בפורום של אשכול רשויות נגב מערבי שבו חברים קיבוצים, מושבים וערים, חשים בשותפות הגורל שנוצרה בין התושבים. לצד אלו שחשים שחל שינוי אחרי ה-7 באוקטובר, יש גם מי שמאמין שהקיטוב יחזור בשל משקעי העבר
*תמונה ראשית: איציק קריספל מאופקים. אינו שותף להנחה שבין הקיבוצים לערי הפיתוח נוצרה אחדות מאז ה-7 באוקטובר. צילום: מהאלבום הפרטי
אלון קוברסקי, חבר קיבוץ שובל, הוא מנהל פיתוח עסקי בחברה הכלכלית בני שמעון ייזום ופיתוח, ובמסגרת תפקידו הוא משתתף בפורום של אשכול נגב מערבי שבו חברים חברי קיבוצים ומושבים ותושבי הערים שדרות, נתיבות ואופקים (גילוי נאות: אלון קוברסקי הוא גם יו"ר רשות העיתון זמן קיבוץ). במסגרת השיחות בפורום הוא נחשף לסיפורי גבורה וכאב מהשבת השחורה באופקים ובשדרות, וכן לקשיים של חלק מנציגי אותן ערים שלתחושתם חלק ניכר מהנרטיב התקשורתי בעקבות האסון עוסק בקיבוצים ופחות בהם.
"חלק מהדיונים בפורום עוסק ב-7 באוקטובר", הוא אומר, "ובתוצאה שלו, גם בתחומים של תקומה, וגם בתחומים של הזיכרון שיהיה, התיירות והביקורים בשטח. אני שומע מנציגי אופקים ושדרות שהזיכרון והתיירות שתגיע למוקדי ההנצחה, צריכים להיות מוקד של אחדות בין אנשי הנגב. אין פה תחרות על הטרגדיה. כולם עברו את הטרגדיות, ויש פה איזה שהיא אחדות בטרגדיה באזור הזה, שלא תמיד באה לידי ביטוי בתקשורת הארצית. ראוי לציין שבעקבות האסון הכבד נוצרו חיבורים בין הערים לקיבוצים. אופקים קולטת 25 משפחות מסופה, נתיבות את עין השלושה, וקריית גת קלטה את ניר עוז בחיבוק גדול. זו אחדות באזור הנגב בין העיר והכפר, שלא הייתה פה הרבה זמן. בשנה שעברה התגלעו בנגב לא מעט ריבים בעקבות ההפיכה המשפטית, ואנחנו זוכרים את התקרית שבה נחסם השער לחצרים על ידי פעילי ליכוד מבאר שבע. אחרי ה-7 באוקטובר הרבה מאד השתנה, ואתה רואה שיש פה שותפות גורל בין האנשים.
הנרטיב שמתקבע הוא שאין פה תחרות על הטרגדיה. כולנו סבלנו כי אנחנו יהודים בארץ ישראל. כולם רוצים לראות שאחרי שהכול ייגמר ונצטרך לעבד את הזיכרון הזה, כולם נמצאים בתוך הזיכרון ולא נתחיל לספור כמה מתו בכל מקום ואיפה הדברים היו נוראיים יותר. הביקורת שנשמעה מנציגי הערים היא לא נגד חברי הקיבוצים, אבל הם רוצים להרגיש חלק מהאירוע הנורא הזה. אני, באופן אישי, גם כעובד מועצה אזורית שהרוב בה קיבוצים, וגם כיו"ר העיתון הקיבוצי, חושב שהאחריות שלנו כתנועה קיבוצית היא לחבק את הדבר הזה ולהתאחד סביב הדברים שקרו לנו פה בדרום. קליטת הקיבוצים בערי הדרום היא מדהימה, וחשוב שלא נתעלם ממנה".
אתה מאמין שהאחדות הזאת תימשך אחרי שתסתיים המלחמה, ויחלו הפגנות בדרישה להתפטרות ראש הממשלה?
"אם מישהו רוצה לקרוא לפיטורי ראש הממשלה זו זכותו, ואם מישהו חושב שראש הממשלה צריך להישאר זו גם זכותו. אנחנו פה בדרום ובפורומים שאני יושב בהם, לא מתעסקים בשאלה מי ראש הממשלה והאם הוא צריך להישאר בתפקיד. האחדות שנוצרה פה לא צריכה להיסדק, בגלל הוויכוח סביב ראש הממשלה. זו בדיוק הנקודה. זו בדיוק ההסתכלות של ה-6 באוקטובר שהלוואי שתשתנה. פעם יכולנו לא להסכים על דברים, ועדיין לחיות יחד. הדבר הזה חייב לחזור. יכול להיות שההורים של הילדה מקריית גת שנופפה בדגלים לגיבורים מניר עוז הם תומכי ביבי, אבל זה לא הפריע לה לצאת עם דגל ולקבל בחיבוקים ובשירים את אנשי ניר עוז שעברו תופת. זה השינוי שקרה ב-7 באוקטובר, ואני מקווה שהוא ימשיך".
יום קרב באופקים
איציק קריספל (56), תושב אופקים, הוא מנהל החברה לפיתוח כלכלי של אופקים, וגם הוא חבר בפורום הנגב המערבי. בעת חירום הוא אחראי על הקשר עם משפחות הנרצחים, והוא יודע לתאר בפרטי פרטים את יום הקרב שעברה עירו. זה התחיל כמו אצל כולם בשבת, ב-6.30, באזעקות מפני רקטות, כשבסביבות השעה שבע נוספו גם רעשי יריות מקלצ'ניקובים. "אנשים עוד לא הבינו שזה מחבלים", מציין קריספל, "מדובר בשבת והרבה אנשים היו בדרך לבית הכנסת ולא הכירו את הרעש הזה. בכניסה לעיר המחבלים פגשו אנשים שעשו הליכה, או יצאו עם הכלב, או אמבולנס שנסע למסיבה ברעים, וכבר אז הם ירו באנשים והרגו אותם על הדרך. בדיעבד, הבנו שהמחבלים התכוונו להגיע לכניסה הראשית של העיר כי שם יש תחנת משטרה, אבל הם מיהרו ונכנסו בכניסה המערבית ביותר והגיעו לשכונת מישור הגפן. חלק מהמחבלים היו לבושים במדי צבא, והיו תושבים שיצאו להגיד להם שלום, ובתגובה ירו עליהם ואז הם הבינו שאלו מחבלים. במקביל, התחילו להגיע בווטסאפ לתושבים תמונות משדרות, מהקיבוצים ומהמסיבה, ובסביבות 7.30 כבר היה ברור לנו שכל האזור מותקף".
איך התגוננתם מולם?
"התחילו לצאת מהבתים תושבים עם כלי נשק, והתחילו קרבות ברחובות שנמשכו יותר משעה. המחבלים התפצלו לכמה חוליות, וניסו להיכנס למקלטים בבתים ולמיגוניות. במקומות שהם הצליחו הם טבחו באנשים, והיו כאלו שהצליחו לברוח מהם ולהסתגר בבתים. המחבלים התקדמו לאט לאט, וטיהרו את הרחובות מהחברים שלנו ומהשכנים שלנו. הראשונים שהגיעו להילחם נגדם, היו שוטרים תושבי העיר שלא היו בתפקיד. לצערי הרב, הם לא ציפו למכת האש שהייתה שם, וחלק מהם נרצחו ברחוב יחד עם התושבים. מכיוון שאין אצלנו כיתת כוננות, התגובה צריכה להיות או של הצבא או של המשטרה. הצבא הגיע רק ב-14 בצהריים, והמשטרה מילאה את החסר. לזכותם ייאמר שכבר ב-7.30 היו פה שוטרים בתפקיד. שוטרי תחנת אופקים יצאו לאבטח ולהציל את החוגגים במסיבה, והשוטרים שבאו לעיר היו מרהט, מערוער ומבאר שבע. השוטרים עם האקדחים הצליחו לחסל חלק מהמחבלים, ויחד איתם לחמו תושבים עם נשק, וכמה מחברי הגרעין התורני. לא ידענו כמה הרוגים יש לנו, ואם רואים הרוג האם הוא משלנו או מחבל. מד"א וכוחות ההצלה לא נכנסו לזירה".
ניצחון קטן שנתן תקווה
הנס שקרה באופקים היה העובדה שחמישה מחבלים הסתגרו באחד הבתים, ושלושה נוספים בבית אחר. מדובר בשמונה מחבלים מתוך כ-18 שהגיעו לעיר, חלקם נהרגו וחלקם ברחו מחוץ לעיר. "בבית שבו הסתגרו שלושה המשטרה הצליחה להיכנס ולחסל אותם", מציין קריספל, "ובבית השני, של רחל אדרי, המחבלים היו 19 שעות במשא ומתן. ב-10 בבוקר המשטרה עשתה סריקות בעיר, ודיווחה שהזירה היחידה שנשארה היא הבית של רחל. התושבים שלא ידעו מה קורה עוד הסתגרו בבתים, וגם כרזו לנו ממסוק לא לצאת מהבתים. המשא ומתן סביב הבית של רחל התנהל מ-10 בבוקר עד 2 בלילה, עם קרבות ירי לא פשוטים, כאשר התושבים כולל השכנים הצמודים אליה סגורים בבית בלי אוכל, בלי מים, בלי חשמל ובלי טלפונים. הם לא ידעו מה קורה כי לא היה דיווח. בכל השעות האלו כוחות ההצלה לא הגיעו לשכונה, גופות נשארו בחוץ כשהתושבים יוצאים, מכסים אותן בסדין, ונכנסים חזרה הביתה. בתוך הכאוס הזה אתה מבין ש-50-60 תושבי אופקים יצאו עם אקדחים להילחם במחבלים. הם יצאו להגן על העיר וזה פשוט מדהים".
בשבת השחורה נהרגו 48 תושבי אופקים ועוד שלושה שאינם תושבי העיר.
"בשעה 2.30 בלילה", מספר קריספל, "הימ"מ נכנס לבית של רחל אדרי, מחסל את חמשת המחבלים, ומצליח להוציא את רחל ובעלה דוד בריאים ושלמים. עיני כל המדינה היו נשואות לבית הזה, מצלמות הטלוויזיה התנקזו לבית הזה, וכשהיה סוף טוב זה נתן תקווה לכל הארץ כי ניצחנו בקרב הקטן הזה".
אתה שותף לדברים שנאמרו בפורום הנגב המערבי שלפיהם הנרטיב התקשורתי מוטה לטובת הקיבוצים?
"אני חושב שזה בא לידי ביטוי בעובדה שאת הקיבוצים פינו כי הם ממש קרובים לגדר, ואצלנו מדובר בשכונה אחת בתוך העיר שחזרה איכשהו לחיים. מזה נבע השוני בסיקור התקשורתי, אבל לא חלילה ממעשה של מישהו או יד מכוונת".
קריספל אינו שותף להנחה שבין הקיבוצים לערי הפיתוח נוצרה אחדות מאז ה-7 באוקטובר, ושהיא תימשך גם אחרי המלחמה. "יש הבדל בין אחדות במורל לבין לכידות חברתית. לכידות חברתית יושבת על משקעי העבר, ולכן לצערי הקיטוב יחזור. הקיבוצניקים לא מוכנים לטפל באומץ במשקעים ובמנועי הקיטוב, כי הם לא מוכנים לוויתורים הנדרשים ולהבנה שצריך לחלוק הרבה מאד דברים. השיח הזה שהוא לא פשוט לשני הצדדים לא נעשה עד היום, ולכן השיח בינינו נעשה דרך הפוליטיקה".
באותה סירה עצובה
ירון ששון (40), תושב מושב קלחים, דובר עיריית שדרות, מתאר את אזעקות צבע אדום שהעירו את תושבי שדרות ב-7 באוקטובר, שבעקבותיהן רובם נכנסו לממ"דים ואלו שהיו בבתי הכנסת למיגוניות הסמוכות. "התחלנו לתפעל את האירוע", הוא מספר, "ראש העיר אלון דוידי יצא לשטח עם רכז הביטחון רונן גבאי, כדי לראות בתים שנפגעו מהרקטות. תוך כדי הנסיעה הם התחילו לשמוע קולות ירי. בהתחלה הם חשבו שהקולות מגיעים מחוץ לעיר, וכשהבינו שזה בתוך העיר אלון אמר לרונן שצריך לחזור לחמ"ל העירוני כי הם לא חמושים ואין להם אפודי מגן וקסדות. רונן הוריד את ראש העיר בחמ"ל ויצא לשטח. בשלב הזה הגיעו דיווחים שיש מחבלים בתוך העיר. מרבית המחבלים הגיעו לאזור תחנת המשטרה, כשבדרך הם יורים באזרחים ובשוטרים שהוקפצו לאירוע על ידי המשטרה. השוטרים הגיעו ברכבם הפרטי חמושים באקדחים, ולצערנו המחבלים ממש טבחו בהם. הקרב המרכזי היה בתחנת המשטרה, שאליה הגיעו 26 מחבלים. רונן, קצין הביטחון, הגיע לתחנת המשטרה, והתחיל את הקרב עם המחבלים. בשלב מסוים קצין המבצעים של המשטרה נפצע קשה, ורונן חילץ אותו לאחור למקום בטוח. רונן לקח מהקצין הפצוע את הרובה והמשיך להילחם. תוך כדי הלחימה הוא טיפל במפקד המחוז הדרומי, ניצב אמיר כהן, שגם הוא נפצע, ואז גם רונן נפצע מכדור בכתף. לקח זמן עד שחילצו אותו, ולאחר שאושפז וטופל הוא חזר לעבודה. בסך הכל הגיעו לשדרות כ-60 מחבלים עם שלושה טנדרים ורכב שהם גנבו. חוליה נוספת נכנסה לצד המערבי של העיר באופן רגלי, ולצערנו הם הצליחו להיכנס לאחד הרחובות ולרצוח שם תושבים. הקרב על המשטרה הוכרע בסופו של דבר, וכל המחבלים שהיו בתחנה נהרגו".
בסך הכל נרצחו ונפלו בשדרות 50 אזרחים, שוטרים וחיילים. לאחר השבת השחורה נשארו בעיר כ-2,500 תושבים מתוך 36 אלף. רוב הנשארים היו קשישים שעלו מחבר העמים, ובעלי מקצועות נדרשים בעיר ובמפעלי התעשייה. כיום נמצאים בעיר כ-6,000 איש, והשאר נמצאים במלונות ואתרי אירוח שונים.
ששון שלם עם העובדה שמרבית הסיקור התקשורתי עוסקת בקיבוצים ופחות בשדרות. "כלל עוטף ישראל חווה אירועים קשים בשבת השחורה, ואנחנו לא עושים השוואות מי חטף יותר ומי פחות. כולנו היינו באותה סירה עצובה של אותה שבת. בקיבוצים ובמושבים קרו אירועים נוראיים באותה שבת, של מקרי רצח, שריפה, אונס וחטיפות של מבוגרים וילדים. בשדרות האירועים היו קשים ביותר. מתוך 50 הנרצחים והנופלים 30 היו תושבי העיר, אבל לא היו אצלנו מקרי אונס ושריפות, כי ברוב המקרים המחבלים ירו באנשים ברחוב. יש לנו חטוף אחד משדרות, מישל ניסנבאום, שיצא בשבע בבוקר לחלץ את הנכדה שלו, בת הארבע, שהייתה עם אבא שלה בבסיס אוגדת עזה במחנה רעים. לצערנו, הוא נחטף לרצועה באזור קיבוץ מפלסים, ולא יודעים מה מצבו. כמובן שאנחנו מייחלים לשובו בריא ושלם, יחד עם שאר החטופים. בכל אופן, אני לא רואה שוני כלשהו בסיקור התקשורתי של הקיבוצים ושל שדרות. מביאים את הסיפורים של כולם. כדובר אני יכול להגיד שגם הסיפור של רונן סופר, וגם של גיבורים אחרים שהיו באותה שבת בשדרות. בסופו של דבר, מרבית החטופים הם מהקיבוצים בעוטף ומהמסיבה בנובה, ומקרי האונס שהתרחשו היו בקיבוצים ובמסיבה ולא בשדרות. לכן אני לא מרגיש שהייתה אפליה של שדרות בסיקור של השבת השחורה ושל המפונים בזמן המלחמה".
אתה מרגיש שאחרי ה-7 באוקטובר יש יותר אחדות בין הקיבוצים לשדרות?
"לא הרגשנו קיטוב ביום שפרצה המלחמה. הרגשנו שכולנו נמצאים באותה צרה, ושקיים קשר הדוק בין ראשי הנהגות האזור: ראש עיריית שדרות אלון דוידי, ראש מועצת אשכול גדי ירקוני, ראש מועצת שער הנגב אופיר ליבשטיין שנרצח בכפר עזה והיום אנחנו משתפים פעולה עם ממלא מקומו יוסי קרן, וגם בין התושבים של שדרות וקיבוצי העוטף. אגב, הראשונים שהתייצבו בשדרות עם פרוץ המלחמה היו 'אחים לנשק', שבמשך שנה שלמה היו במחאות ובהפגנות נגד הממשלה והרפורמה המשפטית. במהלך השנה היו לא מעט עימותים בין 'אחים לנשק' לבין חלק מתושבי שדרות שהם אנשי ימין, אבל במלחמה הכל השתנה. זה היה מדהים. ראינו אנשים מ'אחים לנשק' ונשים מקריית ארבע, שאורזים ביחד מארזי מזון גם לחיילים וגם לתושבים מבוגרים שלנו שנשארו בבתים וקיבלו מזון עד הבית. כולם היו בלב אחד".
לקחת דוגמה ממה שקורה אצלנו
בקרוב ייערכו בחירות למזכ"ל התנועה הקיבוצית, ושני המתמודדים מדברים על הצורך במעורבות בחברה הישראלית ובפרפריה. מה אתה מציע להם לעשות כדי שזה יתממש?
"אני חושב שהם יכולים לקחת דוגמה ממה שקורה אצלנו. העיר שדרות מוקפת בקבוצים: מצפון אור הנר, ממערב ניר עם, ממזרח ברור חיל וגבים. בניגוד למה שהיה בעבר כשתושבי שדרות הרגישו אפליה כשהקיבוצניקים היו המנהלים והשדרותים העובדים במפעלים, במהלך השנים עם הצמיחה של שדרות שהפכה להיות המטרופולין של האזור או 'בירת העוטף', אז כל הקיבוצים בעצם מגיעים לקבל את השירותים שלהם משדרות. זה כולל שירותי בריאות, מסחר או אירועי תרבות. שדרות הפכה להיות עיר תרבות, ומתקיימים בה פסטיבלים עם טובי האמנים. לאירועים האלו מגיעים הרבה חברי קיבוצים מהקיבוצים שסביבנו. גם בתחום החינוך יש לנו שיתופי פעולה. יש לנו בני נוער משדרות שלומדים בתיכון שער הנגב, ויש ילדים מהקיבוצים שבאים להתחנך אצלנו בגנים ובמעונות. חשוב מאד להמשיך את הקשר בין התנעה הקיבוצית והמועצות האזוריות לשדרות. צריך לתמוך בהתרחבות העיר שדרות, על מנת שהיא באמת תהווה עוגן משמעותי לקיבוצים ולמושבים באזור".
