סדרה – "אלי" – סיפורו של המרגל אלי כהן – טרנספורמציה מרטיטה ספר – "המהגרת" – כולנו עוברים את אותו הדבר… מוסיקה – "יש יופי" של חמי רודנר ואורחים: "שאפו" אלמוג סורין מבקרת
"אלי" – סיפורו של המרגל אלי כהן
"אלי" – סיפורו של המרגל אלי כהן:
לפני שבועיים הבחנתי על מסך הבית של נטפליקס, בסדרה חדשה ומוגבלת (6 פרקים בלבד) שמשכה אותי אליה כמו מגנט. סדרה בשם "אלי". הסדרה 'אלי', מגוללת את קורותיו של המרגל אלי כהן, ואת פעילותו בסוריה, בעת שהעביר מידע חיוני להגנה על מדינת ישראל. הסדרה מספרת על כהן, פטריוט נלהב שהצטרף לשורות המוסד והצליח להטמע ואף להתברג בהצלחה אל קליקה של בכירים בסוריה: מדינה שנחשבה אז כמו היום אויבת של מדינת ישראל. הפעילות של אלי שהתרחשה בין השנים 1962-1964 סייעה לחשוף, בין היתר: תוכניות סוריות כמו חבלה במוביל הארצי והטיית מי הירדן, וכן מידע חיוני כסדרי כוחות צבאיים ועוד.
הסדרה שהופצה על ידי 'נטפליקס' בכול רחבי העולם, זכתה ללא מעט ביקורות, כאשר ברובן – לפחות בארץ – היו שליליות. אבל משהו משך אותי בסדרה והפך אותה בעיני למסמך חשוב ששפך אור על המרגל האמיץ והבולט, שאת שמו שמעתי מעט מאד בילדותי. משהו במשחק של המפיק והשחקן הראשי, סאשה ברון כהן, גרם לי להתגבר על מכשולים בהצגת הדמויות (פאות גרועות ומבטא כבד בהקצנה בדיבור ישראלי בשפה האנגלית, היו תקלה בייצור) ולקח אותי למסע מערער וחשוב, תוך הכרת המרגל אלי כהן.
"אלי" היא מיני-סדרה שנכתבה על ידי מקס פרי וגידי רף, בוימה על ידי רף ומבוססת על חייו של רב- המרגלים של מדינת ישראל. לדעתי, הסדרה טובה. נקודה. זאת כי היא משדרת משהו אמיתי, חף ממניירות, חף מהסקסיות המלאכותית של סרטי מרגלים.
היא אינה מציגה דמות של מרגל חסר כול פחד, שקופץ ממרפסות של בניינים ומנשק בין ניתור לניתור, נשים יפות. להפך! העלילה מתמקדת בצדדים הפחות אסתטיים של מרגל / חייל – שיוצא למשימה. היא משקפת את רגעי החרדה של זה שיוצא למדינת אויב, כדי להעביר מידע למדינה שממנה נשלח. ויותר מכול: היא משקפת בצורה נכונה את רגעי הגעגוע לאישה שנותרה מאחור, את החרדות והגבולות שנחצים (תרתי משמע) בעת ביצוע משימה.
אל הנעליים הענקיות של הדמות (שאי אפשר שלא להתאהב בה), נכנס סאשה ברון כהן. שחקן יהודי בריטי, המוכר לנו מסרטי פרודיה כמו "עלי ג'", "הדיקטטור" ושאר סאגות קולנועיות, שלא לומר מגוחכות. אבל הפעם, נראה שברון כהן, שהחל את הקריירה עם הדמות המגוחכת "עלי ג'", הפך בצורה טבעית, בסוג של טרנספורמציה מרטיטה ל"אלי כ'".
ברון כנראה הבין, כי עבור התפקיד יש צורך בהצגה מפוארת של הדמות ושמירה על כבודו של אחד מהגיבורים הבולטים ביותר של מדינת ישראל, ונראה כי העבודה על הדמות נעשתה בתוכו שבתות לבקרים, וכי כל צעד, תנועה ועווית – התקיימו באופן מדוד ונבחרו בקפידה.
על הסדרה "אלי" תקראו לא מעט, בעיקר ביקורות שאינן מחמיאות. ובכול זאת, משהו שם קורה, משהו חשוב. משהו שנותן במה למי שהקריב הכול, על מנת שאנו – נוכל לבקר, לכתוב, לשנוא ולאהוב.
("אלי" סדרה מוגבלת – עכשיו בנטפליקס)
"המהגרת"
לפני עשור בערך, בן זוג לשעבר ניסה להסביר לי מהם מחזורי שינה וכיצד הם פועלים. תוך כדי ההסבר: נרדמתי. כיום, אני יודעת שספר טוב שאינו מותח מידי, יכול לספק לי שינה איכותית – ואפילו עניין. כך, סייע לי "המהגרת" של מאנג'ו קאפור, ליהנות מספר מעניין שהוביל לשינה ערבה. "המהגרת" הוא סיפור על נינה – אישה הודית בשנות ה-30 לחייה, המדורבנת על ידי אמה האוהבת – להתחתן בשידוך, דבר נפוץ ושגרתי בהודו. מתת היבשת הלוהטת ומדירת חדר וחצי בה היא מתגוררת, טסה נינה אל זרועותיו של גבר הודי, כדי למצות את מוסד הנישואין, מסע שנמשך עד לקנדה – מדינה קפואה ושונה לחלוטין מהודו.
נינה, כעת נשואה לגבר הודי-קנדי שהיגר למקום ולמד רפואת שיניים בקנדה. הנשואה הטרייה יוצאת מן החום אל הקור של קנדה, תוך שהיא מנסה אט אט להתרגל לחיים של נישואי שידוך, בהם היא מגלה שגם מה שנראה מתאים על הנייר – אינו באמת עובד במציאות. "המהגרת" הוא סיפור על הישרדות. הישרדות של מערכות יחסים זוגיות. כן, ממש כמו שלי, שלכם, של ההורים, של החברים. לכן הוא מרגיע (כי צרת רבים, מה לעשות, היא גם חצי נחמה).
נינה, מנסה לשרוד את קנדה, את התנהגותו הבעייתית של בעלה וגם את הבעיות של השניים בחדר המיטות. בכך, כדי לשרוד, היא מנסה כמו כולנו לחשוב חיובי על הקשר, להתאהב למרות הקשיים, ובכלל: להיות אישה קנדית מן המניין. אבל משהו, מושך אותה החוצה.
"המהגרת" הוא לפני הכול סיפור אהבה. לא של נינה ובעלה ההודי, אלא של אישה לעצמה. אישה שלמרות כל הפשרות והניסיון לרצות – בסופו של דבר אינה יכולה 'לעבוד על עצמה' ולהתגבר על הרצון להתאהב באמת. להציל את נפשה.
המהגרת בהוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד
"יש יופי" – "שאפו!"
מוזיקה ישראלית בשנים האחרונות הפכה בעיני לדבר די שטוח. הזמרים צעירים מידי ובוסריים (לכן התוצאות בהתאם), בעוד שמי שכן הבשיל: לקח את יצירותיו לחו"ל על מנת להציגן (שם יתקבלו באהדה יותר מאשר בארץ) מול חברות תקליטים אירופאיות וקהל מעריצים נאמן. עם זאת, כאשר אמן ישראלי עושה את זה: הוא עושה זאת בגדול. ובכך מצליח – באמצעות צליל מדויק, ומילים מבויתות – לשבות את קהל המאזינים הישראלי, אתגר שאינו נחשב קל. בכך מצאתי שבשיר "יש יופי" של חמי רודנר המארח את יאיר הררי, בהחלט יש יופי.
"יש יופי" שהופק ביולי האחרון הפך לאחד השירים הבולטים בשנה האחרונה, בגלל מלודיה ייחודית, צלילים חדשים ואף בחירת אורך שיר שנחשב בעיני קצר וקולע. השיר מדבר בסך הכול על שייכות. הוא רומז על השלמה, הקרבה וחיים משותפים, כאן, במדינה הקטנה שלנו, למרות הקשיים. בכך מילים כמו: "דגל גאווה תלוי לו ברגוע, עם דגל המשיח, חלון ליד חלון ליד חלון…" מספקות לי ולאלה שטרם ירדו מהארץ, דרך נאותה לשים לב לרגעים הטובים, החיוביים והאופטימיים של הישראליות. הקליפ שמוצמד לשיר (הקליפ מורכב מתמונות סטילס של הצלם אלדד רפאלי), הוא מעין מצגת של תמונות כל כך ישראליות – שהמסר מועבר באופן מצמרר ומרגש. השיר – ללא שימוש בטריקים או תחבולות – נותן ביטוי במילים ובצלילים למה שקושר אותנו, הישראלים. הנה בית מן השיר:
בסוף היום אתה חוזר הביתה לשכונה / אימהות קוראות לארוחת ערב פשוטה. ריח חביתות באוויר / מישהו מנגן גיטרה מזרחית יחפה / מישהו מקשיב לשיר נעים לך להיות לא מעודכן / יש יופי יש יופי / בסוף היום אתה חוזר הביתה לשכונה / דגל גאווה תלוי לו ברגוע / עם דגל משיח / חלון ליד חלון / נפתח אולי יונה תפתיע / שלום
תגובה אחת
אלמוג סורין, לאחר קריאת המאמרים/ביקורות שלך אני מוצאת לנכון לציין שאני נהנית מין ההומור סיגנון הכתיבה והביקורת שאינה מתנשאת אלה מצליחה לתת זוית ראיה נוספת על הכתוב.
אהבתי, אשמח להמשיך ולעקוב