אוהב אדם ואדמה 

משה בר-אל, צ'יקו, הגיע ארצה בגיל 3 באוניית המעפילים "עצמאות" – צמח עם המדינה מראשיתה ותרם לביטחונה עד גיל מבוגר * הוא זכה להגשים את משאת נפשו – לחיות במושב ולהיות חקלאי פעיל עד יום מותו * צ'יקו היה איש משפחה למופת, שהביע את אהבתו פחות במילים ויותר במעשים * רעייתו עדינה בר-אל נושאת דברים במלאות חודש לפטירתו 

*תמונה ראשית: צ'יקו עם הנכד הבכור על הטרקטור. אלבום משפחתי 

זה התחיל בטרמפ לגבעתיים מקיבוץ ארז, בו היינו נחלאים. בגבעתיים התגוררו הוריי וגם אחיו הבכור של צ'יקו. צ'יקו כמעט פספס את הנסיעה הזו. אבל הוא הצליח להגיע בזמן בזכות דבש שנשפך במכונית ונגרם עיכוב, כי הנהג היה צריך לנקות. ובערב הוא הזמין אותי לסרט והשאר היסטוריה. 

ומאז החיים שלנו היו דבש, פשוטו כמשמעו. היינו נשואים 58 שנים, נולדו לנו שני בנים ובת, נולדו לנו עשרה נכדים, וצ'יקו, שהיה בוגר "מקווה ישראל", הצליח למשוך אותי, העירונית של ממש, לגור ולחיות במושב.  

אבל נתחיל מההתחלה. צ'יקו נולד בשם משה יחילצ'יק בליטא ב-5 בפברואר 1946. הוריו, גרשון וצילה, נפגשו בעת המלחמה. לשניהם היה זה פרק ב'. מצד אביו היה לו אח מבוגר ממנו בעשרים ושתיים שנה, שלמה; ומצד אימו היו לו שני אחים, מישקה וחיים. מישקה, מנדל בוֹדְניְָא, נשאר בברית המועצות. לימים הוא היה אסיר ציון – אחד מחוטפי המטוס בלנינגרד, שישב על כך בכלא ארבע שנים ואחר כך הגיע ארצה.  

בילדותו היו במשפחה חמש נפשות: ההורים צילה וגרשון, חיים אחיו, צ'יקו (משה, שהוריו קראו לו מיישקה) וסבתא בתיה, אימה של האם צילה. הם שהו במחנה מעבר בעיר אוּלם בגרמניה, ועלו ארצה באוניה "עצמאות" בשנת 1949, כשצ'יקו היה בן שלוש. הם הגיעו למעברה "אגרובנק" בגבעת אולגה ליד חדרה. לימים פתחו הוריו חנות מכולת. צ'יקו הקטן בן החמש היה נוסע באופניים בכל יום שישי מאולגה לחדרה, כדי להביא שמרים למכולת. בגיל הזה הוא כבר היה אחראי גם על מזיגת הנפט ללקוחות המכולת. מכאן ניתן כבר להבין מאיזה חומר הוא קורץ, ואיך הפך להיות איש עבודה בכל רמ"ח איבריו.  

מגבעת אולגה הם עברו לשיכון עממי בפתח-תקווה, שם הוא למד בבית הספר היסודי. סבתא בתיה טיפחה גן ירק, גידלה תרנגולות והכינה בריכה קטנה בחצר. אחד הסיפורים שצ'יקו סיפר: היא נתנה פעם לאחת התרנגולות לדגור על ביצת ברווז. הברווז בקע מהביצה, גדל והחל לשחות בבריכה. והתרנגולת היתה רצה הנה והנה על שפת הבריכה, מקרקרת בדאגה אימהית לבנה הקטן ששחה לו במים.  

ב"מקווה ישראל" 

בתיכון למד צ'יקו במשך ארבע שנים בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל" והיה חניך בפנימייה. ב"מקווה ישראל" הוא קיבל את הכינוי "צ'יקו" בהשפעת הסיומת של שם משפחתו יחילצ'יק. 

ניתן להגדיר את השנים האלו כמעצבות אותו ואת כל חבריו למחזור. ראשית כל הם הפכו לחברים בלב ובנפש לכל חייהם. הנערים האלו עבדו חצי יום בענפי החקלאות השונים ובמחצית השנייה של היום הם למדו. בחופשות מבית הספר עבד צ'יקו בבניין כדי לממן את לימודיו. הוא סחב דליים עם טיט עבור הטייחים וכל מה שהיה צריך.  

יש לציין שצ'יקו היה שחקן כדורגל בקבוצה הצעירה של הפועל פתח-תקווה, בתקופה של נחום סטלמך, שמואל רוזנטל ועוד מפורסמים. אבל כאשר הגיע ל"מקווה", המורים לא אפשרו לו לעזוב את הפנימיה ולנסוע לפתח תקווה לצורך אימונים ומשחקים. שנים הוא היה די מתוסכל מעובדה זו. מי יודע, אולי היה נכון לו עתיד בתחום? אולי גם הוא היה הופך ברבות השנים לשחקן כדורגל מעולה? ב"מקווה" הוא המשיך להצטיין בספורט, בעיקר בריצה ובקפיצה לרוחק.  

כבר בשנת הלימודים האחרונה בבית הספר התיכון, (אני למדתי בתיכון "קלעי" בגבעתיים), איחדו את הקבוצה שלי מ"קן בורכוב" המפורסם של הנוער העובד ואת מחזור מ"ג של צ'יקו ממקווה. וכך היכרתי לראשונה את צ'יקו היפה, שהיה לו מבט מקסים, מיוחד, כמו של השחקן פול ניומן.  

שנינו התגייסנו לנח"ל בקיץ 1964, ממש מיד לאחר סיום בחינות הבגרות. אבל אז נפרדו דרכינו. צ'יקו היה מדריך ב"מדרשה החקלאית של הנח"ל" שהיתה במחנה 80 ליד חדרה, ואני הייתי עם חבריי לגרעין בחצי שנת הכשרה בקיבוץ נחל-עוז, שקרוב מאוד לעזה וחצי שנה בהיאחזות גרופית ליד אילת. (היינו שם הגרעין השני מאז הקמתה, ואני הייתי האקונומית של הגרעין. קבעתי מה כולם יאכלו שם…). בסוף תקופת השירות הגענו לקיבוץ ההשלמה שלנו, קיבוץ ארז, אחד היישובים באזור שנקרא כיום "העוטף". צ'יקו היה בא לארז לבקר את החבר'ה, ובאחת השבתות היה האירוע בו פתחתי – הדבש שנשפך ונעשינו זוג. נעשינו "חברים" כמו שקראו לזה אז.  

איש משפחה   

לא התמהמהנו הרבה, וב-17 באפריל 1967, בעצם ימי "ההמתנה" לפני מלחמת ששת הימים, נישאנו. בהמשך למדנו ועבדנו תוך כדי הולדת הילדים. כאשר ניר בננו הבכור היה תינוק אני למדתי לתואר ראשון באוניברסיטת תל-אביב וצ'יקו עבד. אחר כך הוא למד לתואר ראשון בפקולטה לחקלאות ברחובות. בננו השני רן נולד וצ'יקו המשיך לתואר שני. בתנו הדס נולדה אחריהם. כשהילדים גדלו, אני למדתי לתואר שני ושלישי באוניברסיטה בירושלים. ואגב, קיבלתי דוקטורט באותה שנה בה נולד נכדנו הבכור יובל.  

כשהילדים היו קטנים עם קשיים כמו אצל כולם – מחלות ילדות וכדומה, צ'יקו היה מרגיע אותי ואומר: "הכול עובר". ובכלל הוא היה המרגיע במשפחה. כשאני הייתי נלחצת באיזה שהוא עניין יומיומי, הוא היה אומר לי: "תפסיקי להיות ניצולת שואה" (כי אני דור שני לניצולי שואה).  

בכל דבר ועניין שהתייעצתי אתו הייתי מקבלת תשובה מיידית, קצרה וברורה וכל כך נכונה. היה לו ידע עצום בתחומים שונים וזיכרון מופלא לתאריכים ולפרטים. הילדים (ולימים גם הנכדים) תמיד ידעו, שאפשר לקבל ממנו תשובה לכל שאלה בהיסטוריה, בגיאוגרפיה, בפיסיקה, בכימיה, בביולוגיה בחקלאות ועוד.  

טיילנו המון בארץ עם הילדים מאילת ועד הגולן; ושנינו טיילנו בחו"ל בארצות רבות. בתחילה אני הייתי מצטרפת אליו לכנסים המקצועיים בהם הוא השתתף, ואחר כך הוא הצטרף אלי לכנסים שלי. וחוץ מזה היינו נוסעים למקומות בכל קצווי תבל – יפן, סין, דרום אמריקה, דרום אפריקה, ארצות הברית, אוסטרליה וארצות אירופה השונות. אחד השיאים המרגשים היה כשמלאו לו שישים שנה, ואנחנו נסענו לעיירה וידז, שהיתה פעם שייכת לליטא ועתה היא בבלורוסיה. שם מצאנו את בית אביו, בית בן שלוש קומות ובתוכו כל האביזרים של תחנת הקמח והמטוויה, שהיו חלק מהעסקים הנרחבים של המשפחה. בספר העיירה כתוב שאביו גרשון נחשב הגביר של העיירה, כי אצלו היה הגנרטור הראשי.  

ובעניין הנסיעות שלי. צ'יקו תמיד התעקש לנסוע אתי לכל מקום בארץ. בעבר זה היה להוצאות הספרים עמם עבדתי, ובשנים האחרונות לפגישות שלי עם אנשים עליהם כתבתי כתבות בעיתונים "קו למושב" ו"יבול שיא". מובן שהוא היה מיד מתחבב על האנשים והם מצאו שפה משותפת הקשורה לחקלאות ולתולדות ארץ ישראל.  

צ'יקו אִפשֵר לי לפרוח בתחומים בהם עסקתי. נסעתי פעמים רבות, לעתים לכמה שבועות רצופים, במסגרת הלימודים והמחקר שלי. כמו כן נסעתי לדודי איסר ז"ל באוסטרליה, שהיה ערירי. הוא אפשר גם לילדים לפרוח. הוא לימד אותם לרכב על אופניים, לטפל בכלבים, לעבוד בחקלאות, הסיע אותם לחוגים ולחברים במושבים אחרים. הוא תמך בבחירות שהם עשו במשך חייהם. יחד עם זאת תמיד הקפיד לדרוש מהם לעזור בבית, כי "אתם לא אורחים כאן." 

איש עבודה  

לאחר ההלוויה של צ'יקו, שאל נכדנו הצעיר עדי, שלא היה בהלוויה: "מה אמרו על סבא, שהיה חרוץ?"  

ואכן, אם רוצים להגדיר אותו במילה אחת, אזי המילה "חרוץ" היא המתאימה ביותר. כבר בעת חופשת השחרור מהשירות הסדיר הוא החל לעבוד במעבדה במכון הביולוגי בנס ציונה. אחר-כך הוא עבר לעבוד בהשירות להזרעה מלאכותית (לבקר, כמובן). תוך כדי עבודה הוא למד לתואר ראשון ושני בפקולטה לחקלאות ברחובות. המסירות שלו לעבודה היתה ללא גבול. כדי לא להיעדר מן המעבדה ימים רבים, הוא בחר לשרת במילואים בעיקר בחודש של חגי תשרי. ולא פעם נשארתי לבד עם הילדים בחגים, אגב, הוא היה לוקח אתו את הכלב למילואים, כדי לחסוך לנו בבית את הטיפול בו…  

צ'יקו היה מומחה להזרעה מלאכותית לבקר. הוא ניהל את בנק הזרע בדרום של "השרות להזרעה מלאכותית". בשנת 2000 התאחדו "השירות" הדרומי עם "האון" הצפוני. המרכז הארצי החדש נקרא "שיאון", וצ'יקו ניהל את בנק הזרע היחיד בכל הארץ. בשנת 2019 הוא זכה בפרס "יקיר ענף הבקר". 

בית במושב 

סוף סוף הוא הצליח להגשים את חלומו מאז "מקווה ישראל" – לחיות במושב. התקבלנו כחברים בניר-ישראל יחד עם עוד תשע משפחות, וזאת מתוך 350 משפחות שהגישו מועמדות. הבית שלנו בניר-ישראל נבנה לאט, במשך שלוש שנים. ובעצם צ'יקו בנה אותו יחד עם כל בעלי המלאכה המקצועיים. הוא עבד עם הטייח וסחב דליי חול עבור הרַצָּף. יחד עם ניר, שהיה אז תלמיד בחטיבת הביניים, הם צבעו את כל המשקופים של החלונות והדלתות. וכל זה היה בלי להפסיק את העבודה ב"שירות". הוא היה מתעורר בחמש לפנות בוקר, נוסע לניר ישראל לבנייה, משם נוסע לעבוד במעבדה, ואחר הצהריים חוזר לניר ישראל ועובד עד הלילה. אגב, עוד לפני בניית הבית צ'יקו נטע עצי דקל בכניסה, כנוסטלגיה לשדרת הדקלים בכניסה ל"מקווה ישראל". 

אנקדוטה קטנה, פעם לאחר סיום העבודה בבניית הבית, צ'יקו עבר ליד מגרש הכדורגל של המושב וראה אנשים נאספים שם. הוא שאל מה קורה, ואז אמרו לו שיש תחרות ריצה. הוא החליט להשתתף, רץ בנעלי עבודה ובבגדי עבודה, והגיע למקום הראשון…  

גידול הזיתים 

אבל גם כשהבית היה בנוי הוא לא הפסיק לעבוד. על שטח של כ-20 דונם הוא נטע 750 עצי זית. השיקול שלו בבחירה היה, לדבריו, שבענף הזית העבודה מתפרשת על כל השנה, גיזום וכו', ולכן הוא יוכל לעבוד לבדו. ואכן הוא מעולם לא הכניס פועל למטע! הכול הוא עשה בעצמו. אחרי העבודה במעבדה הוא עבד במטע עד החושך ממש.  

ובמסיק – הו במסיק! במסיק היתה זו חגיגה שלו ושל כל המשפחה. כולם הגיעו. כל הילדים, ובהמשך גם בני הזוג והנכדים. ממש מקטן עד גדול. הוא היה מוריד ענפים גבוהים ביותר, והילדים הקטנים וכל מי שרצה היו יושבים על האדמה וקוטפים את הזיתים בידיים. מוסיקה הנעימה את העבודה וכמובן גם דיבורים בין הקוטפים. אבל מי שדיבר ועבד יותר לאט, "זכה" להערה מקורית של צ'יקו כגון: "הפה הוא לא הברקס של הידיים." (על דרך עבודתו של צ'יקו במטע הזיתים ועל החגיגה של המסיק, ראו "מסיק זיתים משפחתי", "קו למושב", 20.10.2022). 

כתוצאה מעבודתו המוקפדת במטע ודאגה להביא את הזיתים נקיים לגמרי לבית הבד, קיבלנו שמן זית מעולה, בדרגת חמיצות של 0.2%, ובשנת 2019 משה זכה במדליית זהב בתחרות הבינלאומית "טרה אוליבו" לשמן זית.  

תרומה לביטחון המדינה 

בשירות הסדיר צ'יקו היה, כאמור, מדריך במדרשה החקלאית של הנח"ל. במילואים הוא היה בהנדסה קרבית ביחידה סודית ביותר, עליה הוא לא סיפר לאף אחד דבר, גם לא לי. לא ידעתי באיזה מקום הוא משרת ומה בדיוק הוא עושה. באותה תקופה הצבא לא אישר לו לנסוע ל"מדינות אויב", ולכן לא יכולנו לנסוע למצרים או לרומניה. לאחר שנים הסתבר לי שהוא היה באב"כ.  

בכל מצב הוא גילה תושייה. באחת הפעמים הוא שירת במילואים בדרום, וזה היה חורף קשה עם הרבה שיטפונות בנחלי הדרום. ואז הוא קיבל חופשה כדי לנסוע הביתה לכמה שעות. ומה עושים עם השיטפונות? צ'יקו לא יוותר אפילו על שעתיים להיות בבית עם המשפחה. ואז הוא מצא פתרון מקורי: הוא פנה לנהג של מוביל טנקים שהיה צריך לנסוע צפונה, עלה עם המכונית הפרטית שלנו על מוביל הטנקים, וכך הוא עבר את השיטפונות והצליח להגיע הביתה. 

בעת מלחמת ההתשה לאחר מלחמת יום הכיפורים, צ'יקו שהה עם חבריו ליחידה זמן ארוך מאוד מעבר לתעלה. ובכלל, הוא שירת בכל שנה הרבה ימים מעבר למה שהיה חייב. לעתים חמישים יום בשנה. הוא אפילו עבר קורס צניחה, כשהיה כבר נשוי ואב לשני ילדים. צ'יקו התנדב להמשיך להיות במילואים גם לאחר שיכול היה להשתחרר. והוא שירת עד גיל 56. באחת הפעמים הוא פגש בבסיס בדרום את ניר בננו הבכור, שהיה שם חייל.  

גם לאחר השחרור מהמילואים צ'יקו המשיך לתרום לביטחון המדינה. במשך 25 שנה הוא התנדב ל"מתמי"ד", שהוא בעצם המשמר האזרחי של היישובים הכפריים במסגרת משמר הגבול. הוא היה יוצא עם חבריו בלילות לסיורים בג'יפים עם מדים ונשק. הם היו עוצרים חשודים ביטחוניים וגם גנבים של יבול חקלאי. מבחינתו הוא היה מוכן להמשיך לשרת עוד ועוד, לולא האזהרה של הרופא שעליו להפסיק לנסוע בג'יפ בגלל בעיות בגב.  

בדיחות 

צ'יקו היה בעל סבר פנים רציני, אבל היה לו מאגר בדיחות עצום! מי שלא הכיר אותו לא יכול היה לשער זאת. רק כשהוא התחיל לדבר, הם הבינו שיש לו חוש הומור נדיר. חברים שואלים אותי מאיפה כל הבדיחות שלו, ואני ממש לא יודעת מהי התשובה לכך. בכל מפגש עם החבר'ה הוא היה מספר בדיחות אחת אחרי השנייה באופן מיוחד: הוא היה יושב ומספר את הבדיחה בפנים רציניות, בבחירת מילים מדויקות עד הפאנץ' ליין, כולם מתפקעים מצחוק והוא רק מחייך חיוך קטן.  

באחד הטיולים בחו"ל הוא התבקש לבוא לקדמת האוטובוס ולספר בדיחות. הוא אכן ניגש, לקח את המיקרופון ביד, וביקש שהחברים יציעו לו נושאים לבדיחות. וכל נושא שמישהו זרק לאוויר גרר אחריו כמה בדיחות שהוא סיפר בשטף, בזו אחר זו. הוא היה ממש אנציקלופדיה לבדיחות. כאשר הוא חלה, העלינו את הרעיון לרשום מפיו את הבדיחות, אבל לצערנו העצום לא הספקנו…  

אדם אופטימי 

צ'יקו תמיד היה אופטימי מטבעו. גם לאחר שחלה במחלה הקשה, למרות שהרופאים הבהירו לו בדיוק את מצבו ושאין כל סיכוי להירפא, הוא האמין שעוד יחזור לאיתנו. האופטימיות לא עזבה אותו. זמן קצר מאוד לפני מותו, כשהוא היה כבר חסר כוח לחלוטין, הוא אמר לנו שקשה לו לעלות על הטרקטור הגבוה, לכן הוא רוצה להחליף אותו – לקנות במקומו טרקטור קטן, שיש בו הפעלה יותר אוטומטית. הוא ראה פרסומת בעיתון "יבול שיא", התקשר לסוכנות המכירות וביקש שישלחו לו מחיר ופרטים…  

המורשת של צ'יקו  

כמה ימים לפני מותו, בתנו הדס העזה לדבר אתו על הנושא. היא שאלה אותו מה הוא רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלו. היא הציעה לו את הכיתוב "איש אדמה". לאחר הרהור קצר צ'יקו הציע: "אוהב אדם ואדמה". ואת המורשת הזו הוא הצליח להנחיל לדור השני והשלישי שלנו.  

הנה קטעים מתוך ההספד שנשא בהלוויה נכדנו מעיין פרמדר בן ה-18:  

"סבא, אני מנסה לכתוב על מוסר העבודה שלך אבל אני פשוט לא מצליח, אי אפשר להסביר את זה במילים. אתה כל כך אהבת את השטח שלך ואהבת לעבוד בחוץ ואני לא מכיר בן אדם שאוהב לעבוד כמו שאתה אוהב. במסיקים היית קם מוקדם בבוקר עם השמש וחוזר הביתה אחרי ששקעה ובשאר השנה היית כל היום על הטרקטור הכחול שלך, עובד. […]  

"אני עבדתי איתך מגיל מאוד צעיר, לדעתי כבר מגיל 10 וזה נתן לי כל כך הרבה לחיים. תמיד אמרת לי 'אני אתן לך לישון עד מאוחר, תבוא בשבע וחצי עם כובע מים ובגדי עבודה' רק אצלך זה היה נחשב מאוחר. […] תודה שהסכמת שאעבוד איתך. להוריד חזירים, לגזום, לעבוד עם חרמש, לנטוע חורשת אקליפטוסים, לרסס, לקבור צינורות בכל המטע, לצבוע את החניה, לתקן, ללמוד, להתפתח, ועוד כל כך הרבה דברים. אני לא רואה את עצמי באותו מקום בחיים בלי הדברים האלו, תודה. אתה בן אדם כל כך מיוחד. […] אני מודה על הזמן שהיה לי לעבוד איתך אחרי שכבר חלית, שנתת לי לרסס את השטחים שלך, לתקן איתך נזילות בצינורות. וגם אז אתה לא נשארת בבית לנוח, אלא באת איתי להסתכל ולהסביר לי ולעבוד כמה שאתה יכול. אני זוכר שעִרבבתי חומר ריסוס לאט וחלש, ואתה אמרת לי: 'אל תערבב כאילו זה תה עם כפית, אלא חזק יותר'. כל כך הצחקת אותי. […] ואתה אהבת המון. גם אם לא אמרת את זה מפורשות. […] תודה שלימדת אותי לעבוד ולימדת מוסר עבודה מהו. אתה לימדת אותי שתמיד אפשר לעשות עוד ולעבוד עוד ועד שאתה לא בקבר אתה לא נח. ועכשיו הגיע הזמן שלך לנוח." 

הוא באמת היה אדם אוהב. הוא הביע את אהבתו כמעט בלי מילים, בעיקר במעשים. המשפחה שלנו היתה כל כך חשובה לו. תמיד התפאר בילדים, בבני הזוג שלהם ובעשרת הנכדים. ואני מודה לו על המשפחה הנפלאה שהקמנו יחד: על ניר וסיגל, יובל ויהלי; על רן ושרון, זהר, נעם, זיו ועדן; על הדס ובועז, עמית, מעיין, עמרי ועדי.  

צ'יקו שלי, כמה יפה וגאה היית בשמחות שלנו – בחתונות של הילדים, בהולדת הנכדים ובטקסים של בני ובנות המצווה. גם בטקס האחרון בו נכחת בעיר הבה"דים, כאשר הנכד זהר סיים קורס מ"כים, אתה זרחת מגאווה, למרות שהיית כבר חולה מאוד. וכשחזרנו שאלת: "מה יהיה הטקס הבא אליו נלך?"  

צ'יקו שלי, אני עדיין שופכת נהרות של דמעות, אבל אנחנו נמשיך את דרכך. ואני מבקשת ממך: תשמור עלינו שם למעלה. שלך לנצח נצחים, עדינה.