שמו"צניקים, דתיים, שדה מעובד ביניהם, והדי בן עמר אחד, שחשב שהם יכולים לחיות ביחד
אם תקלידו "שלפים" בגוגל תקבלו את המידע הבא: "שלפים היא שכונה קהילתית שנמצאת בין היישוב הדתי שלוחות והקיבוץ החילוני רשפים הנמצאים בעמק בית שאן, ושמה נגזר משמות שני היישובים. שלפים נמצאת תחת חסותה של המועצה האזורית עמק המעיינות והיא מקבלת שירותים מוניציפליים מרשפים ומשלוחות.
"השכונה נמצאת בשטח בין שני הקיבוצים ומתגוררים בה כ-116 משפחות. בשכונה יש אוכלוסייה המורכבת בעיקר מדתיים, דתיים לשעבר וחילונים".
"השכונה מעוצבת בדומה לשיבולת ובמרכז ה'שיבולת' יש שדרה של שטח ציבורי פתוח, החוצה את השכונה לכל אורכה. מלבד זאת במקום יש גם מדשאה, מתחם מתקני משחק לפעוטות וכ-2 מגרשי משחקים. ביישוב הוקם אולם תרבות מפואר".
גוגל גם מציין שהשכונה תישאר מוגדרת כשכונה ואין כוונה שתהפוך ליישוב עצמאי, אבל בעיניי היא הייתה מיום שנהגתה על הנייר ועד היום יישוב בפני עצמו.
בהמשך מופיע בגוגל סעיף "היסטוריה" המתחיל בשנת 2014 ומספר שעד ל-2014 התגוררו מרבית חברי שלפים בקראווילות שהוצבו בשטח קיבוץ רשפים.
מה שהגוגל לא יספר לכם הוא את הדבר הבא:
- את רעיון הקמת השכונה המעורבת "שלפים" הגיתי אני, כותב שורות אלו.
- את רעיון ה"שיבולת" והשדרה המרכזית המחברת בין רשפים ושלוחות ציירתי אני, בפרוגרמה (תוכנית רעיונית) שרשמתי והגשתי בזמנו למועצה האזורית עמק המעיינות, ושאותה הצגתי לאדריכל אילן אייזן, אותו גייסתי לתוכנית ב-2006, פרוגרמה שאילן הפך לתוכנית-אב ליישוב.
אבל בסביבות 2010 הוזמנתי להנחת אבן הפינה של השכונה, ובמהלכו של הטקס הבנתי שחלקי בהגיית הרעיון, הפרוגרמה ותוכנית-האב, הכול נמחק.
מאז לא חזרתי שוב למקום.
איך מייצרים תקווה
לרשפים הגעתי בתפקיד מנהל קהילה חיצוני ב-2005.
פגשתי ביישוב המצוי במצב כלכלי קשה, אבל ההתנהלות הגרעונית של הקהילה הטרידה אותי פחות – את זה ניתן היה תמיד לתקן בדרכים שונות, מקיצוץ בהוצאות הקהילה עד לביטול ההתנהלות הגרעונית, ועד פריסת ומחיקת חובות באמצעות משא ומתן עם נושים.
יותר הוטרדתי מתחושת העזובה שחשתי כשהסתובבתי בשבילים, ומנטישה של הדור הצעיר. הגיל הממוצע של חברי היישוב היה באותם ימים 56 שנים, לפי חשבוני, ובקיבוץ היו כ-120 פנסיונרים ורק מעט צעירים.
שברתי את הראש איך מתמודדים עם מצב כזה ואיך מייצרים תקווה לעתיד לקיבוץ ולקהילה.
מהלך אחד בכיוון זה עשיתי יחד עם מנהלת משאבי האנוש של הקיבוץ, כשפעלנו להביא את דני עברי, דמות מוכרת בקרב קיבוצים במצוקה באותם ימים, לשמש כיו"ר הקיבוץ ולהביא ליצירת מהלכי חילוץ בשיתוף איתו.
המהלך השני צמח מתוך אותו גורם שלפעמים מתערב במהלך העניינים, שיש הקוראים לו "צירוף מקרים" ויש המכנים אותו "מזל".
דם חדש
נהגתי בתקופתי כמנהל קהילות, בעת שנכנסתי לקיבוץ חדש, לעבור מבית לבית במהלך היום והערב, להיכנס לבתי החברים לשיחה לא פורמאלית של היכרות, כמו גם שיחה על מצבם האישי, על הקיבוץ בעיניהם ועל ציפיותיהם ממנו.
במהלך השיחות הללו ברשפים שמעתי על גרעין של משפחות צעירות, גרעין מעורב המכיל משפחות דתיות וחילוניות המחפשות קיבוץ שיאפשר להן, כמו שהמשפחות הללו עצמן סיפרו לי בהמשך, כשנפגשנו: "לקבל פינה באיזה קיבוץ כדי לבנות לנו כמה בתים ולקיים חיים משותפים של קהילה מעורבת, חילוניים ודתיים".
הרעיון תפס אותי.
ראיתי כאן פתח ליצור משהו גדול יותר, שייצר חיבור של קיבוץ רשפים עם קהילה של משפחות צעירות, וייצור לקיבוץ פתח לעתיד מואר יותר.
והרעיון שלי אמר כך:
קיבוץ רשפים, במקורו קיבוץ חילוני של השומר הצעיר, נמצא בשכנות לקיבוץ שלוחות, קיבוץ דתי השייך לתנועת הקיבוץ הדתי. בין שני הקיבוצים היה שדה מעובד, שחיבר קרקעית בין שניהם.
"אין כמו השדה הזה להקים בו שכונה מעורבת", הסברתי אחר כך למזכירות רשפים, ואחריה למזכירות קיבוץ שלוחות, ואחריהן לראשת המועצה האזורית עמק המעיינות, יעל שאלתיאלי. "אם נקים בשדה הזה שכונה מעורבת, דתיים וחילוניים, הם יוכלו להיות מחוברים לשתי קהילות הקיבוצים שמשני צידי השכונה. המשפחות הדתיות ישלחו את ילדיהן להתחנך במוסדות החינוך של שלוחות ובבתי הילדים של הקיבוץ, והמשפחות החילוניות ישלחו את ילדיהן להתחנך ברשפים – כי מה יותר חילוני מהשומר הצעיר? זה יאפשר לגרעין המשפחות הזה לקיים את האידיאולוגיה שלו מצד אחד, ולהכניס דם חדש וחיים חדשים לשני הקיבוצים וקהילותיהם".
ראשת המועצה דאז, יעל שאלתיאלי, גילתה התלהבות מהרעיון, במיוחד כשציינתי שרעיון כזה, של שיתוף פעולה חילוני-דתי, ללא ספק יזכה לתמיכה נלהבת של המוסדות הממשלתיים, ושרשות מקרקעי ישראל, המחזיקה בבעלות על הקרקעות, בלי ספק תתמוך בו.
ותמיכה פירושה משאבים לתכנון, לתשתיות ולפיתוח נוסף.
יעל מיד גייסה לרעיון את מהנדס המועצה, קבענו יום, ויחד נסענו שלושתנו לבקר ביישובים מעורבים בגולן ובגוש שגב בגליל. שוחחנו עם מזכירי היישובים ועם תושבים מן השורה, וחזרנו הביתה מעודדים ממה ששמענו. הייתה לי הרגשה שדברים יתחילו לזוז עכשיו.
אבל אז קודמה ראש המועצה יעל שאלתיאלי לתפקיד מנכ"לית משרד החקלאות.
במקומה נכנס לתפקיד דני תמרי ז"ל, שהיה אדם סימפטי מאוד וחביב, שהקשיב בתשומת לב רבה למה שסיפרתי לו על הרעיון של שכונה משותפת, והבנתי שיעל לא סיפרה לו על כך דבר.
הוא היה חביב ואדיב, כאמור, אבל הבעת פניו אמרה: "איזה רע עשיתי לך שאתה בא לבלבל לי את המוח עם העניין הזה?"
והעניין שקע ונזנח.
נערכו בחירות לראשות המועצה, ולתפקיד נכנס יורם קרין, שהיה בזמנו מנכ"ל אדום-אדום של תנובה בעמק המעיינות. עלה בדעתי שאדם שבא מהתחום העסקי, עשוי להיות מצד אחד בעל תפיסה יזמית, עם יכולת להניע דברים, ומצד שני בעל יכולת לתפוס חזון. אז יזמתי פגישה עם ראש המועצה יורם קרין.
וכל מה שקיוויתי לגביו הסתבר כנכון.
יורם התלהב מהרעיון, קיבלתי אור ירוק לייצר פרוגרמה ולהציג אותה, קיבלתי אור ירוק לבחור אדריכל שלפי תפיסתי כישוריו יתאימו לפרויקט, ובחרתי באילן אייזן אותו הכרתי מעבודתי כמרכז משק ביד חנה. יחד הפכנו את הפרוגרמה לתוכנית-אב, שלאחריה הפך אותה אילן לתוכנית מתאר.
בשלב כלשהו עזבתי את תפקידי ברשפים ועברתי לניהול קהילה בקיבוצים אחרים, ומישהו אחר נכנס כפרויקטור לתהליך.
ב-2010 הוזמנתי לטקס הנחת אבן הפינה, וראש המועצה הציג אותי כ"הפרויקטור הראשון של התהליך".
הבנתי שמקומי כהוגה ויוזם רעיון השכונה התפוגג ואיננו.
יום אחד גם הצגתי מועמדות לתפקיד מנהל קהילה באחד הקיבוצים בעמק המעיינות, וציינתי שם שאני הוגה רעיון שלפים.
מרכז המשק שראיין אותי פרץ בצחוק ואמר למנהלת משאבי האנוש שישבה לצידו: "היום כל אחד טוען שהוא הוגה הרעיון של שלפים".
אבל חברתי יעל, פעילה ותיקה בתנועה הקיבוצית, התקשרה אלי יום אחד בהתרגשות וסיפרה לי שהיא וקבוצת פעילים מהתנועה ביקרו בשלפים, ובין השאר קיבלו הרצאה על היישוב ממי שהוצג כמייסד גרעין המשפחות הראשון.
הוא סיפר להם כמה המשפחות הללו נדדו ללא תקווה בין קיבוצים, מנסים לממש רעיון ולהפוך אותו למציאות, וכמה נתקלו בדלתות שנסגרו בפניהם ובגיחוכים.
ואז, נרגשת, הוסיפה יעל: "הוא סיפר על הקשיים ואיך הם לא הצליחו לממש את הרעיון, ופתאום הוא עצר רגע ואמר את המשפט:
"ואז הגיע הדי בן-עמר".
כששמעתי את זה מיעל, לי זה הספיק.
ועכשיו גם אתם יודעים.
