ברור לכל כי בעקבות מבצע "שומרי חומות" תנאי להסדרה מול החמאס הוא ביצוע עסקת השבת השבויים והנעדרים – ושוב נשאלת שאלת המחיר
מטרת החמאס היא לקבל לידיו את מירב המחבלים הנמצאים בישראל כ-18,000 מארגוני טרור שונים. הם הצליחו בעסקת שליט לשחרר כ-1020 מחבלים ולקבל את תמונת הניצחון עם סימן ה-וי מתוך האוטובוסים שיצאו מבתי הכלא.
תמונה זו היא היחידה החשובה להם! אף הרבה יותר מכל אספקת המזון, הדלק, החשמל והמים עבור תושבי רצועת עזה. הוויכוח הקיים במקומות שונים עם החמאס הוא רק על גובה המחיר.
לפני שנתיים כמעט הגיעו להסכם על קבלת מידע, מי חי ומי מת, הרמטכ"ל דאז גדי אייזנקוט הגיש רשימה של 45 מחבלים שאושרו על ידי שני הצדדים אך העסקה התפוצצה כיוון שהחמאס דרש שכל אחד יחזור לביתו ורוה"מ דרש שישוחררו לאירופה.
מחיר נוסף לפיצוץ היה שאז הוחלט כי רק הקבינט יחליט בעתיד מי ישוחרר וכמה ישוחררו.
בנוסף, מסקנות ועדת שמגר בצדק נסגרו במגירות כי אין הגיון לחבול את ידי נושאי המשא ומתן "באחד תמורת אחד" כפי שהמליצה הועדה לממשלה.
בשנים האחרונות התפטרו מתאמי פעולות השחרור של השבויים והנעדרים מטעם ראש הממשלה, כל שנתיים לערך, כי כשהגיעו לעסקה רצינית לא היה גיבוי מרוה"מ.כך נשארו משפחות השבויים והנעדרים מבולבלות, מפוחדות וחסרות ישע
מכל ההתנהלות סביב שחרור יקיריהם. מה שנותר זה ללחוץ באופן אישי ועקיף על מקבלי ההחלטות בדרג המדיני והצבאי, להפיץ את הנושא לציבור באירועי ספורט וטלוויזיה, הכל כדי לצרוב בתודעה כי בנינו עדיין בשבי – שני חיילים ושני אזרחים.
ואכן אפשר לומר היום כי למאמצים של מעט פעילים יש היום תמיכה הניכרת בכמה שלבים. לראשונה מזה יותר משלוש שנים החלו רוה"מ ונשיא המדינה להזכיר בפומבי בעת טקסים לאומיים כי יש לנו גם אזרחים שבויים כמו אברה מנגיסטו ואיישם הבדואי ואת המאמצים להשיבם.
עתה ברור לכל כי בעקבות מבצע "שומרי חומות" תנאי להסדרה הוא ביצוע עסקת השבת השבויים והנעדרים – ושוב נשאלת שאלת המחיר. החמאס מחכה שהציבור הישראלי ילחץ על מתן מחיר גבוה. משפחות השבויים והנעדרים מותשות, עייפות כמעט מיואשות.
אני שותף למעט פעילים המחפשים מוצא, ללא שינה, ללא סדר יום, שלא מעזים לעשות מעשי ייאוש ומקפידים לשמור על קשר עם המשפחות.
הגדילה לעשות משפחת החייל אורון שאול, כאשר פנתה לבג"ץ שיציג בפניה ממצאים מדויקים מדוע המדינה טוענת כי בנם אורון הוא חלל. בשלושת דיוני הבג"ץ הוציאו השופטים את בני המשפחה מאולם הדיונים בעת שהמדינה השיבה לטענות המשפחה.
אך לפני שנה קבע בג"ץ חד משמעית כי "לא ידוע מה עלה בגורלו של החייל סמ"ל גולני אורון שאול" אשר נמצא מחוץ לנגמ"ש שהתפוצץ, וכל שנותר אחריו זה כובע פלדה עם שלושה חורים ושכפ"ץ עם כתם דם.
בתחקיר הצה"לי נכתב, כי באם טופל אורון שאול תוך 30 דקות מרגע פציעתו יש סיכוי שהוא בחיים. אנו יודעים כי במרחק של 200 מטר ממקום חטיפתו היה ברצועת עזה ביה"ח שעבד – יותר מזה לא יודעים היום מאום. משפחת שאול זכאית לשאת את האמונה כי יש עדין סיכוי לחיי בנה.
הוויכוח הקשה על המחיר הוא גם בין המשפחות, יש כאלו המוכנות כי המדינה תשחרר מאות מחבלים ויש כאלה האומרות שאין לשחרר ויש להשתמש במנופי לחץ הומניטריים כגון דלק, חשמל, מים, שיקום הרצועה ועוד.
צריך לזכור כי מטרת החמאס אחת היא – שחרור מאות רבות של מחבלים כתנאי לעסקה. למרות שקשה מאוד יהיה, אחרי עסקת שליט בה תמכו 80% מאזרחי המדינה, לחולל שוב לחץ ציבורי זאת נוכח התמיכה ההפוכה של העם כיום- 70% נגד עסקה דומה, אין מנוס מכך.
מה עוד צריך לקרות כדי שמקבלי ההחלטות יבינו כי מול ארגון טרור יש לעיתים להתנהל בצורה שונה מאשר מול גורם סביר המבין איך מתנהלים מגעים בין מדינות.
אנו חייבים את השבת הבנים לא רק למשפחות השבויים והנעדרים, בחוזה הבלתי כתוב בין מדינת ישראל לבין חייליה ומשפחותיהם יש את הערבות ההדדית והאחריות הלאומית ביננו לא להפקיר אף אחד מאחור – הבה נעז שוב ונצליח.
