אילן חכים, רמת השופט
שמענו לאחרונה את הודעתה של השרה אילת שקד על כוונתה להסיר את הגבלת הבנייה בקיבוצים ומושבים, כך שקיבוץ יוכל להכיל יותר מ-500-300 יחידות דיור, בניגוד למצב היום.
ראשית ברור לחלוטין שהמרחק בין הצהרה פוליטית לבין מדיניות מיושמת הוא גדול מאוד, אך הנושא מחייב אותנו לחשיבה לגבי המשמעות של המהלך בנוגע לאופי הקיבוצים ולעתידם.
אופיו הקהילתי של הקיבוץ
כמו רוב הדברים בחיים במהלך כזה טמונים סיכויים וסיכונים.
הסיכוי ברור מאליו. הסרת המגבלה תאפשר לקיבוצים הגדולים לקלוט חברים נוספים הרוצים להיות חברים. בעקבות הצלחת השינוי בקיבוץ, צעירים רבים, בני קיבוץ ואחרים, רוצים להצטרף לקיבוץ, ולכן גם קיבוצים בינוניים יעמדו תוך שנים ספורות בפני אותה מגבלה.
הסרת החסם תאפשר להפוך את הקיבוצים לגורם משמעותי הרבה יותר במדינה אשר יהווה פתרון טוב לצעירים רבים. תוכניות המתאר הארציות לא מאפשרות הקמה של ישובים חדשים במרכז הארץ. ללא הסרת המגבלה על הבנייה, נשארים הקיבוצים עם אופק חסום של צמיחה.
הסיכון העיקרי נובע מההשפעה של גידול ניכר במספר המשפחות החיות בקיבוץ על אופי החיים בו והיכולת לשמר אותו כדרך חיים ייחודית.
מהו קיבוץ?
לפני שנכנסים לשאלות אלה חשוב להסכים מהו קיבוץ. בעיניי קיבוץ הוא קבוצה של אנשים המקיימים ארבעה עקרונות מרכזיים:
- בעלות משותפת על עסקים ושירותים.
- דמוקרטיה בקבלת החלטות.
- ערבות הדדית בין החברים.
- חיים קהילתיים משמעותיים.
לא במקרה לא נכללת בעקרונות אלה הגדרת הקיבוץ כ"ישוב נפרד", כפי שהוא מוגדר בתקנות האגודות השיתופיות. הסיבה לכך היא שכבר כיום יש יישובים עירוניים, שהם קיבוצים לכל דבר, והם חלק מהערים שבהן הם קיימים. הסיבה השנייה היא שהפיתוח העירוני בישראל יכול ליצור מצב שבו קיבוצי המרכז יוקפו על ידי הערים, ובסופו של דבר יהיו חלק מהתחום המוניציפלי שלהם. הסיבה השלישית היא ליבת ההצעה שבהמשך.
ארבעת עקרונות החיים הקיבוציים מזינים ותלויים אחד בשני, וקשה לראות אותם מתקיימים אם יישמט אחד מהם.
הפגיעה העיקרית של הגדלת הקיבוץ למספרים של אלף או אלפי משפחות, היא הפגיעה במרקם הקהילתי המבוסס על היות הקיבוץ קהילה קטנה בה מתקיימות זיקה והיכרות אישית בין חבריה.
הפגיעה החברתית, עלולה להקטין את המוטיבציה לערבות הדדית, לבעלות משותפת על העסקים, ועלולה גם להפוך את הדמוקרטיה הישירה, הבאה לידי ביטוי באסיפה ובקלפי, לבלתי רלוונטית.
הקיבוץ החדש
הנושא חשוב, הוא דורש חשיבה ודיון מעמיקים, וצריך להקצות לכך את הזמן והמשאבים הדרושים. החשיבה צריכה להתייחס להיבטים כלכליים, חברתיים, תכנוניים ומשפטיים. במסגרת חשיבה כזאת מוצע כאן הרעיון של "אשכול הקיבוצים".
הכוונה היא להגדיר את הישוב בו קיים הקיבוץ הוותיק כישות חדשה של "אשכול קיבוצים", ובמקום להרחיב את הקיבוץ המקורי, להקים במסגרת אותו "אשכול קיבוצים" קיבוץ חדש הצמוד לקיבוץ הוותיק.
הקיבוץ הוותיק יהיה הקיבוץ הראשון באשכול, והחדש השני ולאחריו הבאים. את הקיבוץ החדש יהיה צריך לתכנן כך שהוא יוכל להמשיך לקלוט לאורך שנים, כדי שהוא יהיה רב גילי ולא יסבול מהזדקנות משותפת של כל חבריו.
הקיבוץ החדש יהיה אגודה שיתופית מסוג קיבוץ שבו יתקיימו העקרונות שפורטו למעלה ועקרונות נוספים עליהם יסכימו חברי הקיבוץ החדש. לקיבוץ החדש יוקצו אחוזי בעלות בעסקי האשכול, והוא יקיים חיים קהילתיים שבחלקם יהיו פנימיים לקיבוץ, ובחלקם האחר יהיו משותפים לכל האשכול.
מערך השירותים ייבנה בהתאם לשיקולי יעילות וגם על בסיס תפיסות ערכיות. בתור דוגמה: מערכת הגיל הרך של הקיבוץ החדש תהיה בשלב הראשון זאת של הקיבוץ הוותיק, אך בשלב שני, אם מספר הילדים יצדיק זאת תוקם מערכת כזאת בקיבוץ החדש.
אשכול הקיבוצים יוכל לתת יתרון לגודל כאשר שירותים כמו הנה"ח, נוי ותחזוקה יבוצעו ברמת האשכול ושירותים בעלי משמעות חברתית כמו תרבות ורווחה יבוצעו ברמת הקיבוץ.
מעבר למבנה של אשכולות קיבוצים יציב בפני חברי הקיבוצים הוותיקים באשכול יעד משימתי ערכי/חברתי/לאומי של הקמת קיבוץ חדש וסיוע לו לצאת למרחב.
אתגר כזה יוכל לגייס כוחות של התנדבות ועשייה בקרב חברים רבים. עשייה כזאת תעניק לחברי הקיבוץ הוותיק תחושת ערך, גאווה ושותפות בחזון משותף של קיבוצי התנועה.
דגניה א' ודגניה ב'
אני מניח שיש הרבה שאלות ונושאים שיהיה צריך להתייחס אליהם, אך נראה לי שבמהלך כזה יש פוטנציאל לאפשר את הצמיחה בקיבוצים תוך שמירה על אורח חייהם.
ודרך אגב, אין מדובר ברעיון חדש אלא ברעיון בן 100 שנים. יש בהצעה זאת סוג של חזרה ל"שיטת הדגניות", שבמסגרתה הוקמה דגניה ב' לאחר שדגניה הראשונה עברה את הגודל המקסימלי על פי תפיסת מקימיה.
דווקא היום, כאשר הקיבוצים אינם מתבססים על החקלאות כמקור פרנסה עיקרי, יש לרעיון של "אשכול הקיבוצים" סיכוי טוב יותר להתממש.
