בגיל 40 קיבל אייל אגוזי מבית השיטה את הבשורה המרה שהוא חולה פרקינסון. על עטיפת ספר השירים הראשון שהוציא, "שירים אל תוך הים", הוא כתב "במקום לשאול 'למה אני', אמרתי תודה על כך שקיבלתי הזדמנות שנייה, ויצאתי למסע למצוא ולהמציא את עצמי מחדש"
קבענו להיפגש. הוא הגיע אל ביתי בקלנועית, שפוף, מתקשה ללכת ונעזר במקל. כשישבנו לריאיון הוא התקשה לומר משפטים שלמים. אמר את המילים הראשונות ונעלם עם מלמולים לא ברורים… אייל אגוזי בן 50 חולה פרקינסון, מאה אחוז נכות. לא מזמן הוציא ספר שירים שני.
רציתי לשאול המון שאלות, אך הבנתי שלא אקבל תשובות במסגרת ראיון רגיל. החלטתי אפוא לתת לו את השאלות ביד, ולבקש ממנו שיענה בהקלדה.
בשער האחורי של ספרו הראשון הוא כתב כך: "ליום הולדת 39 קיבלתי מחבר זוג נעליים. שנה אחר-כך החיים בעטו בי בתחת. במקום לשאול 'למה אני', אמרתי תודה על כך שקיבלתי הזדמנות שנייה, ויצאתי למסע למצוא ולהמציא את עצמי מחדש".
כך בחר אייל אגוזי, בן בית השיטה לפתוח את ספר הביכורים שלו "שירים אל תוך הים", בו פרס בפני הקוראים בכנות עוצמתית, מדויקת, ישרה ומרחיבת-לב, את מסע חייו, התמודדותו עם מחלת הפרקינסון, והתפרקות התא המשפחתי.
לפני מספר חודשים יצא ספר ההמשך – "נערה על גב סוסה", המתאר את המשך המסע, ובמקביל חוזר אחורה בזמן לנקודה שבה הכול התחיל.
הזדמנות שנייה? תסביר
"כשמאבחנים לך פרקינסון בגיל צעיר (פרקינסון נחשבת למחלה של מבוגרים, אבל 10% מהחולים הם בני 40 ומטה), יש לך שתי אפשרויות: אתה יכול לילל, לחפש אשמים, לשאול 'למה דווקא אני?' או להבין שאין פה אשמים, זה לא סוף העולם, זה רק הגוף שלך, שאומר לך לעצור ולחשב מסלול מחדש.
פרקינסון היא אולי לא המחלה הכי נעימה בעולם, היא בהחלט פוגעת באיכות החיים של החולה וסביבתו – אבל בשורה התחתונה היא מחלה כרונית, שאפשר וצריך לנהל אותה.
"עוד באותו שבוע כשקיבלתי את ההודעה התחלתי להתאמן. בהתחלה עם מאמנת אישית ובהמשך בחדר כושר. שיניתי את התזונה (ואני מודה שזה הכי קשה לי), והכי חשוב – במקום ללכת לפסיכולוג, שלפתי ממעמקי המגירה את המחברות הישנות שמלוות אותי מגיל שש עשרה וחזרתי לכתוב."
"במקום מגירה פתחתי דף בפייסבוק וקראתי לו 'שירים אל תוך הים'. מאז אני כותב וזורק לים, מחכה לראות כמה רחוק אגיע הפעם, ומה יביא לי הים בחזרה".
מה הביא לך הים בחזרה?
"הים הביא לי בחזרה כמויות של הערכה ותמיכה הרבה מעל לציפיות שלי. בעיקר קיבלתי חיזוק להחלטה שלי לשתף. מעולם לא הסתרתי את המחלה, סיפרתי למשפחה, לחברים, ובניגוד גמור לכל העצות שקיבלתי – גם לחבריי בעבודה (בחברת התיירות 'אמסלם טורס' בטבריה).
אלו, לא רק שלא התנערו ממני אלא בדיוק להיפך, נלחמו לאפשר לי להמשיך ולעבוד כל עוד יכולתי. יותר מכך, הם מימנו את הוצאת הספר הראשון וקנו אותו כמתנת חג לכל העובדים.
כשאומרים שפרקינסון היא מחלה חברתית בדרך כלל מתכוונים להשלכות השליליות שלה על המשפחה, העבודה והחברים. אבל באותה קלות זה יכול לעבוד גם הפוך, ולהפוך למנוע צמיחה רב עצמה.
אופטימי חסר תקנה
אייל הוא בנה של ניצה אגוזי הבת הראשונה של בית השיטה. אני זוכרת אותו כילד שובב עם תלתלים ג'ינג'יים, חכם, זורם בחופשיות, מדבר בידענות עם כל אדם, מה שקרוי 'חכמולוג'.
בצבא שירת בצנחנים בגדוד 50 ואחר-כך בגדוד 101, ונשאר בקבע שנה נוספת כנגד רפואה של החטיבה. אחרי ארבע שנות שירות, חזר לקיבוץ לשנתיים ועבד ברפת.
לאחר עזיבתו עשה תואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, ותואר שני (בהצטיינות) בלימודי עבודה (התנהגות ארגונית). את ביתו קבע בעיר כרמיאל, בה הקים משפחה, ושם נולדו שני בניו.
בתפקידו האחרון שימש כמנהל מערכות מידע ודו"חות בחברת "אמסלם תיירות בע"מ". ב- 2010 אובחן כחולה פרקינסון, מחלה ניוונית של מערכת העצבים המקננת בגוף שנים רבות לפני שמאבחנים אותה.
השירים שלו מלאי אהבה ותקווה, רבים מהם על נשים בחייו, נשים מדומות, נשים שהותירו צלקות. יש בהם קורטוב של ציניות יחד עם קבלת טוטאלית של החיים כמו שהם, בלי טינה ובלי רחמים עצמיים.
אייל אגוזי
הוא לא מגדיר את עצמו כחולה פרקינסון, אלא כמתמודד עם פרקינסון. "אני לא חולה, הוא אומר, אני חי עם פרקינסון". לפני כשנה וחצי נפרד מאשתו וחזר לקיבוץ.
"הגורם שמשפיע בצורה הכי חזקה על התפרצות וקצב התקדמות המחלה הוא מתח", כותב אייל. "המתח סביב הזוגיות המתפרקת אמנם שימש תפקיד חשוב בכתיבת שירים רבים, אך בו בזמן הביא אותי להחלטה לצאת מהבית ולחזור לקיבוץ".
לפני כחודש עבר ניתוח להשתלת קוצב מוח, שאמור לשפר את יכולותיו המוטוריות ולשפר את איכות חייו, "החלום שלי זה לצאת לטיול קיימפינג ארוך עם הבנים שלי".
בינתיים הוא מקפיד לעסוק בפעילות ספורטיבית מתונה ולתרגל מדיטציה וצ'י קונג. הוא מתעקש לחיות בראש בריא. "אני לא מוכן שהמחלה תכתיב את חיי! לאנשים בחוץ נוח לרחם עלי, אבל אין צורך, אני אופטימי חסר תקנה!"
איך שיר נולד?
"אני לא ממש יודע להגיד לך… נדיר שאני כותב לפי הזמנה או רעיון ברור. על פי רוב זה מתחיל מאיזשהו רעיון שצץ פתאום, נשתל לי בראש ואני מתחיל להפוך ולגלגל אותו. זה יכול להיות משפט או תמונה או אפילו סצנה שלמה, וזה מסתובב ותופס תאוצה עד שאני פשוט מתיישב על המחשב ומתחיל לכתוב."
"יותר נכון – השיר כותב את עצמו, אני רק הצינור דרכו הוא יוצא החוצה. אני משתדל כמה שפחות להפריע וכמה שיותר להתפרע במובן שאני לא שם לעצמי גבולות או מחסומים משום סוג."
"לפעמים זה יוצר מעין טשטוש בין האוטוביוגרפי לדמיוני המשאיר המון מקום לפרשנות הקורא. יכול להיות מצב שאני לא אפרסם שיר אם בעיניי הוא הלך רחוק מדיי. כבר קרה שפרסמתי שיר וקיבלתי מבול של טלפונים מודאגים".
איך נולד הספר "נערה על גב סוסה"?
"נערה על גב סוסה" הוא בעצם ספר המשך ל'שירים אל תוך הים'. אפשר אפילו לומר שאלו שני חלקים של אותה יצירה. לפני כשנתיים סיימתי לכתוב אותו. היה לו אז שם אחר, 'חורים ברשת', וסדר קצת אחר של השירים, אבל הכול כמעט כבר היה מוכן להדפסה."
"נשאר רק לעצב את העטיפה. כמנהגי, נתתי לכמה חברים וקוראים ותיקים לקרוא את הטיוטה הסופית, רגע לפני שחותמים על החוזה, כאשר אחת מהן שאלה שאלה אחת, קטנה, פשוטה, אבל כזו ששינתה הכול: 'למה אתה כותב?' היא שאלה אותי. 'כי זה יותר זול מפסיכולוג', יריתי באוטומט את התשובה המתורגלת."
"לקח לי שבוע של התבוננות פנימית כדי להבין את הטעות שלה. זה לא 'למה אתה כותב?'. זה 'למי'. מכאן הדברים כבר התגלגלו כמעט מאליהם. תוך שבועיים הספר במתכונתו החדשה היה מוכן, כולל שירים חדשים וכריכה מעוצבת".
גלי ז"ל
"גלי, הנערה שעל הסוס, נולדה שנה אחריי. ההורים שלנו שכנים עד היום. כילדים שיחקנו שעות על גבי שעות על הדשא שבין הבתים. כשגדלנו עבדנו יחד ברפת. כמעט כל חליבה נגמרה בצחוק מצלצל ובמלחמת מים. ילדות מוגנת בקיבוץ. בלי דאגות. חיים מאושרים.
"גלי הייתה יכולה להיות היום אמא, אולי אפילו סבתא לנכדים. אבל כשהייתה בת 15, באו חבר'ה ולקחו אותה לטיול בטרקטור בשדות. הנהג איבד שליטה, הטרקטור התהפך וגלי נהרגה במקום."
"זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שאיבדתי חברה קרובה. פעם ראשונה שהתמודדתי עם אובדן. בלילה אחרי התאונה לא מצאתי מנוח. במקרה היה לי ביד פנקס כתום של 'קוהינור' ועיפרון והכל פרץ החוצה בזרם אינסופי של מילים, שנמשך ונמשך עד היום."
"זה המקום אולי להבהיר שהשיר 'נערה על גב סוסה' הוא על גלי, והספר אמנם מוקדש לה, אבל הוא לא עליה. הוא הדרך הפרטית שלי לזכור ולהזכיר אותה, אבל הוא בשום פנים ואופן לא ספר זיכרון. זה ספר שירים שגלי היא דמות אחת מני רבות בו. "
