אירועי הנצחה. לפני כעשור הרגשתי שאני מבשיל לקראת משהו 'אמיתי', והתחלתי בכתיבה מסודרת יותר. הספר הראשון שלי הבליח פתאום, תוך כדי מחלה. למרות שהגוף היה כאוב, יצרתי ספר שנוסח בחרוזים, עם התחלה, אמצע וסוף. הרגשתי באופוריה, שהינה, הוצאתי תחת ידי מוצר שראוי להיות 'ספר פולחן'. למעשה, זו הייתה כתיבה בוסרית, הזויה ומטאפיזית. כששלחתי את כתב היד להוצאות הספרים הן גלגלו אותי מכל המדרגות, והספר לא פורסם כמובן. הבנתי שעלי להתקרקע ולהתחבר יותר למציאות. לא רק לקשקש מה שעולה לי בראש באופן ספורדי, אלא לכתוב רעיונות מאורגנים ומסודרים יותר".  

נדב, איש שנוהג לחקור, להתנסות ולסלול את דרכו בעצמו, לא פנה ללמידה מסודרת או לסדנאות כתיבה, אלא בחר בכתיבה אישית אינטנסיבית ורציפה, שהלכה והשתכללה עם השנים.  
"אני מרגיש שכתיבה היא כמו כושר, ולכן אני מנסה לא להפסיק בכלל, ולכתוב לפחות מספר משפטים ביום. בתקופות בהן הנחתי את הכתיבה בצד היה לי קשה לחזור, אז עכשיו אני כל הזמן כותב, כדי שה'דרייב' הזה לא יכבה לי". מבחינת טולדנו, מלאכת הכתיבה תמיד מיועדת לקהל קוראים כלשהו. "ספר בלי קוראים הוא כמו עץ שנופל ביער… ספר שנכתב למגרה אינו באמת מגשים את עצמו.  
אני רוצה ליצור ספרים שנוגעים באנשים, שיוצרים אצל הקוראים הזדהות, שמאפשרים להם לעבד חוויות. 'לילך' הוא בדיוק ספר מהסוג הזה, שתופס את הקורא, ומעביר אותו תהליך עלילתי ורגשי מפתיע, ותוך כדי כך, מעמת אותו עם סוגיות פילוסופיות ונפשיות מעניינות".  

נקבת אלפא 

'לילך', הוא הספר הראשון שהוציא טולדנו לאור. קדמו לו שישה ספרים נוספים שטרם פורסמו.  
האחרון שבהם, היה ספר פנטזיה שנפרש על פני יריעה רחבה ונכתב בשפה מליצית מאוד.  
"עסקתי בו במשך ארבע שנים, והרגשתי שאני רוצה חופשה ממנו. רציתי לעצור לרגע ולכתוב משהו קליל, ממוקד, ללא תיאורי רקע ונוף, עם מעט דמויות, שכתוב בשפה שגרתית. הסתגרתי בחדר העבודה ותוך שלושה שבועות כתבתי את הגרסה הראשונית של 'לילך'. מידי פעם יצאתי משם עם ברק בעיניים, מבין שהפעם יש לי משהו שאני רוצה לצאת איתו לעולם". 
הספר 'לילך', יצא לאור בהוצאת "קינמון", ועיקר עלילתו מתרחשת בעיר חיפה. זהו סיפור אהבה עדין בין סטודנט לסטודנטית לרפואה, על רקע קורס אנטומיה. אורן – בחור חושב, רגיש ולמדן, ששואף להתבלט אף שבטבעו הוא נחבא אל הכלים ונושא עמו צלקות חברתיות מילדותו, פוגש בלילך – יפהפייה, חדת מחשבה ועצלה, נקבת אלפא במלוא מובן המילה, ומתאהב עד כלות. אורן מתגייס לעזרתה של לילך במעבדת הנתיחה, אך מגלה שהוא זה שנזקק להצלתה. כך נרקם לו סיפור אהבה זהיר ומאופק המבקש להתממש. לילך אניגמטית עבור אורן, וככל שמתפתח הסיפור ביניהם מתרבים סימני השאלה לגביה, עד לרגע אחד שבו האדמה נשמטת מתחת לרגליו…  
 
לאורך הספר כולו מעלה טולדנו סוגיות העוסקות, כדבריו, ב"תעלומת הגוף האוניברסלי ונטל המשמעויות שהוא טומן בחובו. הספר נכתב מתוך ההבנה שהמשיכה לזולת תלויה בפרספקטיבה שלנו לגביו, וכיצד, בעת ובעונה אחת, אנחנו יכולים להימשך אליו או להרגיש דחייה ממנו, לתפוס אותו כאובייקט מיני או אינטלקטואלי, לפתח אליו רגשות או להתייחס אליו באדישות. המדע בוחר לתת הסברים רציונליים לתופעות שמונחות לפניו, והאנטומיה, כחלק ממנו, מטפלת במקרים באופן קונקרטי ושכלתני.  
הספר שכתבתי הוא אמצעי עבורי לערעור על אקסיומות המהוות חלק מהמקצוע היומיומי שלי. אני מבין שיש משהו גדול יותר מכפי שאנו יכולים לראות באמצעים אנליטיים". 

סוג של יציאה מהארון 

נדב (46), גדל בעיקר בטבעון, וכיום הוא גר עם אשתו יערה ושתי בנותיהם בקיבוץ פרוד. "אנחנו מאוד אוהבים נוף ירוק והררי כמו שיש בגליל, ולכן הקמנו כאן את ביתנו לפני כתשע שנים. אני איש מסוגר במהותי, אבל למזלי יערה חברותית להפליא. היא מתפקדת כיו"ר צח"י של הקיבוץ, ומהווה את החוט המקשר שלי לנעשה מחוץ לכותלי הבית. בכלל, המשפחה שלי היא מקור לתמיכה וזהו גם המעגל הראשוני שמעביר ביקורת על הכתיבה. אימא שלי, שהיא אשת ספר ובקיאה ברזי העברית, מבצעת עריכה ראשונית לכל דבר שיוצא תחת ידיי. יערה היא כמובן אחת מהקוראות הראשונות, וב'לילך', כשהתלבטתי כיצד לסיים את העלילה, היא אפילו עזרה לי לבנות את סוף הסיפור. 'אני לא רוצה לבכות מעצב אלא מאושר', היא הבהירה לי. אומנם שקלתי את בקשתה, אך בכל זאת כל קורא יצטרך להחליט בעצמו מהו סוף טוב בעיניו".  

המעגלים הנרחבים יותר סביב טולדנו, דווקא הופתעו מעצם הוצאת הספר, בעיקר כי רק מעטים מהם ידעו שהוא מתמיד בכתיבה באופן רציני. "זהו סוג של יציאה מהארון מבחינתי, שדווקא מוצא חן בעיניי מאוד, כי זה מציג אותי בעוד זוויות", הוא פוסק בקריצה. "הרי גם הספר עצמו עוסק בשבירת מוסכמות חברתיות, ובגיבוש זהות מול מעגלי השייכות של הדמויות בסיפור. כפי שאני מעלה שאלות בספר לגבי שמירת האני והאישיות שלי מול הסביבה, וכפי שאני תוהה כיצד מקבלת החברה את התהפוכות של גיבורי הסיפור, כך אני מתמודד עם התגובות של מכריי לעיסוק בכתיבה בכלל ולהוצאת הספר בפרט. ברור לי שלא כולם יאהבו את 'לילך', וגם אין לי אפשרות לכתוב משהו שמדבר לכולם. גם הסופרים הכי מעולים – לא הצליחו לשאת חן בעיני כלל הקוראים. לשמחתי, מעגל הקוראים הראשוני שלי גילה עניין בספר. אנשים מודים לי על כך ש'החזרתי אותם לקריאה' אחרי שנים שזנחו תחביב זה, סטודנטים שלי מתוודים בפניי שהספר מעביר אותם חוויה מתוך עולמם, ואני מקבל תגובות אוהדות על כך שהספר כתוב באופן שמעורר הזדהות וחשיבה". 

ניכר, כי ספרו של טולדנו מציע לקוראים רקמה עדינה, המשלבת בין רגש לשכל, בין גוף לנפש, בין ניסיונות השתייכות לחברה, לבין רצון לבעוט במוסכמותיה. יציאה אל הדרך שסולל טולדנו, מבטיחה מסע מעניין, ששפת הכתיבה שלו נגישה וזורמת, ומשאיר אחריו הרהורים קיומיים מורכבים, שפתרונם אינו ברור מאליו".  

מה גורם לנו להימשך לזולת, או להירתע ממנו? 

הרעיון לגרעין המרכזי בספר, עלה אצל טולדנו בתקופת הקורונה, בשעה שנכח עם תלמידיו בחדר דיסקציה, בו מנתחים גופות לצורכי הוראה ומחקר 

"כולנו היינו לבושים בברדסים מכף רגל ועד ראש, וקשה היה להבחין אם לצידך עומד סטודנט או סטודנטית", מספר נדב, "עסקנו בנתיחת גוף האדם בסוג של שוויון נפש מחקרי, כשאפשר רק לשער מה עובר במוחם ובנפשם של השותפים למלאכה. בשלב מסוים הסתכלתי סביבי ובחנתי את הסיטואציה מבחינה פילוסופית – אם הגוף הוא אותו גוף, מדוע כשהוא חי אנחנו מפתחים כלפיו משיכה וכשהוא מת הוא דוחה אותנו? אם כולם בחדר נראים אותו דבר, מה בעצם גורם לנו להימשך לזולת, או להירתע ממנו. הגוף הוא חידה – הפרספקטיבה שיש לנו לגביו משנה את מה שאנחנו חושבים ומרגישים".  

 
מערכת יחסים רומנטית בחדר נתיחת גופות 
כאדם שמגיע מתחום הרפואה, נעזר טולדנו בידע הרב שיש בידו, כדי לבנות את התפאורה הבלתי שגרתית של עלילת הסיפור. מערכת יחסים רומנטית שמתחילה בחדר נתיחת גופות היא חריגה אומנם, אך לדעתו של טולדנו היא דווקא מזמנת עניין רב יותר בדמויות ובאופיין הייחודי. "למעשה הנגשתי בספר תבנית מוכרת של רומן בתוך מסגרת מפתיעה, שמתגלגלת לסיטואציות מעניינות לאורך כל הדרך.  
עצם הבחירה בחדר דיסקציה ככר פעולה רומנטי, דרש ממני רגישות ומיומנות, על מנת לקדם את העלילה בלי להיות פרובוקטיבי מידיי. אני לא רוצה לגרום לדחייה אצל הקורא, אלא למשוך אותו אל העולם שיצרתי, ולגרום לו לפגוש את עצמו בתוך שלבי הסיפור. הרעיונות והמצבים שמדוברים ב'לילך', אינם המצאה פרטית שלי, אלא חומרים שקיימים במציאות. בהחלט נעזרתי בדמויות שאני מכיר, 'גנבתי' מאנשים משפטים, מראה חיצוני, דפוסי חיים. כמו סופרים רבים, גם אני לקחתי את חומרי הסיפור מתוך העולם המוכר לי, ושלבתי בו סיטואציות שאני או אנשים שבסביבתי עברו בחייהם. התוצר המוגמר מזמן את הקהל לבדוק אילו רגשות ומחשבות עולות בו תוך כדי קריאה, וכשהעלילה נעשית בלתי צפויה ופחות מובנת מאליה – לבחון איך מתקבל בעיניהם הפתרון שהספר מציע. לאורך הסיפור יש לקורא אפשרות לשים עצמו בנעלי הדמויות הראשיות, וכשיש טוויסט בעלילה – הוא ממש מעמיד מראה מול עצמך ומול מערכת הערכים שלך". 

מעניין לשים לב שגם הציור על כריכת הספר וגם השם שנבחר עבורו, משרתים את הרעיונות בהם בוחר טולדנו להתמקד. הכריכה היפה עוצבה כשילוב בין העולמות בהם הוא עוסק – והיא מציגה אנטומיה של איבר מגוף האדם, בוויזואליה לירית. "בהתחלה עורכות הספר הסתייגו מהרעיון המורכב הזה, אבל לשמחתי הוא התקבל". שם הספר מציב את הדמות הראשית במרכז, ואליה הוא נושא את עיניו. "היא המהות ולא רציתי להתרחק ממנה לשם מתוחכם כלשהו. האנגימטיות של הדמות יוצרת עניין רב כשלעצמה".