אם אלפי משפחות רוצות להצטרף לקיבוצים, חייבת להיות סיבה לרצונם לעזוב את הקיים, את העיר, את העירוניות, ולחפש בקיבוצים אורח חיים חלופי, קהילתי. נשאלת השאלה, מה היא הקהילה ובעיקר מה הייחודיות שלה כמרכיב של "הקיבוץ המתחדש"?
דובי הלמן, רן כוחן, אלדד שלם ורבים אחרים מצטרפים לשורה של מפרשים שמנסים לענות, ולו במידה חלקית, על השאלה "מה זה הקיבוץ הזה, ובעיקר "המתחדש"? וגם "מה היא התנועה הקיבוצית"? אולם שאלות אלה לא נשאלות ישירות אלא בעקיפין: מה חלקנו בחברה הישראלית, בחינוך, ברווחה, בתרבות וכו'.
לאחרונה שמענו מספר הרצאות של 'חוקרי קיבוץ' במפגש חוקרים ביד טבנקין, שהתעסקו בדקונסטרוקציה של הקיבוץ סביב ספרו של פרופ' בן רפאל ובעיקר בנושא "קהילה", אולם מבלי להגדיר כל ייחודיות שיתופית ושוויונית לגבי החברה המתחדשת, מעבר לערבות הדדית (חשובה כמובן) והאם בכלל אפשר לממש אותה כשמחצית האוכלוסייה נקלטה לא מזמן ולא מודעת בכלל לעקרונות ורעיונות של חברה חליפית… ואלפים פונים להצטרף?
ברם, מתוך רצף העקרונות הרעיוניים שאפינו את הקיבוץ ועקב הנסיבות והמשברים נדחו, שונו וננטשו, לא הוזכר עצם מהותו של הקיבוץ המקורי: הקיבוץ, "הגדול והגדל" כתנועה, היווה את החלופה הקהילתית והסוציאליסטית, לעירוניות הקפיטליסטית – "לא עיר לא כפר" (י.טבנקין) – מנוף בהקמת מדינה בהתאם.
נכון, תפיסה זו (בעיקר של שלמה לביא), לא אומצה אז כעדיפה על ידי הקיבוץ המאוחד שגם בהמשך השאיר את תכנון המדינה בהקמה לבן גוריון ולמוסדות זרים, אבל העיקר כן הושג: התנועה הקיבוצית, על כל מרכיביה, כמובילה רעיונית ומעשית בהתיישבות העובדת, אכן יצרה מכלול שיתופי "חוץ עירוני" ייחודי , אם כי פרטני ואקסקלוסיבי, שגם ידעה כיצד להסדיר את יישוביה בהתאם לאורח חיים קומונלי בדיסציפלינה תכנונית ייחודית משלה.
בהיעדר כל מעורבות בתכנון המדינה, התנועה הקיבוצית לא הבינה את המשמעות של התכנון שכבר אז, עם "תכנית מתאר ארצי מס. 1 של אריה שרון (1952)" למעשה התעלם ממהותה המרחבית של ההתיישבות העובדת כגורם מרחבי ויצרה את המרחב "הכפרי" כמובדל מהמרחב "העירוני". מכאן והלאה, ההתיישבות העובדת נעשתה בלתי רלוונטית בתכנון הארצי… בסופו של דבר, גם ההישג האדיר שהושג בהקמת מנגנוני תכנון קיבוציים – תכנון קהילתי במלוא מובן המילה נמוג והעול התכנוני, עקב השינויים, נפל על כל קיבוץ וקיבוץ, ללא ליווי, עזרה או התייחסות תנועתית, רעיונית.
התוצאה כעבור שני עשורים עקב הפרצלציה וההתאמות הדרושות על ידי מוסדות התכנון, בעיקר רשות המקרקעין, מחקה את הייחודיות הקהילתית שכה אפיינה את התצורה הקיבוצית ונוצרה תצורה דומה, אם לא שווה, לפריסה המפורצלת של יישוב קהילתי, המוכר לנו.
קיבוץ OUT קהילה IN
הייחודיות של המרחב "החוץ-עירוני" הישראלי היא בכך שהוא לא "כפרי" אלה עדיין מאוכלס, בחלק משמעותי ב"התיישבות העובדת", קיבוצים, מושבים ומושבים שיתופיים, יותר מ-700 במספר, יישובים בעלי אמצעי ייצור וחקלאות וכו' שמבניהם הוא שיתופי – קואופרטיבי – "לא עיר לא כפר". בנוסף, נמצאים במרחב "יישובים קהילתיים" שגם הם לא "כפרים" אלה שכונות, אומנם פרבריות וללא אמצעי ייצור, אך בעלי אופי קהילתי וגם על פי רוב, ייחודי.
מלבד "ההתיישבות העובדת" ויישובים שונים אחרים, המרחב כולל שטחי החקלאות, שטחים פתוחים, שמורות טבע, שטחי בילוי, עתודות לפיתוח עירוני ועוד, תחת ממשל המועצות האזוריות. כל זה בהחלט לא "כפרי" אלא מערכת "חוץ עירונית" הממתינה להכרה, לא כפריפריה של מרכזים עירוניים, אלא כמרחב מקביל ומשלים.
המונח "מרחב כפרי" פרושו כמרכיב של "הפריפריה", מרחב היקפי לעיר, בו בזמן ש"מרחב חוץ עירוני" משויך למציאות הכלל עירונית אך מבדיל אותו כמרחב "לא עירוני", כחלופה (לא בִמקום אלא כברירה) לעיר, עיור ועירוניות. העניין הוא לא רק סמנטי אלא מהותי: עיר והפריפריה שלה, פרושו "מדינת עיר" – עיר יחד עם "חוץ-עיר" מהווים מדינה מאוזנת. יתכן שבנסיבות הקיימות, לא ניתן להחליף את המושג 'כפרי' כהגדרה סטטוטורית, אך התנועה הקיבוצית הייתה צריכה להתנגד לו מזמן…
כל דיון על ייחודיות, מהות, זהות וכו' דורש, 'עניין נוגע'; Referent נגדי, ולגבי ההתיישבות במרחב "החוץ עירוני" הוא העיר, העיור והעירוניות, היום כבר יותר מ 90% מאוכלוסיית המדינה, שממנו ניתן להגדיר את החלופה כחזון: קהילה וקהילתיות מול עיר ועירוניות.
הקהילתיות כחלופה לעירוניות, הומו קומוניטס מול הומו אורבנוס, הוא נושא העל ועל התנועה לאמץ אותו כנושא ליבה מכל ההיבטים ולהוביל לקראת חידושה של הייחודיות המרחבית החוץ-עירונית: לא 'תכנון קיבוץ' אלא תכנון קהילתי/ייחודי, אולי כ"קיבוץ קהילתי", קואופרטיבי, שיתופי וכן "שוויוני"… נושא למחקר, לדיון, לפעילות גם פוליטית, חזון לתנועה הקיבוצית כישות מרחבית – "לא עיר לא כפר" – הנאבקת על קרקעותיה וזכויותיה לקיום חלופי.
אם אלפי משפחות רוצות להצטרף לקיבוצים, חייבת להיות סיבה לרצונם לעזוב את הקיים, את העיר, את העירוניות ולחפש אורח חיים חלופי, קהילתי, מצב המחזיר אותנו לאותה שאלה: מה מהותה של אותה "קהילה" מעֵבר לבעלות על מניות, להשגת מגרש, 'בנה ביתך' ולהנות משירותים קהילתיים, חינוכיים, תרבותיים וכו', קרי, "יישוב קהילתי" פרוורי באחו? זה הוא זה? נשמע טוב, אולי באמת לא צריך יותר…?
הפן "הקהילתי" לא ממש הוגדר בכנס החוקרים שהועבר בזום: מה היא הקהילה ובעיקר מה הייחודיות שלה כמרכיב של "הקיבוץ המתחדש". גם כאן תוארה הדקונסטרוקציה של הקיבוץ כקהילה מכוונת המאגדת חברה וייצור, רעיונית הומוגנית, שיתופית ושוויונית, דרך המעבר לעצמאות כלכלית, הפרטת השירותים, החינוך, שיוך מגרש ודירה ועד גבולות הערבות ההדדית – קיבוץ OUT קהילה IN – אבל על איזה מין קהילה IN מדובר? קהילה זו קהילה? נשארנו עם מושג בלתי מגובש שיכול לתאר כל ציבור שנמצא 'יחד' במקום מסוים: כפר, יישוב, פרוור, שכונה, מגדל מגורים… יחד עם רשימת המלצות להפעלת 'המנגנון' (הקהילה) באופן 'נכון' יותר, 'יעיל' יותר וכו' (ומה עם שיתופי ושוויוני יותר כפי שנשמעה קריאת ביניים…?). האם המטרה של "קהילתיות" היא עצם קיומה כאורח חיים 'טוב' יותר מול "עירוניות" או שמא בכל זאת נחוצים ריסונים כלכליים, על מנת ליצור בסיס שוויוני יותר ולמנוע פערים הרסניים וזאת בקונצנזוס בליווי דיון ציבורי פתוח, אספה, חוגי דיון, שאיפה לייחודיות? האם ניתן בכלל, בחברה מופרטת, למעשה ניו-ליבראלית שמחציתה מצטרפים עצמאיים 'מבחוץ', להגיע לקונצנזוס לגבי ייחודיות?
לפני זמן מה שוחחתי עם ניר מאיר והצעתי לו שהתנועה הקיבוצית היא שתכריז על עצמה כמוקד לקהילה, קהילות וקהילתיות כחלופה לעיר, עיור ועירוניות: קיבוצים מכל הסוגים, יישובים קהילתיים, קומונות עירוניות ועוד. ניר הסתייג; "לא רלוונטי להישרדותה של התנועה" וכששאלתי אותו למען מה התנועה צריכה לשרוד, לא ענה… גם בדבריו בכנס, הוא לא התייחס למהות העניין, לא ל"תנועה" ורק באופן שולי לקיומם של הקיבוצים המתחדשים, שכבר היום קשורים יותר למועצות האזוריות ופחות לתנועה.
אם אלפי משפחות רוצות להצטרף לקיבוצים, חייבת להיות סיבה לרצונם לעזוב את הקיים, את העיר, את העירוניות ולחפש אורח חיים חלופי, קהילתי, מצב המחזיר אותנו לאותה שאלה: מה מהותה של אותה "קהילה" מעֵבר לבעלות על מניות, להשגת מגרש, 'בנה ביתך' ולהנות משירותים קהילתיים, חינוכיים, תרבותיים וכו', קרי, "יישוב קהילתי" פרוורי באחו? זה הוא זה? נשמע טוב, אולי באמת לא צריך יותר…?
האם ל"תנועה הקיבוצית" יש מענה לשאלות אלה? בכלל רוצה להוביל? יכולה להגדיר מחדש את הייחודיות השיתופית/שוויונית של "הקהילה הקיבוצית", מלמעלה? יכולה לחדש ביישוביה את הצורך לרגולציות כלכליות/שיתופיות מלמטה? יכולה לנסח לעצמה מדיניות מרחבית חדשה בה ההתיישבות העובדת מהווה מרחב "חוץ עירוני קהילתי" ולא "כפרי"? יכולה לחזק את החינוך הפתוח, הדמוקרטי, הליברלי – ה"קיבוצי"? יכולה להשפיע על תכנון מושתת על עקרונות קהילתיים של שטחים ונכסים ציבוריים והתנהלות שיתופית? שוויונית? בניגוד לכפיפות למסדות? בנסיבות שנוצרו, כנראה שלא… נסתפק בשיפור הקיים…
נשארים איפה (בינתיים…) מוסדות התיעוד והמחקר, יד טבנקין, יד יערי, "חקר הקיבוץ" ועוד, ארכיונים ומוקדי לימוד וניתוח העבר, השינוי ותופעות ההתחדשות, כך "קיבוץ 2020" (אליעזר בן-רפאל וארנה שמר עורכים) שלאורך 450 העמודים של מחקרים מלומדים, אין אזכור מנומק לייחודיות המרחבית של "הקיבוץ" שהיה, של התכנון ואדריכלות של הקיבוץ והשינויים שחלו במרקם המרחבי. אולם ספק אם המוסדות הללו, אם בכלל ישרדו, יוכלו להניע חשיבה שתוביל לשינוי כיוון. שינוי זה יוכל לבוא בעיקר מלמטה, מתוך היישובים וגם מתוך הערים המאכזבות וצעירים שישאלו האם יש דרך אחרת, משמעותית יותר לשנות ולהציל את העולם העומד לפני קריסה.
למרות המציאות שנוצרה, עדיין לא מאוחר מדי להתעשת, להכיר את העובדות האמתיות ולהסתמך על הגֵנים השיתופיים, השוויוניים, שאולי עדיין פעילים ומסוגלים לכוון את חברי התנועה וחברי הקיבוצים ולהוביל, לפחות חלק מהקיבוצים, לקראת משימה מוגדרת של יצירת חלופה קהילתית לעיור הבלתי נשלט – יער של מגדלים מאשדוד ועד נהריה… משימה רעיונית מוגדרת, המחייבת גישה חלופית להתנהלות קהילתית. כתאגיד של קהילות שיתופיות יוצרות, המוביל לקראת חברה חלופית דמוקרטית והוגנת, התנועה תגלה בעצמה את החזון המיוחל; נאמר כבר כי לא ניתן ליצור קהילה מלמעלה למטה, במקרה של "הקיבוץ", הקהילה צמחה מלמטה ודרכה ניתן עדיין ליצור מדיניות קהילתית חלופית מאוזנת: "לא עיר לא כפר".
כותב המאמר משפחות רוצות להצטרף לקיבוצים: פרדי כהנא – אדריכל וחוקר, בית העמק
