אידיאולוג גם בנשמה – טל זמיר במושב היוגב בעמק יזרעאל

קשה לעצור את טל מפרישת האמונה והחזון, שליוו את מקימי המדינה וזה מחלחל בו עד היום ובכל התחומים, לא רק בתאוריה, אלא הלכה למעשה.

כולנו קוראים את הכתיבה של טל זמיר בערוצים השונים – הוא אידיאולוג, ציוני,

מתנדב וקנאי למדינת ישראל ולחקלאות ישראלית.

הגעתי לרפת זמיר שבכניסה למושב היוגב בעמק יזרעאל. השעה תשע, ברפת יש ביקור רופא מחליף, ד"ר עלי מחמיד, וזו הזדמנות לפגוש רפתן ורופא…

לא חשוב על מה מדברים, טל לוקח את הנושא להיבט האידאולוגי, שקשור לציונות ולהיסטוריה היהודית בארץ ישראל…

אתה נראה מבוסס מאוד בעמק ודור ממשיך למקימי המושב – איך הייתה ההתחלה?

אבא נולד ב-1921 ועלה לארץ בגיל 16 לפני השואה, הוא בא ממשפחה חרדית וציונית. בארץ ישראל עסק בבניית הארץ, עבד בכבישים, הקים את יישובי  חומה ומגדל והיה ממייסדי קיבוץ כפר רופין והשתתף בקרב המיתולוגי במשמר העמק.
אימא עלתה לארץ אחרי השואה, הגיעה מבית מתבולל לגמרי, למרות שסבו של אביה, היה אדמו"ר מפורסם ודם של רש"י זרם בעורקיה…

הוריי הכירו בקבוצת גבעות זייד שליד מושב שדה יעקב, קבוצה שהתפרקה כי לא הייתה משויכת לאף התארגנות התיישבותית, לא זכתה לתקציבים ואמצעי ייצור ונאלצה להתחסל.

ההורים רצו לעסוק בחקלאות ולבנות את "היהודי החדש" – האנטיתזה של היהודי הגלותי, שעסק לרוב במסחר וב"עסקי אוויר" ("לופט-גשפט"). הוריי רצו לעבוד בעבודת כפיים ולהגשים את האידיאולוגיה הציונית שהייתה לחם חוקם.

למעשה, הוריי היו "ציונים חרדים" והציונות הייתה דתם – הם דבקו בעקשנות בעבודה עצמית, סיזיפית, בחריצות עד אין קץ, למרות הקשיים והמשברים. הם התחילו מאפס, בניגוד לטענות "המקופחים".

איך התפתחה המשפחה בצד האידיאולוגיה המסורה מאוד לערכי הציונות וההגשמה?

יש לי שני אחים גדולים שנולדו בגבעות זייד, לפני שהוקם מושב היוגב.  הוריי הצטרפו לגרעין, שהתיישב במחנה הנטוש בשדה התעופה מגידו.

מהמחנה הארעי, אימא הייתה הולכת 5 ק"מ עם שני ילדים קטנים ברגל, בכדי לעבוד בגינת ירק במשק.

בשנת 1951 התחילו בבניית המשק במושב היוגב. עם הקמת המושב, אבא עבד בעבודות חוץ, כמו גם בבניית בתי המושב. הוא היה טפסן מומחה.

כל מתיישב קיבל פרה ועגלה מהסוכנות. המשק היה משק מעורב – מטעים, גפנים, ירקות, מטילות וגם רפת חלב. קיבלו חצי פרדה – פרדה שהתחלקה בין שני שכנים.

ההורים עבדו בעבודה פיזית קשה, שהיהודי הגלותי לא רגיל אליה – הם הקימו זן חדש של יהודי – גאה, עובד, מפרנס, לוחם  ובונה מדינה.

עם השנים המשק התפתח – אבא מיכאל ז"ל היה מומחה בגידולי מספוא  מניסיונו בקיבוץ וכמובן, טפסן מדופלם וזה נתן לו יתרון יחסי, יחד עם חריצות אין קץ.

אבא נלחם במלחמת העצמאות, שבה "צבא ההצלה" של קאוקג'י,  התקיף את משמר העמק וצעירי היישוב היהודי בעמק, התגייסו לסייע. הקיבוץ היה  למעשה מובלעת בין כפרים ערביים שהקיפו אותו. אנשי הכפרים עסקו בחקלאות עבור ראיס מלבנון, שרוב האדמות היו שלו ב"מארג' אבן עמר" – עמק יזרעאל. המקומיים היו למעשה "התאילנדים" של אותו גביר, שהייתה לו וילה במשמר העמק.

אנשי הכפרים הצטרפו לקאוקג'י במלחמה במשמר העמק בשנת  1948. לאחר ההתקפה הכבדה, הפלמ"ח בראשות יצחק שדה עם כוחותיו, הצליחו להביס ולהניס את קאוקג'י.. ממגידו ועד חיפה. היו כ-30 כפרים ערביים ובמלחמת השחרור, כולם נטשו את הכפרים, אף שחלק מהקיבוצים הציעו להם להיכנס לקיבוצים, עד יעבור הזעם. למעשה, זאת הייתה טעותם המרה וכך למעשה קמה המדינה, כפי שאנו מכירים אותה כיום.

ספר קצת על מושב היוגב וחזון ההתנדבות במערכות הביטחון

המושב הוקם בשנת 1949. בשנת 1951 ההורים הצטרפו לגרעין המייסד, יוצאי בית אשל בדרום והם נקראו שלב ב'. הוריי הקימו את הרפת ולמעשה, המשק שלנו הוביל והצטיין במושב, בזכות נחישות, עבודה קשה וחדשנות.

היינו ארבעה אחים בנים – שני אחיי הגדולים נולדו בגבעות זייד בשנים 1948 ו-1949. לאחר הלכידה של אדולף אייכמן בשנת 1960, אימא החליטה שהיא מביאה ילד אחד, על כל מיליון יהודים שנספו. היא הייתה אז בת 35 והספיקה להביא לעולם רק עוד שניים. אני הבן הצעיר והאחרון, יליד 1964.

המוטו של ההורים – עבודה, עבודה, יושר, התמדה, ילדים ולימודים – להשקיע הכול בחינוך. וכך שלושה מאחיי היו פרופסורים ואני לכאורה "הכבשה השחורה" שנשארה להמשיך את הרפת ואת המסורת המשפחתית – ההגשמה של הציונות.

אני מרגיש שאני נושא על גבי 2,000 שנות גלות ויש לי אחריות לא לאבד את מה שבנו פה הוריי ודור המייסדים.

כל חיי הבוגרים אני עוסק בהתנדבות במגוון נושאים – לא כמנהיג, אלא מתוך אחריות לגורל המדינה והעם. יש לי כישרונות בנושאי ביטחון ומזה כ-18 שנה אני משמש כרב"ש  היישוב בהתנדבות ומתנדב במודיעין המשטרה, במג"ב ובבילוש עפולה.

במהלך השנים הצלחתי להביא להחזרה של כ-90 טרקטורים גנובים, בקר, סוסים, אופנועים ועוד.

קיבלתי אות מצטיין ארצי בשנת 2010, בזכות חשיפה של כנופיית גונבי הטרקטורים שהייתה מכת מדינה, כולל תפיסת גניבת בקר ונשק – רוב הפושעים  נכנסו לכלא.

נראה שהרפת אצלך היא עיסוק נלווה, לעשייה הגדולה בתחומי הביטחון והחזון

 יש לי רפת, שהיא מקור הפרנסה ומהווה את חזון ההגשמה הציונית. זו עבודה קשה ושוחקת. אני נהנה לתרום לזולת ולנצל את קשריי וכישוריי בנושאי ביטחון וקירבתי למגזר הערבי, גם בשביל הנשמה. ההצלחות שלי נותנות לי סיפוק רב. אני מתנדב ומצליח, לא פעם, להשפיע לטובה על נושאים מגוונים. לפעמים, ההצלחות הם מעבר לכל סיכוי סביר והיגיון. אני פועל כמו גשש שהולך אחרי עקבות, בנחישות ובהתמדה. כך גם בענייני המשטרה, למעשה אני סוג של רכז מודיעין ושב"כ  בהתנדבות.

אני לרוב, לא יכול לעמוד מהצד ובכל בעיה, אני מרגיש שיש לי חובה לפעול – הייתי בין יוזמי "ועד הרפתנים המושביים" שנלחם ב"הסכם החיסול" בתקופת המנכ"ל הקודם של "התאחדות מגדלי הבקר". לאחר חלוף הסכנה ולא מעט בזכות ההתארגנות, התמודדתי ואף זכיתי להיות לכאורה במקום הראשון, בבחירות למועצת ההתאחדות של יצרני החלב.

אני נזכר באימא שלי שושנה ז"ל, בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, בתקופת המשבר גדול, בעקבות ביטול הסובסידיות בחלב ע"י יגאל הורוביץ, שהיה שר האוצר. אימא שלי הייתה למעשה הדוברת הלא רשמית של הרפתנים, בהפגנה הגדולה מול הכנסת, בהשתתפות אלפי רפתנים. היא איימה שנציף את הכנסת בחלב. היא הצליחה לגייס את שר החקלאות דאז, אריק שרון, למאבק ולמעשה הצליחה למנוע את קריסת הענף, לעוד ארבעה עשורים ויותר.

היום מדברים על "תמיכה ישירה" שלדעתי, גורלה יהיה כמו של הסובסידיות של אז, שיבקשו לחסל אותה ביום אחד, אחרי שהרפתנים ייסגרו ברובם.

איך נראית הרפת כיום אצלך ובמושב?

יש לי שלושה ילדים. אשתי ממושב דובב בצפון, נפגשנו בריקודי עם. הבת הגדולה בת 32. הרפת לא מעניינת את הילדים. הבת אמורה לקבל משק במושב, הבן האמצעי גר בבית ההורים ועוסק בתחום הגיימינג והבן הצעיר חזר בתשובה ואף הספיק, לכתוב שלושה ספרים חשובים בנושאי דת.

ההורים נפטרו ואני בן ממשיך בנחלה וברפת – לא היו מלחמות בין האחים והיה ברור, מתוך החינוך שקיבלנו, שאני אמשיך ברפת. ההורים השקיעו בחינוך וזכו לנחת: הבן הבכור פרופסור, מנתח בהדסה. הבן השני היה פרופסור מדען לחקר המוח הוא, ולצערנו נפטר ממחלת הסרטן בגיל צעיר. השלישי פרופסור למשפטים והיה דיקן הפקולטה למשפטים, באוניברסיטה העברית.

אותי הלימודים לא משכו ונשארתי ברפת.

במושב היוגב יש כיום 12 רפתות, כולל שתי שותפויות. ברפורמה נשרו כשליש ויחסית למושבים אחרים, נשארו הרבה רפתות.

מכסה – יש לי מכסת ייצור של 900 אלף ליטר ואני מגדל גם את העגלים. אין לי שאיפות לרפת גדולה או קיבוצית. לדעתי, הרפת המושבית לא צריכה לשאוף להיות גדולה, אך מחויבת להיות יעילה ומקצועית.

כל מהות הציונות היא לא לגודל ולרווחיות. הורינו מן הסתם, יכלו להתפרנס טוב יותר בחוץ לארץ. הרפת צריכה לשמש לפרנסה בכבוד ולהחזקת שטחים, תוך התייעלות מתמדת.

צוות – אני ותאילנדי.

הזנה – אחרי שמרכז המזון המקומי נסגר, אני לוקח אוכל ממרכז המזון של נהלל. אני מרוצה מאוד מהשירות.

כלכלה – אני מתפרנס מהרפת בקושי, אך למזלנו הגדול, המערכות הסולריות על הגג של הרפת, נותנות תשואה יפה ובעצם, מצילות את מגדלי בעלי החיים. בלעדיהן היה קשה מאוד להחזיק רפת משפחתית.

באופן כללי יותר, לגבי הרפת המשפחתית בישראל

העובדות הן שגיל הרפתנים עולה ועולה, הבנים נשארים פחות ופחות, הרפת לא רווחית מספיק, ויש עליהום כל הזמן ומכל הכיוונים.

בעבר, לא היה ערך למכסה והתמורה הייתה רק הפרות, במכסות  התחילו לסחור נדמה לי בתחילת שנות ה-90. המכסות היו של המושב ולא של הרפתן.

כרגע, ההיצע גדול יותר מהביקושים ולכן מחיר הפדיון יורד. ייתכן שאנחנו קרובים לסוף קצה היכולת, לקלוט את המכסות המתפנות במגזר המושבי.

המחיר יורד וצריך להחליט מה עושים. הוקם צוות אסטרטגי שמקיים דיונים בנושא זה. יש כאלה הבונים שותפויות, אך למעשה זה "ישרא-בלוף" משום שמדובר בהשכרת המכסות וקבלת רנטה. השותף אינו שותף אמיתי.

יש מי שמבקש לסדוק את החומה הסינית ולהצטרף לרפת הקיבוצית. לדעתי זו טעות, משום שאין בכך, כדי להגשים את ההצדקה המוסרית של "התכלית הראויה" ופיזור הרפתות בכל הארץ. חיזוק ההתיישבות מאבד את משקלו.

אני חושב שהמדינה צריכה להכיר בחקלאות כנכס אסטרטגי, כמו בצבא  ובמשטרה: שמירת האדמות והריבונות. לדעתי, יש לעצור את ההצעה המסתמנת להקטין את מספר הרפתות, להתאחד ולמכור את הרפתות לקיבוצים. יש לעודד את המדינה לסייע בתקציבים כדי לשמור על הרפת המשפחתית, שיש לה ערך רב, מעבר לפרנסת הרפתנים.

מסגרת במיקום הזה

הצעה שעלתה במועצת החלב לקראת הסכמות עם משרד החקלאות

• הסרת המגבלה על מספר השותפים, ככל שכולם מאותו יישוב בלבד.
• במשק המשפחתי – הגדלת מספר השותפים שאינם מאותו יישוב, מ-3 ל-8 שותפים.
• במשק השיתופי – הגדל מספר השותפים מ-3 ל-4 שותפים, ברפת אחת.
• הגדלת המרחק בין שותפים מ-30 ל-40 ק"מ.
• במקביל, יש לחזק את הקשר של השותף לשותפות.

אתה כותב הרבה על "החקלאית" והחשיבות של שמירה על הקואופרציה?

לא הכול זה כסף לטווח הקצר. החקלאית אינה אומרת לא, למשל, לבדיקות היריון בחלב, אלא מבקשת לשלב אולטרסאונד עם הבדיקות. היא ניסתה להידבר ולא תמיד בהצלחה, עם חלק מהרפתנים.

פרישה מהחקלאית פוגעת בסולידריות ובחוסנו של הענף. אפשר להשוות זאת לרופא פרטי בשטח, לעומת קופת חולים כללית, שיש לה מגוון רופאים והתמחויות, כולל בתי חולים וזאת לשם מתן עזרה בתחומים רבים של הרפת. אני רוצה רופא שידע לתת לי כיסוי מקצועי רחב וידע משלים.

הרופא שלי כיום הוא ד"ר עלי מחמיד מהיישוב מעאוויה, שנמצא ליד צומת אום אל פחם. עלי, שנה וחצי מחליף בחקלאית, הוא אחד מארבעה רופאים מהמגזר הערבי. הוא עושה עבודה טובה, מקצועית ומסורה.

החקלאית גם ברשתות החברתיות

כך כתב טל זמיר בפורום רפתני ישראל בפייסבוק ב-6.23

חברים!

מבקש לומר את דעתי האישית על התנהלות של רפתנים בענף ובכלל, התנהגות של חקלאים בישראל, שהביאה איתה הרס וחיסול ענפים ואגודות.

תחרות כעיקרון זה דבר טוב, שתורם לתחרות והתייעלות. אך יש לקחת בחשבון את ההשלכות, בהרס אגודות שיתופיות, שקמו למען איגודי חקלאים. דוגמאות לכך מההיסטוריה המקומית לא חסרות… אגרסקו, שיווק פרחים, ירקות ופירות.

במו ידם, כרתו חקלאי ישראל את ההתארגנויות בשיווק משותף לחו"ל, מכרו מידע מקצועי, הקימו חקלאות מתחרה באפריקה ובדרום אמריקה, שחיסלה את ענף הפרחים המפואר, שהיה קיים בארץ בשנות ה-80 וה-90.

ענפי הפטם, הדגים, הפירות והירקות מתחסלים, מתוקף חוסר תכנון והתארגנות משותפת. פורום קהלת ועשרות שנים של מדיניות ממשלתית עוינת, עם ניכור ותחרות בין חקלאים, הביאה ענפים שלמים לקריסה ולחיסול.

ענף הרפת עדיין שומר על תכנון ממשלתי ואנו בקושי מצליחים לצוף מעל המים.

פרישה מהחקלאית – התנהלות של רפתנים בחודשים האחרונים, שהחליטו מתוך בחירה, לצאת מהחקלאית ולבחור ברפואה פרטית, לא ממש תורמת לענף ולא בטוח שתביא עמה בשורה לרפתן, אך לבטח תפגע באגודה השיתופית, של כלל חבריה.

אני אשווה זאת לרפואה פרטית בשטחים, בקלנסווה או בארה"ב, אל מול רפואה ממלכתית בחברות בקופ"ח כללית נניח. אין ספק שרפואה פרטית בטווח הקצר, תהיה זולה יותר לילדים, נוער וצעירים שבריאים לרוב. אך מה קורה לזקנים, לחולים, לנכים ולאלה הזקוקים לטיפולים המצריכים ניתוחים, דימות, כימותרפיה ורפואה מקצועית?

האם הזול אכן זול לטווח הרחוק? האם הוא משפר את תוחלת החיים של מקבלי שירותי הרפואה הפרטית? לכו תבדקו אצל שכניכם בגדה או חבריכם בארה"ב.

מבקש מכולנו לבדוק היטב מה המשמעות של פרישה מהחקלאית, שיאון וגופים ממלכתיים. מה הנזק לטווח ארוך לחקלאות ולענף הרפת. האם חברות פרטיות, בעלות כוונה למקסם רווחים ולהשתלט על השוק, יתייחסו לחקלאי הבודד כרפתן ציוני ערכי, שיש צורך לשמר אותו או שכוונתם כפי שברייטפוד בזמנו, הצהירה לאחר שרכשה את תנובה, שהיא "רוכשת  את תנובה בשביל להישאר…"

 האם תנובה הסינית היא "הבית" הישראלי? האם החלשת החקלאית, תקדם את הענף ואת והרפתן הבודד? אני ספק גדול.

ביקורת תמיד חשובה ותמיד נחוצה, בשביל להתקדם ולהתייעל, אך לא כקרדום לחפור בו.

אילן הרן, מזכיר התאחדות לשעבר, מקיבוץ מזרע, היה אחד המגיבים לפוסט של טל…

מזמן לא התייחסתי לקורה בענף החלב, אבל כאן עומד עניין עקרוני חשוב ביותר… הארגון הקואופרטיבי בבעלות החקלאים.

זה הפתרון שהועדף בארצות רבות ובישראל הוא היה מודל מוביל בעולם, אך יש תנאי ערכי ומקצועי, הכרחי לקיומו.. הוא חייב להיות יעיל ונגיש לבעלים, כך שהם יאמינו בו וייהנו ממנו, באופן מירבי. באם נוצר מרחק גדול מידי, בין הנהלת הקואופרטיב לאנשיו/בעליו בשטח, הוא יתקשה להתקיים לאורך זמן.

קואופרטיב חקלאים, כמו כל ארגון, חייב להיות דינמי ומתפתח ובעיקר, נותן מענה שוטף לצורכי בעליו.

תמיד היו ויהיו כאלה, שינסו להתחרות בארגון, זאת טבעה של תחרות, אך קואופרטיב יעיל ומקצועי, חייב תמיד להיות צעד אחד קדימה.

בכל מקרה של עזיבת חבר, צריך ללמוד את האירוע ולתת מענה ארגוני מתאים לאירוע הספציפי, ללמוד ממנו ולהשתפר כל הזמן.