מרב ביין הגיעה לחולית בתחילת שנות ה-80 לשנת שירות ועבדה בשלחין, אחרי השבעה באוקטובר הגיעה להתנדב בקיבוץ שזכרה לטובה וגילתה מקום עם אנרגיות מיוחדות שהרגיש לה כמו בית, מאז היא לא עזבה
אחרי השבעה באוקטובר 2023 עקבה מרב ביין במתח אחר השמות שהתפרסמו בתקשורת מהטבח המזעזע שהתבצע בקיבוץ חולית. אמנם עברו 30 שנה מאז שגרה שם, אבל הזכרונות והתמונות מהתקופה היפה שהעבירה שם בשנת השירות שלה עוד היו בהירים. ״הגענו אז קבוצה של צעירים שאפילו עוד לא היו בגיל של שנת שירות, אבל לא מצאנו לזה שם אחר. הייתי בת 17 וחולית היה אז קיבוץ צעיר, לא היו בו בכלל אנשים מבוגרים, ואני זוכרת שהמבוגרת ביותר בקיבוץ הייתה בת 30. בני ה-17 וה-18 נחשבו אז לבוגרים, התייחסו אלינו בהתאם ונתנו לנו אחריות כמו למבוגרים, כצעירים שחיפשו את עצמם זה בדיוק מה שרצינו״.
קיבוץ חולית, שהוקם ב-1978 בימית שבסיני כהאחזות נח״ל, הועתק בשנת 1982 לחבל שלום בצפון הנגב. בשנת 88 כאשר מרב הגיעה אליו חגג הקיבוץ את יום הולדתו ה-10 במופע מרגש בו השתתפו כל חברי הקיבוץ והילדים. ״בזמנו עוד לא הייתה רפת בחולית״, מספרת מרב, ״עבדתי במה שנקרא אז שלחין והיום נקרא גד״ש, גידלנו גזר, תפוחי אדמה, בוטנים, עגבניות לתעשייה, והיה גם איזה פרויקט ניסיוני של צנוניות שאני הייתי אחראית עליו״. בסוף אותה שנה מרב מספרת שהיה גל עזיבה בקיבוץ, וגם היא עזבה את חולית לטובת תל אביב בעקבות האהבה, ״החיים המשיכו״, היא מספרת, ,אבל התקופה הזו בחולית, האנשים שהכרתי, ומי שהפכתי להיות שם, היו זכרונות טובים, הרגשתי משמעותית והרגשתי שלקחתי חלק במשהו חשוב״.
בשבעה באוקטובר מרב הייתה מורה באולפן לעברית בנוף הגליל והתגוררה במושב בלפוריה בעמק יזרעאל. ״היו לנו באולפן הרבה עולים חדשים שברחו מאימת המלחמה באוקראינה, ולמרות ההלם והחרדה תמכתי בהם ותיווכתי להם את האירוע ככל האפשר. שידרנו להם שאנחנו מאוחדים וחזקים פה בישראל, ושזה לא דומה למה שקורה בבית שלהם״. כבר בשמיני באוקטובר התחילו להתפרסם הידיעות על מה שאירע בקיבוץ חולית, 2.5 קילומטר בלבד מגדר הגבול עם רפיח, על כביש 232 המקולל. ״עקבתי אחר השמות בחרדה, דאגתי שאמצא שמות מוכרים, ואכן בשלב מסוים התפרסם שמו של אבי קורין ז״ל שהכרתי, רבש״ץ הקיבוץ שנהרג בזמן שהגן על הקהילה שלו. אבי היה היחיד שהכרתי מתקופתי בקיבוץ שנשאר שם ובנה שם את ביתו״.
הזמן חלף וממדי הזוועה הלכו והתבהרו. ״לא ידעתי אם להתקשר לחברים בחולית, אולי לנסוע לעין גדי, לא הייתי בטוחה מה המקום שלי בדבר הזה. מי ירצה עכשיו לשמוע ממני. בתחילת ינואר 24 נפטר מפצעיו נועם אשרם ז״ל, שנפצע קשה בעזה שבועיים לפני, בן של חברים. בהלוויה פגשתי מכרים מחולית, ושם שמעתי לראשונה שמחפשים מתנדבים לרפת וזה לא עבר לי מעל הראש, שמעתי את זה והרגשתי משהו. יצרתי קשר עם קיש, חבר עבר ומהדמויות הבולטות של חולית עד היום, ביקשתי ממנו שיקשר אותי עם מי שצריך. אני מושבניקית, אני יודעת איך נראית פרה, אבל מעבר לזה אין לי שום ידע או ניסיון ברפת. אבל אמרתי לעצמי, אם זה מה שצריך עכשיו, אני יכולה לתת את זה. חברי חולית היו אז עוד מפונים, והרפת הייתה ממש במצוקה. משפחת אלזיאדנה נחטפה, שני עובדים זרים נרצחו, הרבה פרות נפגעו אם זה מסטרס או אם זה פגיעות ישירות של המלחמה. אחרי כמה חודשים כדי להוריד עומס מכרו פה יותר ממאה פרות. ראובן אשרניצקי מנהל הרפת יצר איתי קשר והעניין התחיל להתגלגל. כבר הודעתי בעבודה שאני לוקחת חודש חופש ונוסעת להתנדב בעוטף״.
את יכולה לטייל באזור אבל לא לכיוון עזה
כשמרב נסעה לעוטף האזור עוד היה שטח צבאי וכמה שבועות אחר כך צה״ל נכנס לרפיח והמלחמה התעצמה. ״קיש אמר לי לפני שנסעתי- את חייבת לזכור שאת מגיעה לאזור מלחמה, כל היום יש בומים ופיצוצים, את צריכה להיות מוכנה. ובאמת היה פה מאוד רועש, אבל עשו לי הכנה טובה וגם שירתי בעזה בשירות הצבאי אז זה הרגיש לי כמו סגירת מעגל. כבר כשנסעתי על הכביש שמוביל לחולית התרגשתי ובשער כבר ממש כאילו חזרתי הביתה, זה נחת עלי. יש פה בחולית משהו באנרגיה, באדמה, משהו ממכר. אני לא היחידה שאומרת את זה. ברפת עבד כבר צוות קבוע והעניינים פחות או יותר חזרו למסלול, לא היו בטוחים כמה עבודה תהיי לי, ועשו לי קבלת פנים נחמדה ואמרו לי ׳את מתנדבת את יכולה לעשות מה שאת רוצה מתי שאת רוצה כמה שאת רוצה׳ וגם ראו שהגעתי אם ג׳יפ אז אמרו לי את יכולה לטייל באזור אבל לא לכיוון עזה״.
באותו הזמן ברפת של חולית עבדה גלית אופנהיימר, יונקיסטית ותיקה מאוד, 20 שנה ביונקיה של חולית, ואת מרב שלחו אליה כדי לעזור. ״בשבעה באוקטובר גלית הייתה בבית שלה בבאר שבע. כשהגעתי לפה אמרו לי לכי לגלית היא תראה לך איך עובדים ביונקיה ותראי אם את מסתדרת. אז הייתה ביונקיה תקופה סבירה, התאוששו קצת, היו המלטות והייתה הרבה עבודה, לא שיא העבודה אבל מספיק. הזמן עבר וראיתי שאני וגלית מסתדרות מעולה והעבודה מצאה חן בעיני, התחברתי לעגלות. הייתה לי מוטיבציה אז צבענו ושיפצנו וסידרנו את המקום. גלית לימדה אותי הכל על העבודה עם העגלות, אחרי כמה ימים אנשים שאלו אותי אם אני בטוחה שאף פעם לא עבדתי ביונקיה ואני אמרתי לכולם זה הכל גלית לימדה אותי״.
הימים עוברים, השבועות עוברים, וכשחלף חודש ביקשה מרב עוד חודש חופש מהאולפן בו עבדה, ולאחריו כבר הבינה שהיא לא הולכת לוותר על הבית החדש שמצאה. ״החלטתי לצאת לחל״ת מהעובדה באולפן ולבקש לעבור למחוז דרום בניסיון לשלב את שתי העבודות. בינתיים עבדתי ביונקיה והבנתי שזאת העבודה בשבילי, אהבתי מאוד את העגלות ואהבתי לטפל בהן. הבן שלי טבעוני והוא ממש כעס ושאל איך אני יכולה לקחת חלק בדבר כזה שפוגע כל כך בעגלות הצעירות. אמרתי לו אז שהמקום הזה יתקיים איתי או בלעדיי, ושאלתי אותו אם לא עדיף שאני אהיה פה לטפל בעגלות ולתת להן יחס טוב ואפילו אהבה, והוא הסכים איתי בחוסר רצון. אז שיניתי את הכתובת שלי באופן רשמי לחולית״.
ברפת של חולית עבדו אז בלי תוכנית עבודה מסודרת, לא היה בטוח בכלל שיצטרכו כאן עוד יונקיסטית, אבל בכל זאת גלית לימדה את מרב את כל מה שהיא יודעת, החל מהרגע הראשון שעגלה נכנסת ליונקיה ועד הרגע שהיא עוזבת. ״היה לי סיפור מיוחד עם אחת העגלות. כל המלטה היינו נותנים שם לעגלה החדשה, לפעמים שם של אחד הילדים שלנו, של חברים, ואפילו היו עגלות שנקראו על שם אנשי הצוות. בזמן ההאכלות היו עגלות שברחו מהכלוב ואני הייתי מחזירה אותן, אבל היתה עגלה אחת שהיתה יוצאת כל הזמן, בלי קשר לארוחות, היתה מסתובבת ומחפשת אותי ובאה אלי, ואני הייתי מלווה אותה חזרה לכלוב. כל יום הייתי באה אליה והיא קיבלה אקסטרה ליטופים וחיבוקים. גם כשגדלה ועזבה את היונקיה הייתי באה אליה לבקר אותה והיא ואני ממש נקשרנו. יום אחד אמרתי אני אבדוק איך קוראים לה, וכמובן שהתברר שקוראים לה מרב, אני הייתי שם ביום שהיא קיבלה את שמה, זה היה בשבילי סיפור מרגש מאוד״.
מרב סגרה לאחרונה שנה של עבודה ביונקיה ברפת חולית. מבחינה לאומית זו היתה שנה מטלטלת והמלחמה עוד נמשכת, אבל בחולית לאט לאט מנסים לחזור לשגרה. ״אני לא רואה את עצמי נפרדת מהיונקיה. אני גם רואה את חולית כבית שלי. זה הולך ביחד. אישרו לי להתקבל פה לחברות, מה שאומר שאני יכולה לקנות פה בית, מבחינתי זה המקום האחרון שאליו אני נודדת. אני לא מרגישה שאני עושה פה משהו אמיץ או מיוחד, אני מרגישה שאני מקבלת פה יותר ממה שאני נותנת. רק חסרה לי אהבה אמיתית שאביא אותה לפה, לא כמו בפעם הקודמת שבגללה נאלצתי לעזוב. אז אלה שלושת הדברים שאני מאחלת לעצמי, להמשיך לעבוד ביונקיה, להישאר לגור בחולית, ושיגיע לכאן עזר כנגדי״.
