הלך לעולמו בגיל 86 המחנך ואיש הרוח אבישי גרוסמן מעין שמר
"אבישי השתייך לקבוצת תומר, שהייתה חלק בלתי נפרד מזהותו", מספר חמי סל (עין שמר), "הוא למד בחברת הילדים ובמוסד החינוכי בעין שמר, לימים מבואות עירון. בתור ילד, אבישי לא אהב ללמוד, הוא בילה שעות רבות בחוץ, בטבע ורכב על חמורים, מה שהיווה כר פורה לסיפורים ועלילות שסופרו לאורך הדורות. כשכל חבריו התגייסו, הוא נאלץ להמתין שנתיים עד הגיוס כי היה רזה מידי. כשהגיע למשקל הרצוי, התגייס ושירת כאלחוטאי בחיל הקשר.
לאחר שחרורו נכנס לעבוד בצאן ובבננות, ובמקביל היה רכז הח"צ ונציג הצעירים במזכירות. כרבים מבני גילו יצא לשנת שירות בקיבוץ הצעיר דאז, חורשים. ריכז את קן מרכז תל אביב, והחל לכתוב טורי דעה בעיתונות התנועתית: השבוע בקיבוץ הארצי, על המשמר וחותם".
איש שמאל הומניסטי
"לאחר מלחמת ששת הימים היה אבישי בין יוזמיו ומחבריו של 'שיח לוחמים' ובהמשך היה חלק מקבוצה של אנשי רוח קיבוציים, רובם בני הדור השני, שהציגו תפיסת עולם של שמאל הומניסטי, התנגדו לכיבוש ולהשלכותיו הרות האסון, וקראו לקיבוץ הארצי לתמוך במקרים מסוימים בסרבני השירות בשטחים", מוסיף חמי סל, "ארבע שנים ריכז את המחלקה הרעיונית פוליטית של הקיבוץ הארצי ובמקביל המשיך לכתוב בעיתונות כמו גם בכתבי עת רעיוניים והיה פעיל במפ"ם ובמרצ ובגופים שונים.
לצד פעילותו הפוליטית אבישי ראה את ייעודו כמחנך ומורה דרך. הוא עשה תואר ראשון בעבודה סוציאלית ובהמשך השתלם בהרטמן בירושלים שם השלים תואר שני במדעי היהדות. במשך שנים ארוכות היה אבישי מחנך במוסד החינוכי מבואות עירון ובהמשך עמד בראשו כמנהל פדגוגי, שלא היסס להכניס לתוכנית הלימודים נושאים של מוסר ופוליטיקה.
שלוש פעמים היה אבישי מזכיר קיבוץ: בפעם הראשונה באמצע שנות ה-60 בהיותו כבן 30, בפעם השנייה בשנות ה-70 והאחרונה בשנות ה-90. הוא הצטרף למדור הגישור והבוררות של התנועה הקיבוצית ועסק בפתרון בעיות קיבוציות אליהן הביא את ניסיונו הרב כמזכיר. אבישי שימש גם כיו"ר חצר הראשונים בקיבוץ.
במקביל הוציא שורה של ספרים בהם קיבץ את מחשבותיו וחוויותיו מחייו כמזכיר קיבוץ, כמגשר, כאיש פוליטי במדינת ישראל וכאיש משפחה.
אבישי היה איש משפחה. הוא היה קשור מאד להוריו אותם העריץ, לאחותו ענה ולאחיו קובי אליהם נשאר קרוב כל ימיו. את חגית בת קיבוץ מרחביה הכיר כשהייתה אחות בקיבוץ מצר ובשנת 69 נישאו השניים והולידו את עינב, תום ודגן. בהמשך נולדו שמונת נכדיו האהובים. אבישי היה סבא אוהב ומסור, עזר בגידול וטיפוח נכדיו ונהנה מהקשר איתם.
כשחגית חלתה, אבישי טיפל בה וסעד אותה בדירתם המשותפת בעין שמר במשך 13 שנים בהם הידרדר מצבה בהדרגה. כשנפטרה לפני חמש שנים נותר אבישי שבור לב ועצוב.
אבישי אהב מאד את עין שמר וראה את הקיבוץ כחלק בלתי נפרד מזהותו ואישיותו. הוא האמין ברעיון הקיבוצי וראה את עצמו כממשיך דרכם של הוריו ובני דורם המייסדים. כשהחליט עין שמר להפוך לקיבוץ מתחדש, אבישי התנגד לכך מאוד והתקשה להשלים עם השתנות הקיבוץ. את שנותיו האחרונות ליוותה תחושה עמוקה של כאב, הן על מותה של חגית והן על השתנות המדינה והקיבוץ. יחד עם זאת כולנו זכינו גם להכיר את הצד האחר של אבישי – ההומור, האירוניה וההבנה העמוקה של נפש האדם".
יוצר של הרוח והמעשה הקיבוצי
"באבישי נכחה פסימיות אופטימית, היה בו ממד ברנרי של 'יאוש יוצר' של 'אף על פי כן'", אומר אלון גן, יו"ר פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה.
"כל מי שנפגש עם דבריו ועם כתביו חווה את אחדות הניגודים הזו, את המתח המתמיד שבין הלב הכמה למוח הכופר, שבין סימני קריאה לסימני שאלה, בין נבואת זעם וחורבן לבין אמונה ברוח האדם.
אבישי היה במקביל גם תוצר וגם יוצר של הרוח והמעשה הקיבוצי. תוצר: שנולד לתוך ימי הסער והפרץ של מהפכת האדם החדש הקיבוצי וכמו רבים מדור ה'יצחקים', הוא גיבש את זהותו מול דור ה'אברהמים' שבעקבות ה'לך לך' שלהם, הם יצרו 'דת קיבוצית' חדשה ורצו שבניהם יהיו המימוש האולטימטיבי של חלומותיהם.
יוצר: כי הוא ורבים מבני דורו חוו את המעבר המורכב מ'אש יוקדת בחזה' (עידן האמונה) למפגש טעון עם 'לוחות שבורים' (עידן הספק), שחייב בחינה מחדש של אמונות ושל מעשים לנוכח משבריה וגליה של מציאות מורכבת.
לדברים שהוא אמר וכתב במהלך השנים יש רלוונטיות רבה ל'מחפשי דרך'. לכל אלה החיים את המאבק הסיזיפי לצמצום הפער בין המצוי לרצוי, בין מה שקיים, לבין מה שראוי שיתקיים. לאותם מתקני עולם שמחפשים לחרוג מעבר לאפרוריות היומיום ולהטעין את האדם והחברה בתוכן, טעם ומשמעות.
בספרו האוטוביוגרפי 'הדרך בה בחרתי', היטיב אבישי לעמוד של שני צידי המטבע הרוחני, מצד אחד כאב השבר והחלל ומצד שני הצורך המתמיד לא לוותר על חיפוש הצורך במימד רוחני:
'במבט לאחור אני רואה את עצמי ואת בני דורי כניצולים משריפה של אמונות גדולות שהכזיבו. לעיתים אני חושב שאדם שמוקד אמונתו התגלה ככוזב, בבחינת אשליה שנתנה לו טעם קיום מלהיב אך קצר מועד, ספק אם יש ביכולתו לשקם ולחדש את המבוע ממנו תצמח אולי בעתיד אמונה חדשה. …. חרף קושי זה אני מרגיש את עצמי כמי שלא קיבל פטור מניסיון מתמשך לעצב מחדש שמים רוחניים לי ולחבריי'. (הדרך בה בחרתי, עמ' 148)."
שרוך אדום, שרוך לבן
מוקי צור
הוא עזב אותנו כמו שרצה: בשקט. האם ראה בדגלים המונפים לאחרונה בהמוניהם נחמה? לא נדע. בשיחתנו הטלפונית האחרונה אמר כדברי פרידה שקשה לו לכתוב, דבר שלא אמר אף פעם, גם בשעות העצב והייאוש אותם אף פעם לא הסתיר.
לפני למעלה מ-60 שנה נפגשנו לראשונה. שתי חולצות כחולות. הוא נציג השרוך הלבן אני נציג השרוך האדום. זה היה דיון פומבי על חשיבותו של האחד במאי. אני, עם השרוך האדום, ציטטתי את גורדון בפקפוקיי. הוא, נציג השרוך הלבן, בער באש האדומה. אני הייתי די מבוהל כי היה לנו, לבעלי השרוך האדום, ניסיון מר במפגשים עם השומר הצעיר. הם ידעו מה אמר מארקס וכמה קילומטרים נפט יש לברית המועצות ואנחנו היינו נציגי השלטון המפא"י. חוץ מזה אני הייתי חבר חדש ומפרפר בקיבוץ ואבישי היה בן משק בטוח בדרכו. כך שיערתי. הקהל שאף לניצחון – כל אחד של השרוך שלו. ולפתע הוא אמר לי שגורדון היה גם של השומר הצעיר. שאין טעם בגניבת דגלים. לאכזבת חניכנו – לא היה ניצחון, אלא נוצרה ברית שנמשכה כל כך הרבה שנים.
הוא הגיע לפוליטיקה ונשרף על ידי אכזבתו מדרכם של מוריו. האמין כי יש לתכנן, את זה למד מאביו, ועל כן ביקש שהפוליטיקה תעשה זאת, הוא הבין את חשיבותה. אך הוא הבין מתוך ניסיונו כי כליה של הפוליטיקה נשברו. הוא האמין בחינוך, בדרך הארוכה שהיא הקצרה. אך התחנות בדרך נראו לו ארוכות מדי.
