גיליון שלם ב"נשיונאל ג'יאוגרפיק" לא היה מספיק כדי לרדת לשורש העניין. גם הררי מחקרים ורשימות סטטיסטיות מקצועיות לא יפענחו את התופעה הייחודית, המזעזעת, המרגשת והמתמיהה: באיילת השחר יש יותר מ-50 זוגות תוך-קיבוציים! יצאנו לשטח, לבדוק ולתשאל את הנוגעים בדבר, ועל הדרך, גם להשיג מהמומחים עצה לחיי זוגיות ארוכים וטובים
אומנם בכל קיבוץ יש כמה זוגות שמצאו את אהבת חייהם ממש מעבר לרפת, בטיול של הנעורים או בשחייה לילית בבריכה – אבל מספר מרשים כזה אין בכל קיבוצי התנועה! מה מיוחד באיילת השחר? יצאנו לבדוק.
זקן המרואיינים, אברהמי לנדסמן (1941) מקבוצת "רביבים", מספר בגאווה איך התחיל עם גליה בן יוסף ז"ל (1944) מקבוצת "מענית": "גליה נחשבה לאחת הבנות היפות בכיתתה. כשאני הייתי בצבא והיא ביב', תפסתי אומץ ושאלתי כאילו בתמימות: 'מי בא לכרם?' היו שם עוד כמה בנות, אבל הסתכלתי רק עליה. גליה מייד הבינה שזו הזמנה ל'טנדו' והסכימה לבוא. כנראה שגם היא הייתה מעוניינת. לא נותר לי אלא להצטער שלא התחלתי איתה מוקדם יותר….".
בתקופה עליה מדבר אברהמי, חברת הילדים באיילת השחר הייתה מאוד מגובשת, ובילתה שעות ארוכות ביחד. היו יחסים קרובים בין השנתונים, והתנהלו חיי חברה אינטנסיביים. לא היה ריחוק בין הגילאים השונים, וגם לא בושה בין בנים לבנות. "כולנו הסתכלנו אחד על השני, אם כי לפי הגישה הפולנית הרווחת – הבנים היו צריכים ליזום את הקשר".
אברהמי, שהיה בטוח בבחירת ליבו, התייחס באדישות לתגובות החברים או בני המשפחה:
"אמא של גליה הייתה אישה צינית מאוד. כשגליה סיפרה לה שיש ביננו קשר, אמרה האם 'זה לא החבר הראשון שלך ולא האחרון'. למרבה השמחה היא טעתה, והכול עבר בשלום. ההתאמה ביננו הייתה מושלמת לדעתי, וככל שחלפו השנים זה רק הלך והשתבח. מייד כשסיימתי את השירות הצבאי התחתנו באיילת השחר, בשנת 1964, על הבמה ב"אמפי", עם שני זוגות נוספים, כנהוג באותה התקופה".
אברהמי מספר בכנות כי אומנם התלבטו אם לחיות בקבוץ צעיר יותר, אבל בשלב מסוים קבעו מושבם באיילת השחר ונהנו ממעגלי התמיכה המשפחתיים והחברתיים. לאורך השנים היו ביניהם ויכוחים זוגיים שנגעו לאופן גידול הילדים, הצבת הגבולות החינוכיים וגם על ההתנהלות הכלכלית הראויה לשימוש נכון בתקציב הקיבוצי. "אבל בסך הכול היתרונות גברו באופן ניכר. היינו נשואים 43 שנה, עד למותה של גליה ב-2007. אני חייב להודות שגליה שינתה אותי רק לטובה, בדרכה השקטה והנעימה. בזכותה למדתי להרפות ופחות להתעקש על קוצו של יוד, להיות סלחן וגמיש יותר. אני חושב שעם השנים אדם מבשיל לטובה ולומד להיות עם ראש פתוח. אולי זו העצה שלי לזוגיות ארוכת טווח – להסכים להשתנות". הוא מסיים את דבריו בנימה של רכות מתגעגעת.
מברשת שיניים אחת
בחירתם של אברהמי וגליה בזוגיות פנים קיבוצית, נתנה אותותיה גם בדורות הבאים,
ושלושה מילדיהם נישאו גם הם לבני/ות המקום.
בתו של אברהמי, שקד לנדסמן-קפלן (1969) מקבוצת "איילים", 'הכירה' את רן קפלן (1966) מקבוצת "סנונית", במסיבת יום העצמאות הקיבוצית, אך לכל אחד מהם גרסה אחרת לגבי נקודת הפתיחה של הקשר: "הוא היה מהכיתה של אחי צליל, כלומר כמה שנים מעליי. חתיך אומנם, אבל בלתי מושג. בתקופה זו היה דיסטנס גדול בין שכבות הגיל, והרגשנו כמו אנשים זרים. אפילו להסתכל בעיניים נחשב כחוצפה. אני זוכרת שכשהוא ישב אצלנו בבית יחד עם צליל, לא העזתי לדבר איתו. הריחוק ביננו היה גדול, ללא הכרות מעמיקה".
רן מחזק את דבריה: "איילת השחר היה אז קבוץ מאוד מעמדי וחבורתי, בלי הרבה ערבוב. גם אני לא הסתכלתי על השנתונים מתחתיי, הרי היו מתנדבות באותה תקופה…" הוא קורץ לה בחיבה.
"בקיצור", ממשיכה שקד בלי להתבלבל, "הוא התיישב לידי במסיבה, כאילו לברר משהו על צליל. התרגשתי מאוד, וחשתי יראת כבוד מטורפת. אני מודה שהאלכוהול ששתיתי קצת, בהחלט עזר…. מייד חשבתי שהוא רוצה להתחיל איתי ושאח שלי הוא רק התירוץ, עובדה שלמרות שכולם כבר התפזרו, הוא עדיין נשאר לדבר איתי עד אמצע הלילה, ממש כמו בשיר של שלום חנוך. הרגשתי שהייתה ביננו כימיה מיידית, וכך התפתח סיפור האהבה".
רן משתלב בשיחה ומוסר את גרסתו: "או.קי, העובדות נכונות, באמת ניגשתי אליה כדי לברר איפה צליל. צריך להבין שזה היה שלוש שנים אחרי שרז, אחיהם הבכור, נהרג במהלך השירות הצבאי, וצליל עדיין נמנע מלהגיע לאירועים. דאגתי לו, וסיכמנו מראש שיבוא למסיבה. כשהבנתי שהוא בכל זאת לא הגיע הופתעתי, וניגשתי לשקד לברר איפה הוא. באופן לא מתוכנן נוצרה שיחה רצינית ומשמעותית, שאכן נהניתי ממנה, אבל אם צליל היה מגיע אולי כל זה לא היה קורה. באיזשהו אופן אנחנו אומרים שרז, שידך ביננו. הדלת שלו אמנם נסגרה ב-1984, אבל שלנו נפתחה 'בעזרתו' ב-1987. תוך זמן קצר שקד כבר רצתה להתחתן, אבל אמרתי לה 'קודם תביאי לחדר שלי מברשת שיניים', כי עד אז צחצחנו באותה המברשת…". שקד מתפרצת: "את מבינה, הוא חשב שלהביא מברשת שיניים זה סימן לרצינות בקשר, ואני לעומתו, פירשתי את הצחצוח המשותף כרומנטיות גדולה. בכל מקרה, באחת הנסיעות שלנו יחד, פתאום היה איזה רגע, ובדיבור ספונטני החלטנו להתחתן. לא הייתה כריעת ברך כי רן החזיק בהגה".
הזוג, שהתחתן ב-1994, עזב בסופו של דבר את איילת השחר וחי כיום בכרכום. "לשנינו חשובה מאוד הפרטיות וחששנו שבקבוץ זה פחות יתאפשר. כאן יש את כל מה שחיפשנו עבור עצמנו ועבור ילדנו, אבל אין ספק שהבית הטבעי שלנו הוא איילת השחר. ההוויה האיילתית טבועה בנו חזק, וזה המקום שאנחנו הכי מחוברים אליו". לטענתם, לזוגיות הפנים-קיבוצית יתרונות רבים, "יש לנו היסטוריה והווי משותפים, שיוצרים הבנה עמוקה ללא מילים".
שניהם מעידים כי הם לומדים זה על זו דברים חדשים עד עצם היום הזה, גם אחרי 35 שנה, ומנסים לנסח טיפים לזוגיות ארוכת שנים: "אנחנו מתווכחים הרבה, על כל נושא שבעולם, עד לרמת אופן קשירת הכלבים. יחד עם זאת, יצירת בסיס חזק ויציב ושמירה רציפה עליו זהו מתכון לזוגיות טובה וארוכת שנים. זוגיות זה משהו שצריך להשקיע בו תשומת לב, יכולת הכלה וגמישות לשינויים ולתהליכים. צריך למצוא איזון בין הזמן שבו כל אחד מפתח את האני האישי שלו, לבין הזמן המשותף שבו נהנים יחד ומצמיחים את הקשר".
חתונה בוואדי
תופעת הריחוק בין שכבות הגיל, עולה גם בסיפורם של רעות קפלן-אדרת (1975) מקבוצת "חצב", ואיתן אדרת (1972) אדרת, מקבוצת "זאבים". לדבריהם לא הייתה ביניהם כל קרבה בגיל הנעורים. לגרסתה, הם בכלל לא הסתכלו זו לעברו של זה, אך הוא מודה שכבר כשרעות הייתה בכיתה יב' "שם עליה עין".
רק ב-2002, כשרעות חזרה לקיבוץ אחרי סיבוב בחו"ל, נפגשו השניים בפאב של הקיבוץ.
די מהר התברר שיש חיבור מוצלח ותוך חצי שנה נערכה חתונה שמחה בוואדי של איילת השחר.
את ההיכרות האמיתית ביניהם העמיקו למעשה אחרי החתונה. "זה נכון שבהתחלה התרשמתי בעיקר מהחיצוניות שלה, אבל לאט לאט ראיתי שזה יותר ממה שחשבתי", מגלה איתן בטון בוטח. רעות, נינוחה יותר, מפרגנת ללא היסוס: "למרות שחיינו באותו קיבוץ, כמעט ולא היכרנו לפני החתונה, ואת כל מה שאני יודעת היום למדתי עליו מההתחלה. גיליתי איש מתחשב, אמין ורגיש. בן אדם שאין כמוהו".
לשניים כמה תובנות לחיי זוגיות מיטבית: "להקשיב ולשתף, לגלות רגישות והתחשבות, ותמיד לשמור אחד על השני", אומרת רעות. "חייה ותן לחיות" מצטט איתן ומסביר: "גם בנישואין צריך לייצר חופש בין בני הזוג. אין הכוונה לחיות לבד לחלוטין, אלא ליצור זמן אישי בתוך הביחד. אם מצאת, כמונו, מישהו שמשלים אותך בחיים במשותפים – זכית".
אהבה במקלט
מציאות חברתית שונה מעט, מציגים דינה מוזס-גדה (1958) מקבוצת "חצב", וניר גדה (1956) מקבוצת "צבר", שהיו חלק מאותה שכבת נעורים. "באותה תקופה כל הפעילויות שלנו היו משותפות וגרנו באותו האזור בקיבוץ, אבל כמעט ולא הייתה ביננו תקשורת מיוחדת. הקשר העמיק במלחמת יום כיפור, כשכולנו התכנסנו יחד במקלט שהוקצה לשכבות הנעורים. אני הייתי אז בכיתה י' וניר בכיתה יב', ולאט לאט למדתי ש'הוא האחד'. כעבור שמונה שנים, ב-1981, התחתנו בחדר האוכל ואחר כך חגגנו במסיבה מאחורי בית ההורים".
גם דינה, כרבים מהמרואיינים לכתבה, רואה רק יתרונות לזוגיות הפנים-קיבוצית הזו: "איילת השחר זה מרכז העולם" היא מכריזה. "לא התלבטנו לרגע אחד היכן נקים את משפחתינו, כי מבחינתנו מאוד טבעי לחיות כאן. מעבר לזה, מבחינה טכנית, יש הרבה עזרה מהסבים והסבתות שחיים איתנו, ולא צריך לנסוע לשום מקום כדי לפגוש חברים. כולם כאן סביבנו".
ואיזו תובנה יש לך לחיי זוגיות ארוכי טווח?
"הקשבה, פשרות והבנה" היא מכתיבה במילותיה הקצרות עולם ומלואו.
חברי ילדות
קרן אשנר-רימון (1976) מקבוצת "צבר" ורן רימון (1978) מקבוצת "יסמין" היו בקשר חברי מאז ילדותם המוקדמת. "אני אומנם גדולה ממנו בגיל", מסבירה קרן את הנתונים היבשים, "אבל מבחינת השנתון הוא למעשה שנה אחריי. הקבוצות שלנו אוחדו כבר ביסודי, והיינו כל הזמן ביחד. לאורך השנים היו תקופות שאני רציתי אותו והוא לא היה בעניין, אחר כך הוא רצה בקשר ואני לא הייתי פנויה. בקיצור, לקח לזה זמן להתממש".
הקשר ביניהם העמיק בנסיבות לא פשוטות: קרן התייתמה מאימה בגיל 29, ורן הגיע לשבעה לתמוך ולחזק אותה. "כבחור שגם איבד את הוריו בגיל צעיר, הוא ידע להבין את מצבי", מספרת קרן. "ישבנו הרבה יחד וצללנו לשיחות מעמיקות. לאט לאט התקרבנו והתחזקו הקשרים". רן נבוך לאור דבריה המפרגנים של קרן, ומקליל קצת את השיחה: "בסך הכול רציתי להיות נחמד אליה במהלך השבעה. נכון שדיברנו הרבה, ושהכנתי לה תבשילים טעימים, אבל אני הייתי די 'תקוע' בתקופה הזו, ולא התכוונתי להתחיל איתה קשר רומנטי באופן מוצהר, עד שפתאום נפל לי האסימון. חוץ מזה הבנתי שהיא יכולה להיות אמא טובה לילדים שלי והחלטתי לפעול בעניין. נו, ועובדה שצדקתי, היא באמת אמא נפלאה".
השניים, שהתחתנו ב-2009 בבריכה המשופצת באיילת השחר, רואים רק יתרונות לנישואין התוך קיבוציים: "שנינו מאד שורשיים. אנחנו באים מאותו הכפר ומאותה התרבות. באיילת אנחנו מרגישים בבית במלוא מובן המילה, נהנים מבילויים דומים ומוקפים בחברים משותפים. לרגע לא התלבטנו אם לחיות במקום אחר".
רן וקרן מעידים שיש ביניהם ויכוחים רבים, אם זה בקשר לילדים, לחלוקת מטלות הבית, לנושאים קיבוציים או אם לגדל כלב. "אבל הוויכוחים המהותיים כבר מאחורינו", מרגיע רן. "ואנחנו לוקחים הכול יותר בקלות, בלי למשוך מתחים. צריך לדעת באילו 'מלחמות' להשקיע", הוא נותן טיפ לזוגיות ארוכה. "וגם לא לקחת אחד את השני כמובן מאליו", מוסיפה אחריו קרן, "אלא ליצור זמנים מיוחדים שהם רק שלכם. זה מצמיח ומעמיק את הזוגיות".
גאוות יחידה
'המחקר' שערכנו הדגיש את תחושת האהבה המרחפת מעל לכל המרואיינים, אך לא הוביל להסבר משכנע בעניין התופעה הייחודית שבשלה התכנסנו כאן. חלקם טענו כי מדובר בקיבוץ יחסית גדול, ששכבות הגיל בו רחבות ומגוונות, כך שההיצע האנושי נרחב, ולא צריך לרעות בשדות זרים. משהובהר כי בקיבוצים גדולים אחרים לא הגיעו למספר כזה של זוגות נשואים, נשארה השאלה תלויה באוויר. רבים מהמרואיינים הביעו פטריוטיות גבוהה למקום וטענו שכנראה איילת השחר זה קיבוץ איכותי במיוחד, שאנשיו מכירים ומוקירים את סגולותיו, בוחרים להישאר בו וליצור את קשריהם החברתיים והזוגיים בתוך הקהילה: "באיילת השחר יש גאוות יחידה חזקה והרגשת בית מהיום הראשון להולדתך", מסביר איתן אדרת. "להיות 'איילתי' זה מקצוע ממש. מבחינתי יש לנישואין הללו רק יתרונות, כי כך 'משביחים' את הדור הבא. רעות זוגתו מסכימה עם הגישה: "יש לנו אהבה גדולה למקום, ומבחינתנו הוא 'מרכז העולם'. התחושה התחדדה עם הולדת הילדים, ובלי התלבטויות רבות הבנו שכאן אנחנו רוצים לגדל אותם ולהקים את ביתנו". "אין לנו ארץ אחרת", סגרו קרן ורן אשנר את הדיון, "זה גן העדן שלנו".
