שיתוף הפעולה הראשון בין כפר עזה לשפיים היה חפירת קברים. אחרי שחווינו את המעשה המופלא והנשגב הזה יחד, מה זה עבורנו קבלת שבת משותפת?
אילנית סוויסה, חברת כפר עזה, יוצרת תאטרון וקולנוע
כמעט חודשיים שאני כותבת בעיקר הספדים. שורות שבורות של געגוע שמנסות להחזיק בחיים לעוד שבריר של שניה, את האהובות והאהובים שלנו, הרבים מנשוא, שנגדעו ושירת חייהם חדלה ואיננה. חודשיים שאני מדממת זיכרונות ולא כותבת דבר שקשור לחיים הקודמים שחייתי לפני שהעולם התמוטט עלינו ושינה את פניו. בעולם הקודם הייתי באמצע תרגיל כתיבה ממושך, ניסיתי לכתוב כל דבר, החל מהודעת טקסט ועד מחזה בלי המילה "אֲבָל". זה היה תרגיל בתודעה. לא להיות השוואתית, לקבל את המציאות, לנסות למצוא מילים חליפיות כדי לתאר את העולם בלי לעומתיות.
ופתאום המילה הזו "אבל" התהפכה עלי לגמרי, אֵבֶל כבד מנשוא נפל עלינו, המילה אֵבֶל עצמה זעירה מכדי לתאר את האובדן שלנו האֵבֶל גדול ומהדהד, אֲבָל אנחנו נותרנו בחיים. אנחנו יצאנו מהשואה הישראלית שמתרחשת בימים אלו, כולל הסלקציות של חטופינו, כולל האנטישמיות הבינלאומית שמרימה ראש.
אֲבָל אנחנו כאן.
אֲבָל הגענו לשפיים, איזו נחמה.
מזוודה ריקה
יום ראשון, 8/10 8:00 בבוקר. מוכים וחבולים, עדיין לא מבינים את גודל האסון, האוטובוס שהביא אותנו מלילה טרוף ומטורף עוצר בשפיים. בפתח המלון מקבלות את פנינו נשים, יש להם דמעות בעיניים, הן אוספות את עצמן ומתנהלות ביעילות. יש דף רישום אחד ועט והעיניים הטובות רושמות את השם שלנו ועוד דף רישום נפתח וחדר האוכל מקבל את פנינו והכל מואר ונקי ואנחנו יושבים רגע לקפה ראשון מאז התופת ההיא.
מפוררים עד היסוד נכנסנו לישון. התעוררנו אחרי ארבע שעות של שינה טרופה, חזי האיש שלי שהיה מוכה הלם עוד ימים רבים אחרי, רננה הבת שלנו שלא ידעה את נפשה, כתם הכלבה שלנו שישנה סוף סוף ואני. יצאנו החוצה אל כרי הדשא הגדולים שדומים ושונים כל כך מהנוף של הבית שלנו. המקום כבר המה אנשים. שמחתי לגלות עוד ועוד שכנים מהבית שנשארו בחיים ודאגה עמוקה החלה לכרסם בי על אלה שאיני רואה. אֲבָל בינתיים כבר נפתח דוכן לבגדים ומוצרי יסוד לכולנו.
והיינו זקוקים. ברחנו מהתופת כשלגופנו בגדים שלבשנו כל השעות הארוכות בממ״ד ואם הצלחנו לארוז משהו במזוודה, לא היה זה משהו בר תועלת. אני עצמי מרוב לחץ ובהלה, סחבתי מזוודה ריקה כמעט.
ועכשיו, חבורת נשים מחייכת ומזמינה מציעה לי בגדים ושמפו וכלי רחצה ואני עדיין אותה האחת שמסתדרת תמיד לבד, שלא צריכה עזרה, שמתביישת ואין ברירה. אֲבָל באמת אין. ברוכה הבאה לחיים החדשים שלך, תצטרכי ללמוד הכל מחדש. את רננה אני שולחת לחפש לה דברים שהיא צריכה, הילדה מסתדרת בלי בעיה עם אחת הנערות משפים שנמצאות בדוכן. אני מחפשת חולצות לי ולחזי שלא מתקרב בכלל לאזור וספון בחדר החדש שלנו שמעתה נלמד לקרוא לו בית. לעצמי מצאתי שתיים, לחזי אין במידה. נגשת אלי מישהי (מהיום הראשון איני זוכרת פנים ושמות, רק עיניים בורקות מבקשות טוב) ובודקת מה מצבי, היא מיד שולחת את הילד שלה לשלוף מהארון של בעלה חולצות במידה xl2 ואחרי כמה דקות הן כבר בידי. תוך יומיים כבר עבר השולחן הקטן לגן האירועים והפך להיות האנגר קסום שהיה בו כל מה שצריך וגם כל מה שלא צריך.
נושאים יחד את המשא
מתוקף שירותי בצוות לוויות אני מכירה את חני, עידו וליאור (שלימים הבנתי שהוא מזכיר הקיבוץ), שיחד עם אהוד וזהר שלנו חופרים במו ידיהם, במשך ימים על גבי ימים, קברים למתים שלנו. זה המעשה שהיה שיתוף הפעולה הראשון בין כפר עזה לשפיים. אני אומרת לעצמי שאחרי שחווינו את המעשה המופלא והנשגב הזה יחד, מה זה עבורנו קבלת שבת משותפת שמחכה לנו בשבוע הבא.
והימים בחמ״ל הלוויות תובעניים. אני לא מספיקה להגיע להאנגר וקטיה שאני מכירה לגמרי במקרה דואגת לאסוף לי בגדים ונעליים במידה הנכונה ולהביא לי אותם גם באחת בלילה לחמ״ל.
גם מרפאה נפתחת ברגע. אנחנו חלשים והגוף קורס והמרפאה, כמו בית חולים שדה, מתפקדת 24/7 במקצועיות. אני מגיעה לא פעם ולא פעמיים ויודעת שאם השכנה הצמודה שלי, האחות המצטיינת ביותר בעולם והמיתולוגית של הקיבוץ שלנו, הייתה כאן, היא הייתה משתלבת במהירות ומסייעת אף היא. אֲבָל את גאגאן שלי, גילה פלד, רצחו בני העוולה עם בעלה יזהר ובנה דניאל. הדבר היחיד שנותר לי זה להביט באודליה האחות המסורה עם החלוק הלבן ולדמוע. הדבר היחיד שנותר לי הוא לקבל חיבוק מנועה שמנהלת את המרפאה הזו ולהרגיש שיש אהבה בעולם שאינה תלויה בדבר.
יחד עם צוות לוויות מתחילה הקהילה שלנו להקים עוד גלגלי עזר לכל מה שיצא מאיזון ואנשי שפיים מגיעים לתת יד. באינטליגנציה רגשית מאוד מאוד גבוהה, לא מתערבים, רק נושאים יחד את המשא ומנסים להחזיק עבורנו אופק, גם אם לשבוע קדימה, כי אצלנו נמחק האופק ויש רק שכול וכאב ואובדנים גדולים מנשוא.
חדר קטן ודחוס שעכשיו הוא הבית
מגיעים יותם וקרני ונעמה ורותם וסיון ולימור ואלכס ואין בקשה שאינה מקבלת מענה, המילה ״לא״ נעלמה מהלקסיקון והופיעו המילים: כבר בודקת, תכף מביאה לך, ברור שאפשר, מחר זה יהיה כאן.
ואני מבקשת לעצור רגע ולהכיר את האנשים שבאים מולי. באחד הערבים, אני ואבי לולו שהבן שלו אלון חטוף בעזה, ממש בסוף היום, כשכולם כבר רוצים הביתה, יושבים עם טניה שמהרגע שהגענו עטפה אותנו. אני שואלת אותה על חייה, ואני קולטת שהעולם ממשיך לנוע והדאגות של האנשים סביבי לא חדלו ושכמו לפני הספירה, לכל אחת ואחד יש את השק שלו, ויש בו מה שיש בו והלב נפעם עוד יותר מהיכולת להזיז הכל הצידה ולהיות למען האחר.
לאט לאט מתקרבים עוד ועוד. הדסה וצביקה מאמצים אותנו אל המשפחה שלהם. יפעת יחד עם לימור שהבן שלה בעזה, מסייעות לנו להרים את המורל ולדאוג לתרבות ובידור. עודד בבית הקפה דואג שתהיה לנו פינה נוספת להיות בה מחוץ לחדר הקטן והדחוס שעכשיו הוא הבית.
על צוות בית המלון ובראשם יואב שהחדר שלו הופקע ממנו, צריך לכתוב סונטת אהבה בנפרד. גם על חיים שרואה מגבוה כל בעיה, ראשון לפתור אותה ומוקי השף שלנו צריך להדליק משואה השנה כי אין משימה נעלה יותר מלענות על הציפיות של כל האנשים בענייני האוכל שלוש פעמים ביום, לא כולל סעודות לימי השבעה ופרויקטים נוספים אחרים.
תהליך השיקום של חיי
אני מתחילה להכיר ולהבין שקהילה שלמה, לא רק אלה שמגיעים עד אלינו, משתתפת בתהליך השיקום של חיי. קיבוץ שלם שהיה עד עכשיו פארק מים עבורי, הפך ליד ימיני. מיום ליום גודל הכאב שלי מתעצם, פעולות פשוטות מתגלות כמאתגרות מאוד, גודל האסון שלנו הולך ונחשף, יחד עם כולם אני שומעת וכואבת את הנפילה של חיילים רבים אבל גם הכרת התודה גדלה, איזה ממוזלת אני שאחרי התופת הארורה הגענו דווקא לשפיים, אֲבָל דווקא לשפיים.
והמילה "אֲבָל" חוזרת למילון, על כל צורותיה. אני כבר יודעת לכתוב בלעדיה, אֲבָל כשצריך אותה, צריך.
פורסם בעלון שפיים ביטויינו נובמבר 2023
