את הפיגוע בבית שאן, בנובמבר 1974, ביצעו שלושה אנשי החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין בראשות נאיף חוואתמה. בפיגוע נרצחו ארבעה מתושבי בית שאן ונהרגו שלושת המחבלים. הפיגוע התפרסם גם בגלל התגובה הסוערת של תושבי בית שאן, שהתעללו בגופות המחבלים.
הפיגוע היה חלק מגל הפיגועים הקשה של שנות ה-70 של המאה ה-20 שיצא מהפתחלנד בלבנון וכלל גם את הפיגועים באוטובוס ילדי אביבים, במעלות, במלון סבוי, בכביש החוף, ובנהריה.(מתוך ויקיפדה)
הפיגוע בבית שאן
ביום שלישי ה-19 בנובמבר 1974, בשעה 04.30 חדרו שלושה מחבלים לבית משפחת ביבס בשכונת טירת צבי בבית שאן. יגאל שדמי, אז חבר קיבוץ ניר דוד, היה הראשון שהגיע למקום. לימים השביע אותו מי שהיה אז אלוף פיקוד הצפון, רפאל (רפול) איתן, שניהל את האירוע, לא לספר מה היה בתחקיר שנערך אחריו ובו השתתף גם יגאל שדמי עד שיגיע לגיל 70. 45 שנה שמר שדמי, 75, את אירועי אותן שעות מורטות עצבים נצורים בלבו. באחרונה, לראשונה, לבקשתי הוא העלה את הדברים על הכתב. הם מובאים כאן ככתבם וכלשונם.
לא להאמין, אכן עברו 45 שנה מאותו יום נמהר. באותו זמן הייתי מנהל באלץ (ציוד כבד של גלבוע ובית שאן) כמידי יום ביומו הגעתי לבית שאן בשעה 4:30 לאסוף את אחד הטרקטוריסטים שגר בבית שאן, שכן לאותו בית בו התחולל האירוע. החניתי את הרכב ולפתע נשמעו יריות. בתחילה חשבתי שזה איזושהי סגירת חשבונות, אבל מיד זיהיתי את צליל הירי של הקלצ'ניקובים. באוטו איתי, היה לי תמיד מאחורי הכיסא, נשק שנתן לי אותו החבר הכי טוב שלי בסיירת צנחנים ושנהרג על כביש 90 בבקעה. אבל זה סיפור אחר. ועכשיו אני אעשה שינוי זמן ואגיד את הדברים שאמרתי בתחקיר שנעשה בפיקוד צפון אצל מפקד הפיקוד, רפאל איתן (רפול).
כדי להבין הרבה סיטואציות שקרו בשטח ביני לבין רפול, הייתי רוצה לספר איך פגשתי פעם ראשונה את רפול ומזה יהיה אפשר להבין את הקשר המיוחד שהיה לי אתו. הסיירת הייתה באימון רכב באזור הדרום. כל האימון ירד גשם שוטף ורק קצין צנחנים ראשי כמו רפול יכול להגיע למקום ולהיות אתנו בקשיים ובאתגרים ולהרגיש כאחד מאתנו. כאשר חזרנו לבסיס הגשם המשיך, צימל (אריה צידון) שהיה מ"פ הסיירת לקח אותי הצידה ואמר לי: "אני נוסע הביתה להכין מסדר המפקד, קח את כל הג'יפים ותכניסו אותם לאנגר, לכו לישון כמה שעות. ב-10:00 מסדר המפקד".
הגענו למחסום של בית ספר לצניחה בשעות הבוקר המוקדמות, הגשם השוטף ממשיך לרדת וכל החבר'ה בג'יפים מכוסים בשכמיות, רק הנהגים עם הראש בחוץ. בבוטק'ה עומד צנחן נחמד שלא יוצא מהבוטק'ה, ואומר לי: "תן לי את כל מספרי תעודות הזהות של החבר'ה ואת מספרי הרכב". אמרתי לו שאנחנו יושבים בגשם והוא עומד בתוך הבוטק'ה, שזה בסיס האם שלנו, ובבקשה שיוריד את החבל כדי שנוכל להיכנס. הוא טען להגנתו, שאלו הפקודות שהוא קיבל ושהוא לא מוריד את החבל. אמרתי לו שאם הוא לא מוריד את החבל אנחנו נעלה על החבל.
מאחר והוא צנחן עקשן, עליתי על החבל, נכנסנו ושמנו את הג'יפים באנגר, ואמרתי לחבר'ה: שעתיים שינה ואחרי זה קמים ומכינים את מסדר המפקד ב- 10:00. לא יודע למה לא נותנים לבן אדם אחרי שבוע בתנאים שכאלה לישון שעתיים. אחרי שעה הדלת נפרצת ולחדר נכנס רס"ר בסיס בית ספר לצניחה. בלי להגיד בוקר טוב, או כמה זמן יש לכם עוד לישון, הוא שואל "מי פה המפקד?" לא יודע איך החברים פיתחו להם תכונה שתוך כדי שינה הם מצביעים על המיטה שלי. רס"ר כמו רס"ר, בצעקות ומבלי לתת לבן-אדם אפשרות להתעורר, מסביר לי שאני בא אתו למשפט אצל מפקד הבסיס. אולי מתוך הרצון להמשיך עוד לישון נכנסתי לבגדים המבוצבצים והרטובים והלכתי אתו תוך כדי שינה למפקדת הבסיס. הרס"ר כאשר אני נגרר אחריו מכניס אותי אחר כבוד ללשכה.
להפתעתי הרבה, יושבת מולי רעיה הלפרין מקיבוץ בית-אלפא (שנינו הכרנו טוב מבית הספר האזורי מבית אלפא) וכאשר היא רואה את הצורה שלי היא פורצת בצחוק ושואלת אותי : "יגאל שדמי האם ככה אתה מתכוון להיכנס למשפט אצל מפקד הבסיס?" תשובתי הייתה שזה מה שאמר לי לעשות הרס"ר ושהיא לבטח מבינה שאני לא באתי לכאן מרצוני החופשי. אז היא ענתה לי "טוב תיכנס, אבל זה על אחריותך" נכנסתי לחדר לא צעדתי כדרוש, לא הצדעתי, נעמדתי מול המפקד בעמידת דחליל (חצי ישן).
אגרוף נוראי דפק על השולחן שכמעט שבר אותו, וצעקות לא מובנות הזעיקו את הרס"ר פנימה. המפקד הגדול והאדום מכעס פתח בדברי תוכחה לרס"ר: "איך אתה מכניס לי דבר כזה למשפט? קח אותו, תרחץ אותו, תגלח אותו, שים אותו בבגדי א', תלמד אותו איך נכנסים למשפט בשמאל ימין ואיך מצדיעים". ברצוני לציין שבאותה תקופה היחסים בין מפקדת בית ספר לצניחה והסיירת היו מוגדרים כמלחמה. אנחנו היינו מסתובבים לו בבסיס בתחתונים ויחפים. לא שומעים לשום הוראה או פקודה, ואדונים לעצמנו. יצאנו, הרס"ר ואני נזופים החוצה, ואז בצעקות כדי להסביר לי שהוא הרס"ר אמר לי: "יגאל שדמי שמעת מה שאמר המפקד? גש תעשה את זה ותבוא אלי לדשא לעבור קורס בכניסה למשפט"
המשימה לא הייתה כלל פשוטה. הקיטבגים שלנו היו סגורים באפסנאות והאפסנאי איננו. לא נשאר לי אלא לפרוץ את החלון ולהוציא את הקיטבג שלי עם בגדי א'. הסיוט המשיך כאשר במקלחות שלנו אף פעם אין מים חמים, ולמרות כל המכשולים הקטנים עליתי על א'. בדרך למפקדה הלא נחמדה עברתי דרך המשרד, התקשרתי לצימל וסיפרתי לו את סיפור המעשה. צימל לא התרגש, כי היה רגיל בשכאלה, ומתוך שינה אמר לי "תשמע, לפני שהוא שופט אותך, הוא צריך לשאול אותך אם אתה מוכן להישפט אצלו. תגיד לו שאינך מוכן, וכך לא תהיה לו ברירה ויצטרך להעלות אותך למשפט אצל רפול". להגיד את האמת, נראה לי פתרון משונה וכך ניגשתי למפקדת הבסיס. עברתי תרגול הצעדה והצדעה וכך בהופעה חדשה נכנסתי ללשכה קשה לי להבין למה רעיה פרצה שוב בצחוק אבל הרס"ר שהיה נחוש להראות למפקד את הצלחתו, דחף אותי לתוך החדר כאשר אני עושה שני צעדים נוקשים ומצדיע.
המפקד בוחן אותי בעיניים סקרניות ותוך כדי כך שואל אותי יגאל שדמי אתה מוכן להישפט אצלי? כמובן שעניתי לו: לא.. (לפי ההנחיות שקיבלתי) משום מה הבעת פניו השתנתה וחזר אליו הפרצוף האדום והאגרוף עף על השולחן שוב והצעקות התחדשו: "אני אעיף את הסיירת הזו מהבסיס שלי, שלא תחשוב שאתה תלך אל רפול ותצא מזה נקי. אני אעביר אותך למשפט אצל סגן הרמטכ"ל ואתה תגיע לבית סוהר.." אחרי עוד כמה קללות והסברים מה זה לדעתו סיירת צנחנים הוא העיף אותי החוצה. (מעניין שגם הפעם רעיה המשיכה לצחוק).
מאחר והסבירו לי בצורה משונה ולא כפי שחשבתי מה זה סיירת צנחנים, הלכתי למשרד, הרמתי טלפון לצימל וסיפרתי לו את מה שהוא ידע מה מפקד בית ספר לצניחה חושב על סיירת צנחנים. הפעם צימל היה כבר ער ומיד שלף את הפתרון הבא: אתה עכשיו ניגש מיד למפקדת קצין צנחנים ראשי (שגם היא נמצאה בתל-נוף) וניגש להישפט אצל רפול לפני שהליצן יעשה את מה שהוא אמר. אני הבנתי את חומרת המצב וניגשתי מיד ללשכה של רפול. כאשר הכניסו אותי עשיתי את מה שכבר למדתי: שני צעדים והצדעה. הפעם היה רפול זה שפרץ בצחוק ואמר לי:
"שב, שב אתה אף פעם לא תלמד לעשות את זה נכון". רפול כמובן ששאל אותי איך נגמרה הסדרה? והתעדכן בפרטים הקטנים מה שאפיין רק את רפול. ופתאום בלי אזהרה, שלף שאלה מכשילה: "יגאל שדמי לא הרבצת לש.ג.? (כנראה שצימל עדכן אותו באירוע). אני בצדקנות יתרה הסברתי לו שרק עליתי על החבל, אחרי שלא הסכים להוריד אותו ולאפשר לנו להיכנס. אז הייתה שתיקה קצרה, רפול הסתכל לי בעיניים ואמר לי: "תשמע יגאל שדמי, אם בפעם הבאה שזה יקרה ולא תרביץ לש.ג. אני זה שאזרוק אותך מסיירת צנחנים". שתיקה קצרה ושנינו צחקנו, ואז הוא הודיע לי שהמשפט נגמר ואם אני רוצה, אני יכול לנסוע אתו בצהרים לתל-עדשים.
האירוע בבית שאן
את כל הסיפור הזה שסיפרתי (ועוד סיפורים רבים שהיו לי עם רפול), יכולים להסביר את הכבוד וההערצה שהיו לי, כמו לכל הצנחנים, אל רפול. וזה גם מסביר איך כמו שרפול הגיע למקום בבית שאן ראה אותי קרא לי אליו. מכאן אני רוצה לקחת את הדברים לפגישת תחקיר שנעשתה לאחר כמה ימים מהאירוע בפיקוד צפון בלשכה של רפול. את כל מה שאספר עכשיו אמרתי באותה פגישת תחקיר בתוספת תיאורים שיסבירו את דברי.
בפגישה נכחו מפקדים מסיירת מטכ"ל וקצינים מהפיקוד. משום מה רפול ראה לנכון להזמין גם אותי. הגעתי בלבוש של פלאח, וזה היה קצת משונה בין כל הקצינים המהודרים בחדר. הישיבה נפתחה בסיפורי הלל וגבורה של מפקדי סיירת מטכ"ל. אחריהם עלו כמה מפקדים מהפיקוד שהיו קשורים לנושא, וגם הם פיארו את מעשיהם. ואז רפול פנה אלי ושאל אותי: "יגאל שדמי מה לך יש להגיד?" קצת נבוכתי, אבל אמרתי שאני מכיר תחקירים אחרים שבהם כל אחד מעלה מה לדעתו לא היה בסדר בתפקודו. כי הרי תחקיר למעשה לזה נוצר, כדי שנלמד ביחד מהשגיאות ונדע איך לתקן בעתיד. לכן אני אגיד למרות שאיני שייך לקבוצה, מה לדעתי לא היה תקין .
זה התחיל מזה שהיה מזל גדול שרפול הגיע מוקדם לשטח. כי לפני זה כל הפונקציונרים עשו פחות או יותר את מה שלא היה צריך לעשות. ניכר עליהם שהם לא תרגלו ולא ידעו מה הם צריכים לעשות במצב שכזה רפול כהרגלו תפס מיד מה קורה והתחיל לארגן את הדברים בצורה הנכונה. לפי הפקודות שהוא כתב היה צריך להיות סולם בשטח. הוא קרא לי אליו, אמר לי לקחת את הסולם ולעלות בשקט לדירה שממול הדירה בה שהו המחבלים ולנסות לצפות עליהם ולהעביר לו מידע, ויחד עם זה בשום אופן לא לתת להם לצאת מהדירה.
סולם כמובן לא היה ואני יחד עם הטרקטוריסט שהיה תושב המקום ארגנו סולם ועליתי לקומה השלישית דרך החלון. כאשר נכנסתי פנימה, התקבלתי בזרועות פתוחות ובצעקות על ידי בעלת הדירה. בקשתי ממנה שתהיה שקטה וזה לא עזר ולכן הכנסתי אותה לשירותים וסגרתי אותה שם. אז יכולתי בשקט לפתוח את הדלת שלה ולצפות בדלת הדירה ממול. היה שקט משונה וכדי לנסות לראות מה קורה בתוך הדירה, ביקשתי מרפול ( היה לי מכשיר קשר שרפול נתן לי) שירה עם האקדח על החלון שבדירה שנמצאו בה המחבלים בצד הדרומי של הבית.
כמו שהתחיל היירי, ניגשתי לדלת שהייתה קצת פתוחה. למזלי ולמזל החיילים הבחנתי ברימון שהיה תקוע בין הדלת לבין המשקוף. הוצאתי את הרימון ועם השרוך של הנעליים קשרתי את המנוף והעברתי אותו לדירה של הזקנה שבינתיים עלה לשם בחור נוסף, רפי בן חמו. לבחור היה עוזי ביד מאחר וחשבתי שהעוזי יותר אמין ויותר מוכר לי החלפנו בנשקים ואני נתתי לו את ה M4 שלי.
חזרתי לדלת שהייתה קצת פתוחה, אבל משהו מאחור עצר בעדה מלהיפתח. הצצתי פנימה ראיתי שני מחבלים שוכבים על הרצפה מול החלון הגדול של הסלון שפנה דרומה לעבר הזחל"ם של רפול. הייתה להם הגנה כלפי חוץ: מעקה של 40 ס"מ שהחזיק את החלון לכל האורך וכך הם היו מוגנים. באינסטינקט רציתי מיד לירות בהם, אבל נזכרתי בהוראה של רפול: "אתה לא נכנס לפעולה לבד, אתה רק מביא לי מידע"
כאשר האקדח ירה הזזתי בזהירות קצת את השולחן ונכנסתי פנימה. מיד עברתי לפרוזדור צדדי לכיוון מזרח והגעתי לדעתי לחדר הכביסה שפנה מזרחה. שם עמד עוד מחבל ותצפת דרך החלון לכיוון מזרח ואיים בנשק על בעל הדירה ששכב על הרצפה. את בעלת הדירה ראיתי כאשר עברתי ליד חדר השינה. היא נראתה לי מחוסלת.
אני רוצה לציין, שהייתי מאומן למצבים האלו, גם על ידי השירות בסיירת צנחנים וגם בהכשרה שקיבלתי כמאבטח מטוסים. עשיתי לעצמי שיקול מהיר וחשבתי שאם אני אחסל קודם את שני המחבלים שבסלון, המחבל שבחדר הכביסה לבטח יחסל את בעל הדירה. ואם אני אתחיל במחבל כאשר אני אגיע לסלון מול שני המחבלים תהיה לי בעיה והם יחסמו לי את הדרך החוצה. לכן חשבתי, שאולי כרגיל רפול צודק וכדאי לי לצאת בשקט ולהגיד לו את מה שקורה ואז להיכנס עם עוד לוחם. ההחלטה הזו הייתה שגויה. כבר לא הייתי בצבא והייתי צריך להשתחרר מהאמונה שרפול זה אלוהים (חוכמה שלאחר מעשה). לא הייתה לי בעיה לחסל את המחבל ששמר על בעל הדירה, לשכב בתוך חדר הכביסה להוציא את העוזי החוצה, וכאשר שני המחבלים אשר לבטח היו רוצים לברר מה קורה היו נכנסים לפרוזדור והייתי מחסל גם אותם.
אני זוכר שבאותן שניות הייתי מאוד מפוקס וחד וגם עלתה לי המחשבה שנאמרה לי ע"י דייב (המשוגע שאימן אותנו באבטחת המטוסים) שאמר לי: "יגאל אתה טוב לנו אם אתה חי, אם אתה מת זה לא טוב". יחד עם זה לאורך כל השנים אני מאוד כועס על עצמי שלא עשיתי את הפעולה ולא הצלתי את בעל הדירה. חזרתי לדירה שמול המחבלים, דיווחתי לרפול את מה שראיתי ואמרתי לו שאני יכול להסתדר עם זה לבד, ואם יש לו עוד לוחם זה יהיה יותר קל. רפול ענה לי שסיירת מטכ"ל כבר מגיעה ושאני בשום אופן לא פועל לבד.
הפריצה של סיירת מטכ"ל
הנושא הבא: הגעת סיירת מטכ"ל למקום.
עוד פעם אני לא אחד המעורבים ואינני יודע את המכשולים שעמדו בפני היחידה. אבל אם נשער שבשעה 5:00 הם קיבלו את ההתראה, לא יכול להיות שהם מגיעים לשטח אחרי כמה שעות ארוכות (ואני יודע מאחר וגם אנחנו תרגלנו את זה שהם יושבים בבסיס שיש בו נחיתה להליקופטרים והציוד שלהם מוכן בכוננות והם נחתו במחנה גדעון, והיו אמורים להגיע לשטח במהירות המרבית.
כאשר סוף סוף הגיעה היחידה, רפול שלח לסולם את בצר אלי כדי שאעדכן אותו והוא יעביר את המידע לחבריו. בצר רק נכנס בחלון וכבר שמעתי שעטה של צעדים בחדר המדרגות. קפצתי לדלת. הגיע אלי המפקד. ניסיתי לעצור אותו ולהגיד לו שיש שולחן שעוצר את הדלת. המפקד של הכוח שהיה מאוד נחוש לא הבין וכנראה גם לא שמע דרך מסכת האב"כ את מה שאמרתי, ובהסתערות של כיבוש יעד הסתער על הדלת. זה נגמר בזה שהוא עף אחורה על החיילים ואז בכוחות משותפים הזזנו את השולחן הוא דחף אותי אחורה והם פרצו לדירה.
קל לי אולי בתחקיר להעיר הערות אבל זה מה שאמרתי בתחקיר. מאחר והחזקנו את המחבלים בתוך הדירה חמש שעות אין צורך עכשיו לבוא ולעשות את הדברים במהירות וכמו שלמדנו בכיבוש יעד היה אפשר לתת לבצר לשמוע את כל הפרטים, לרדת למטה ולעדכן את החיילים ולעשות את הכל בצורה שקטה. להגיע לדלת להזיז את השולחן ותוך כדי זה לזרוק את רימוני ההלם ואז להיכנס בצורה מבוקרת וחכמה ולא בהסתערות.
אין לי ביטחון, אבל לפי מה שראיתי בדירה, לדעתי כאשר החיילים פרצו פנימה המחבל ירה בבעל הדירה, או שהוא נהרג על ידי החיילים, מאחר ולא זיהו שזה בעל הבית. הפעולה הייתה מהירה ונחושה אבל לדעתי לא מתאימה לכניסה לדירה במצב שכזה.
לא יודע מאיפה הגיעה לרפול ידיעה שיש אירוע בסביבות תל-עדשים (ביתו של רפול) רפול נתן פקודה לסיירת לבוא אתו ואמר לי שאני אצטרף אליו. וכך קרה שכולנו בצורה חפוזה עזבנו את הדירה.
לאור מה שקרה בדירה לאחר שעזבנו אותה, אני מבין שאסור יותר להשאיר מקומות כאלה בסוף אירוע בלי שיש כוח שישמור על המקום. היה שם כוח של הג"א שלפני זה הגדרתי אותו כלא יעיל. כנראה שגם במקרה הזה לא עלה בידו לעצור את מה שהתרחש.
לסיום, בתחקיר אמרתי שלאור הניסיון שלי באבטחת מטוסים, ומאחר ואני יודע שהיחידות המיוחדות עברו את האימון בכניסה שקטה עם אקדחים, (ולראיה, מבצעה סבנה), אני חושב שהכניסה לדירה הייתה יכולה להיות הרבה יותר מוצלחת לו היו עושים זאת בצורה הזו. בסוף דברי נוצר שקט, ואז רפול אמר: "שמעתם את מה שיגאל אמר? מהיום רק ככה יתנהלו התחקירים" .
יצאנו החוצה רפול תפס אותי לקח אותי הצידה ואמר לי: "יגאל שדמה את מה שאמרת פה אתה לא מספר בשום מקום עד גיל 70". מאוד התפלאתי למה הוא נקט בציון הגיל. יכול להיות שבאותם זמנים, גיל 70 זה מקביל ל "ברושים" (בשפה של הקיבוצניקים: בית הקברות). אבל אני לקחתי כמו תמיד את הוראותיו של רפול כלשונם. היום אני בן 75 ולכן הרשיתי לעצמי סוף סוף להוציא את מה שהכביד עלי באירוע שהיה בבית שאן.
נ.ב.
עבר זמן מאז האירוע, וראש העיר של בית שאן התקשר אלי והזמין אותי להגיע לבית שאן לציון האירוע ושהוא רוצה באופן אישי להעניק לי את מפתח העיר. מה שקרה עם בעל הדירה ועם המחבלים אחרי שעזבנו את הדירה, גרם לי להרגשות לא טובות, ולכן הודעתי לראש העיר בצורה מתחמקת שאני לא אוכל להגיע. יחד עם זה לאורך כל השנים, כל פעם שאני עובר עם האוטו לבד בבית שאן, אני עובר במקום, נעצר בצומת מתחת לבית, יושב כמה דקות בשקט ומבקש סליחה מהמשפחה ומהעיר בית שאן. אני גם רואה, לשמחתי, שלמרות שלא קיבלתי את מפתח העיר, העיר מתייפה ומשגשגת והפכה לעיר על הכיפק. אני גם רוצה שהפעם לשם שינוי, אני זה שאעניק לעיר בית שאן את הקלצ'ניקוב של אחד המחבלים שנתן לי רפול אם המוזיאון בבית שאן יסכים לקבלו, אני אשמח לעשות זאת.
ערב הוקרה ליגאל שדמי
עיריית בית שאן ומוזיאון בית שאן יארגנו ערב הוקרה ליגאל שדמי. שדמי הודיע שיש בכוונתו לתרום למוזיאון את הקלצ'ניקוב שנלקח מהמחבלים שביצעו את הפיגוע ב-74' ובעקבות כך הכריז מנהל המוזיאון. טוביה גולן, שהיה חייל בסיירת מטכ"ל בזמן האירוע, שבכוונתו לערוך ערב הוקרה ליגאל שדמי. "נארגן טקס מכובד עם יגאל שדמי שיתאר מה היה שם באותו ערב נורא" אמר גולן. ראש העיר ז'קי לוי הוסיף: "אמנם עברו 45 שנה, אבל הפצע עדיין פתוח ולעולם לא יגליד. חדירת המחבלים באותה התקופה גרמה לטראומה ופחד במשך שנים. נקיים ערב מכובד ונוקיר תודה ל יגאל שדמי על אומץ לבו"
