אולי בשנה הבאה מעוז חביב, ספרו החדש של מעוז חביב, כולל 18 סיפורים קצרים, המציגים צדדים שונים, זוויות שונות, פינות שונות מחיי הקיבוץ
בַּשָּׁנָה הַבָּאָה נֵשֶׁב עַל הַמִּרְפֶּסֶת
וְנִסְפֹּר צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת
יְלָדִים בְּחֻפְשָׁה יְשַׂחֲקוּ תּוֹפֶסֶת
בֵּין הַבַּיִת לְבֵין הַשָּׂדוֹת.
עוֹד תִּרְאֶה, עוֹד תִּרְאֶה
כַּמָּה טוֹב יִהְיֶה
בַּשָּׁנָה, בַּשָּׁנָה הַבָּאָה.
עֲנָבִים אֲדֻמִּים יַבְשִׁילוּ עַד הָעֶרֶב
וְיֻגְּשׁוּ צוֹנְנִים לַשֻּׁלְחָן,
וְרוּחוֹת רְדוּמִים יִשְּׂאוּ עַל אֵם הַדֶּרֶךְ
עִתּוֹנִים יְשָׁנִים וְעָנָן.
פזמון…
בַּשָּׁנָה הַבָּאָה נִפְרֹשֹ כַּפּוֹת יָדַיִם
מוּל הָאוֹר הַנִּגָּר, הַלָּבָן.
אֲנָפָה לְבָנָה תִּפְרֹשֹ בְּאוֹן כְּנָפַיִם
וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח בְּתוֹכָן.
פזמון…
ספרו של מעוז חביב שראה אור לאחרונה בהוצאת ניב נקרא אולי בשנה הבאה והוא מרפרר למילות השיר של אהוד מנור וממלא אותנו תקווה חרישית שגם אם הימים הנוכחיים אינם קלים, אולי בשנה הבאה הדברים יהיו טובים ורגועים יותר, והשגרה הנעימה והבטוחה תשוב לשרור בחיינו.
חביב יודע לספר סיפור, בזה אין כל ספק. הוא מושך את הקוראים לצלול אל תוך העלילה ומפתה אותנו לחכות במתח קל לסופה. העברית בפיו שורשית ומשובחת, גבוהה במידה ומלאת הבעה ורגש.
הסיפור הראשון "בחזרה לנגב" הינו הארוך ביותר בקובץ ומשתרע על 40 עמודים (מתוך 186), בעוד שיש סיפורים אחרים שאורכם שניים או חמישה עמודים. נדרשת החלטת עריכה אמיצה מצידה של העורכת הלנה מגר-טלמור לפתוח את הקובץ בנובלה ארוכה יחסית, כזו המתארת קבוצת חיילים בדרכה דרומה לתרגיל שנשען על מלחמות עבר, ויש בה מן המתחים בין מזרחים לאשכנזים, ישראל הראשונה והשנייה, עשירים ועניים, מצפוניים וכאלו שפחות… הבחירה הזו מאתגרת את הקוראים ואיננה מעידה על שאר הסיפורים בקובץ, ואינני בטוחה שעשתה חסד עם הספר. עם זאת, כאשר קראתי באזני נערות בשנות ה-20 לחייהן את תחילת הנובלה, הן מצאו אותה מסקרנת ומעניינת. בנובלה משובצות מילים דוגמת: "מנייקים / בחייאתק יה גדעון / חורֵפּ/ זימברת / ועוד – שהן סלנג שהיה נהוג בעבר והשדה הסמנטי שלהן פחות מוכר לקורא העכשווי. למי שיצלח את "בחזרה לנגב" מובטחת הנאה מקריאת סיפורים ואנקדוטות מהווי "הקיבוץ של פעם".
בראש ובראשונה האחיזה העיקשת בעבודת האדמה והתקווה להצמיח בה חיטה (אולי בשנה הבאה), ממנה ניסיון להיאחז בקרקע המוביל משוגעים לדבר לנסות לשתול בה כל דבר (טבק). הערך העליון של אחוות לוחמים והדגמה פעילה של עבודת האדמה משני צדי מה שהיה הגבול בין ישראל לירדן בגבעות לטרון (קרב טרקטורים), תרומת הקיבוץ לעיירות הפיתוח דרך סיפור אהבה ולימוד העברית (כבר קוראת וכותבת עברית), קירוב רחוקים והצלחת עידוד העלייה מבריה"מ (סווטלנה), קנאה בין חברות והקושי להיקלט בקבוצה סגורה (התחרות של יהודית), חשיבות ספר הספרים ולימודו גם בחברה החילונית (יהודה), מצוות ו"הדרת פני זקן" יחד עם הטוב והאתגר שמביאים שינויים במרקם הקיבוצי (שיח כלבים), סיפור אנדוקטלי על מערכת בחירות והחומה הקיבוצית של מפלגת שלטון מול יחיד ממפלגה יריבה (הפולש), סיפור הרואי על מלחמה באנפות ואיך שמועה עושה לה כנפיים (הורג הציפורים), קנאת סופרים וצרות עין (מרדף בצהרי היום), סיפור נאפופים (אתה לא יכול), אידיאולוגיה קיבוצית קולקטיבית והשיגיה בקיבוץ וגם סוג של סגירת מעגל (מדליה מהצבא האדום), על ההבדל בין הסוציאליזם בקיבוץ לבין הקומוניזם (ביקור המשלחת), השתוממות מחנופה לאדם שידו משגת לקנות כל אשר חפץ ליבו ועל פער דורות ותפישות (האוליגרך), החשיבות שיש למתינות בקבלת החלטות (הרפתן) ועל חשבון הנפש המתבקש כשאנשים מחפשים אמונה אחרת מזו של הדור המחנך (ביקור בכנסיית המשיח).
הסיפורים אינם אחידים באורכם או בסגנונם, חלקם מתארים חוויה אוניברסלית, וחלקם אוחזים בזמן ובמקום, שאם אינך מכיר אחד מהם לפחות – תתקשה להבין אותם. כולם מסופרים מנקודת מבט יוקדת וביקורתית של אדם המתבונן בחיים ובאירועים הנקרים על דרכו בעין בוחנת ולב שומע, מתוך אכפתיות אדירה לשלום העם, הארץ, בניה ובנותיה. הדוברים בסיפורים השונים שלעיתים מסופרים בגוף ראשון ולעיתים לא, כולם כאחד מבקשים להחזיק עוד רגע אחד בתקווה שיכול להיות פה טוב יותר, ולהציע הפוגה מטרדות היום-יום. זה מה שעושה לנו ספר טוב. גורם לנו לחשוב, להרגיש, ולוקח אותנו למקום אחר, גם אם מוכָּר, ולו רק לרגע.
על הספר
בספר שמונה עשר סיפורים קצרים, כאשר הסיפור הפותח – "בחזרה לנגב" הוא בעצם נובלה, הנוגעת במתח הקיים מזה שנים ארוכות בין ציבורים שונים במדינה לבין אנשי הקיבוץ והקיבוץ בכלל. הסיפור לא מעלה סוגיות קיבוציות כלשהן מתוך הקיבוץ עצמו, אלא מציב מראה המצביעה כיצד אנשים מבחוץ תופסים אותו ומתייחסים אליו ואל החיים בו במציאות שנותרה בארץ לאחר המהפך של 77'.
מכאן והלאה מציגים הסיפורים צדדים שונים, זוויות שונות, פינות שונות מחיי הקיבוץ, מתחושות חברים בו, מיחסים בין אישיים, ממפגשים של חבריו עם הבאים אליו מן החוץ, כמו ממעורבות חבריו בחיי המדינה ואף מחוץ למדינה.
על הסופר
מעוז חביב נולד ב-1941 בכפר גבתון והגיע כבוגר התנועה המאוחדת הגיע לקיבוץ צרעה בו הוא חבר מאז שנת 1962. לו ולרעייתו תקוה ז"ל, נולדו בקיבוץ ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. הבת הבוגרת, עדית, נדרסה טרם גיוסה לצה"ל בסמוך לבית הספר התיכון ברנר בו למדה.
שימש שנים כמורה ומנהל בית הספר בקיבוץ, מנהל השיווק של מפעל רהיטי צרעה וכן הקים וניהל בקיבוץ אולפן ללימודי עברית לעולים צעירים מדרום אפריקה ומברית המועצות לשעבר. יצא עם משפחתו לשתי שליחויות חינוכיות בארה"ב, בשנייה שבהן כשליח מרכזי לנפטי, תנועת הנוער הרפורמית בארצות הברית וקנדה. עם חזרתו נבחר לנהל את תנועת הנוער הרפורמית העולמית נצר, ובתפקיד זה שימש יותר מעשרים שנה, עד יציאתו לגמלאות בגיל 76. כיום עוסק בין היתר בהדרכת תיירים וישראלים כמורה דרך מוסמך.
פרסם מאות סיפורים לילדים ולנוער בעיתוני הילדים והנוער – דבר לילדים, משמר לילדים, הארץ שלנו, מעריב לנוער, סלעית ופשוש וכן בעיתונים וירחונים נוספים. ספרים רבים פרי עטו ראו אור. ספרו הקשרים הצעירים – זכה בפרס יציב לספרות ילדים ונוער. הספר חזור ויהי מה, בהוצאת יוסף שרברק תורגם לאנגלית בהוצאת קונטנטו. ספרים נוספים: קוראים לי בנצי, לא תמיד הגדולים יודעים, חברות במבחן, גיוס ללא צו, בעקבות הבן האובד. בשנים האחרונות פרסם סיפורים במדור האינטרנטי – "סיפורי קיבוצים", על החיים בקיבוץ.
רחל אלון-מרגלית על הספר אולי בשנה הבאה מעוז חביב
