תוכנית: מאסטר שף 8 – "לעוס" * סרט: "יונה" – משמעותו של פסיק * מופע: עמית לואיס 'עדיין מחפש' * אלמוג סורין מבקרת (ולא רק במטבח של חמותה)
מאסטר שף 8 – "לעוס"
כמו תפוחי אדמה אפויים שחוממו בשנית והפכו ללחים וחסרי טעם, מחוממת מחדש התוכנית 'מאסטר שף' וחוזרת למרקע. כך, היא חוזרת אלינו: פושרת, לא קארנצ'ית כמו בעבר, דומה לעונות קודמות, בחיוורון של הדברים.
בעונה 8, הטקסטים בין השופטים משעממים, השאלות שהשופטים ששואלים את המתמודדים ידועות מראש, וגם הניסיונות של כל אחד מהשפים לגנוב את הפוקוס, ולהאפיל על האחר – לא תורמים לעיסה הזאת, שכבר נעלסה פעמים רבות בשיניה של 'קשת'.
"הסחאיות" והטייפ קאסט המוכר של הבשלנים המתמודדים על תואר "המאסטר שף של ישראל" (ע"ע האמא הצעירה, הסבתא הפעלתנית, הנרקומן לשעבר, ההיפסטר המזוקן והכוסית התורנית) גורמים לכך ששום דבר לא מפתיע ב"מאסטר שף" השנה. ובכלל, נראה כי כל החבילה הזאת נלעסה שוב ושוב כמסטיק שעושה רע בשיניים, הוחזר לעטיפה וכעת מוגש לצופים.
על שכבת השיממון הרגיל, נעשה ניסיון למרוח שכבה נוספת, מעניינת ולהפיג חיים בפורמט הלעוס. האתגרים שצריכים לעבור המתמודדים שונים במעט. את השף יונתן רושפלד, החליף ישראל אהרוני, בעוד שקונצים שנועדו לסקרן את הצופים – לא ממש משפרים את התוצאה הסופית.
גם אינספור אזכורים (כמו בכל עונה), של אנסקי אודות הנוקלאך של סבתה, כבר עולים על העצבים וגולשים מן הסיר. באגף המתמודדים, ישנה בחירה ברורה מאליה בהתמקדות בטיפוסים השבלוניים, שמלהגים משפטים מוכרים, כגון: "בעזרת השם נעשה ונצליח," "המנה הזאת בשביל הילד שלי," "למרות הכוויות, אני ממשיכה לבשל!" תוסיפו לזה את התיאורים המתחכמים ובעלי הקונוטציות המיניות, לכאורה, של שני – והרי לכם משחק שתייה ראוי.
ולמרות שאני יודעת מי יזכה (כן, זה יהיה מי שהכין את החריימה הטעים ביותר בעולם, חחח!), בכל שנה אני מוצאת עצמי צופה בתכנית, מקבלת לצלחת סיפורי מיינסטרים דהויים ומתעצבנת כשהשופטים "מנחשים" מי הבשלן שיכנס בדלת (משחק ניחושים כה מיותר לדעתי).
לקינוח: "מאסטר שף" העונה לא מחדשת כלום. התכנית מציגה מאכל לעוס שמורכב מאותם אנשים, אותם מוצרים, אותן מילים ואותה מציאות טלוויזיונית מאכזבת, בתוספת חור בשן שגורם המסטיק המוכר.
("מאסטר שף", קשת, ערוץ 12)
"יונה" – משמעותו של פסיק
על שיריה של המשוררת יונה וולך לא שמעתי בנערותי, (או ששמעתי, ופשוט לא באמת הקשבתי…). בהיותי נערה סוררת ופרועה, לא עניינו אותי מילים כתובות בעלות משמעותית אמיתית. מה שעניין אותי היה בעיקר: מסיבות ובילויים.
וכמו שהתוודעתי אל יצירות אומנות גדולות ומשמעותיות בגיל מאוחר, אל שיריה של וולך התוודעתי, רק לפני מספר שנים.
הסרט "יונה", בבימויו של ניר ברגמן, שיצא לאקרנים בשנת 2014, מתאר תקופה בחייה של המשוררת. סרט בו מוצגת דמותה של וולך, כפי שהייתה: פרועה, נחשקת, לא שגרתית, יוצרת ובעיקר שמה פס ענק (!) על העולם ודרישותיו.
וולך נולדה ביוני 1944 ונפטרה בשנת 1985. היא גדלה בכפר אונו והייתה בתם של מיכאל וולך ואסתר לבית גופמן. במלחמת העצמאות נהרג אביה בקרב על גבעת קולה.
וולך הייתה נערה סוערת, פרועה, בוגרת לגילה ונוטה למרדנות ואקסהיביציוניזם. המשוררת הצעירה סירבה להתנהג על פי המוסכמות המגדריות, עישנה בשרשרת, לקחה לעצמה מאהבים ומאהבות, ובסך הכל: עשתה מה שבא לה. בסרט מתוארת דמותה כדמות דרמתית, אמוציונאלית מאד, שנראה כי 'נחתה' בעולם הזה במקרה, הותירה את חותמה וכעת, היא צריכה להמשיך הלאה, אל מקום אחר.
טרם הצפיה בסרט התכוננתי לעלילה. ידעתי מראש שוולך אושפזה מספר פעמים במחלקה הסגורה. ידעתי כי היא לא ממש רצתה להיות אמא (וגם הוכיחה זאת עם שתי הפלות מתוכננות), וכי מדובר בדמות מורכבת במיוחד. את המורכבות שלה הפגינה בכישרון רב השחקנית נעמי לבוב, המגלמת בסרט את יונה בשנותיה הצעירות. לבוב, שהפתיעה בסדרת המופת הישראלית 'על הספקטרום', ריגשה אותי בכל מבט, בבכי אותנטי של ייאוש, בעוד שהיא הצליחה להעביר במבט מי הייתה יונה וולך.
סיפורה של המשוררת, המשתרע לאורך 98 דקות, מביא ברמזים את סיפור ילדותה ללא אב, שעה שקרעים מזיכרונותיה מציפים את הסרט ומסבירים במילותיה היא, ש, "אביה ישן על גבעה בזמן המלחמה, ושם נרצח." יונה, מספרת לפסיכולוג שאת גופתו של אביה חילקו לחלקים ופיזרו בכל האזור ושהיא חווה התקפים פסיכוטיים, בהם היא צופה בראשו של אביה מתגלגל במרחב.
על מערכת היחסים בינה לבין אביה בהיותה ילדה קטנה לא נאמר הרבה, אלא שלקראת סוף הסרט, בסצנה כה מדויקת (ברגע זה עוברת צמרמורות בגופי), מערכת היחסים שלהם מתבהרת לחלוטין.
וולך, שלאחרונה מעוררת עניין לא מועט (כנראה מאז התחדשות ה'ספוקן וורד' ותופעת ההיפסטרים הידועה), הייתה, למרות הפיזור בו חייתה: אישה של מילים. אישה של פסיק וניקוד, שצרחה בקולי קולות על העורך שלה שהוריד שתי מילים משיר שכתבה, שהוריד פסיק, נקודה… העניין שהיא מעוררת בתקופה הנוכחית שלנו, שדנה ב: מה זאת שפיות? ומי באמת שפוי? (כמו גם מי לא), הוא סוג של חיטוט שרבים מאיתנו מבצעים ביום יום, גם מבלי לשים לכך לב. בכך, הסרט יונה הפך לאחד המובילים של שנת 2014 וזכה בטקס פרסי אופיר, בשני פרסים, ביניהם הסרט הטוב ביותר לשנה זאת.
('יונה', כעת בסלקום TV, בקטגוריית "סרטים ישראלים")
עמית לואיס 'עדיין מחפש'
את הזמר עמית לואיס הכרתי בזמן שחיפשתי מידע עבור מדור מקומי שכתבתי לפני מספר שנים. לואיס, צעיר יפה תואר, נמרץ ומשעשע, העניק לי לא מעט חומר אודות התרחשויות שקרו בירושלים, כשמידי פעם בפעם שלח לי סינגלים שהקליט. כמו אמנים רבים בארץ נמצא לואיס במעין תחרות אל החשיפה. בעוד שהוא מככב בפרסומות, הוא עולה להופיע כמעט על כל במה ומשמש גם כזמר ליווי וחימום. כעת, מנסה לואיס, ממושב אבן ספיר, לעשות זאת ובגדול. לעמוד על שלו ולהיות שווה בן שווים. עם קול מלטף מוציא הזמר הצעיר את הסינגל החדש "תודה", לקראת אלבום הבכורה המרגש שלו, "עדיין מחפש".
"עדיין מחפש", מסביר לואיס, "מגיע מהמקום של החיפוש המוזיקלי, הרגשי, האישי והמיני בעד אהבה לכולם! הוא מספר על כך ששווה לנסות בחיים האלו הכל. 'תודה' נכתב ממקום של תהייה, ציפייה ורצון לדעת האם מישהו מקשיב? האם הוא קרוב? רחוק? ומה הוא באמת עושה. וכמובן להודות לו על הכוח."
עמית לואיס אינו פארפומר מטורף, לא ה"באד בוי" של המוזיקה הישראלית ובטח שאינו שר כדי לזעזע. לואיס הוא סוג של פרח כמורה צעיר שביצועיו המוזיקאליים מנעימים את הזמן, עם קולו המזוכך והטוב. אני מודה ומתוודה, אני בעצמי לא ניחנתי ב"קול פעמונים", אלא יותר באינטונציה של אלכוהוליסטית צרודה, אבל כמאזינה אובייקטיבית אני יכולה לסכם, שעם קצת עבודת ליטוש טובה: עמית לואיס המושבניק שלנו, יכול להיות הדבר הבא.
