עידו פורת מפלמחים, יונתן פיהא מסאסא (אחרי שנה וחצי מחוץ לסאסא, אם אני הולך שם על המדרכות אני לא מתעצבן שכולם עוצרים לשאול מה שלומי") ואורי שוורצשטיין מ"קיבוץ מודיעין", מההרכב האוריינטלי "קדמון" לא שוכחים את ההופעה במצוקי דרגות, חודש אחרי תחילת המלחמה, שבה אמרו להם מפוני הנגב המערבי: "תעשו לנו מסיבה. בשביל מה אתם פה?". אז הם עושים, גם במימונה
*תמונה ראשית: "קדמון". ההרכב של עידו פורת (מימין), אורי שוורצשטיין ויונתן פיהא. צילום: פיני סילוק
מיתרונות היותך בן קיבוץ, גם אחרי שעזבת ואתה גר בתל אביב ומבריז קבוע מטקס הבאת הביכורים השנתי בשדה: אתה יכול פשוט להודיע למרכז ועדת תרבות (או לחבר שלך שנמצא כרגע אצל ההורים, שיודיע לו) שהקמת להקה חדשה ואתה מעוניין להופיע איתה בפאב. זהו. פרוצדורה פשוטה בלי מילים אורבניות מתנשאות כמו "בוקינג". רק לקבוע תאריך, לשנע עם טרקטור את הציוד הנדרש ואז לשלוח תזכורת במקומי, ויאללה בלגן. או "יאללה, סלאמתק", במקרה של קדמון – ההרכב של עידו פורת, אורי שוורצשטיין ויונתן פיהא.
אז זה אכן מה שפורת, בן קיבוץ פלמחים, עשה ביוני 2021, כמה חודשים אחרי שקדמון התגבשה ורצתה לעשות ניסוי כלים (תרתי משמע) בחוף הקיבוץ, לוודא שהם על התדר הגרובי והמרקיד. "היה ערב מאוד חמוד", הוא מספר. "אנשים ממש נהנו ורקדו. היה קהל מגוון, באו גם משפחות ומבוגרים. עד לאותו רגע לא ידענו אם מה שאנחנו עושים יגרום לאנשים לזוז והיה מאוד מרגש לראות את זה קורה".
מאמינים בלהגזים
היום כבר אין להם ספק שהם גורמים לאנשים לזוז. ובעיקר להרים ידיים באוויר ולנענע. קדמון (במילעיל) עושה מוזיקת live אלקטרונית. מסיבה שלמה שמתנגנת בכלים חיים: חצוצרה, כלי הקשה, עוד, גיטרה וסינתיסייזרים. אחרי שטיילו בעולמות השאנטי, עם קצת אמביינט ומוזיקה אפריקאית, הם התמקמו על המשבצת האוריינטלית ומשם נותנים עבודה ערבית עם הרבה טקס בישבן: זאת חאפלה, עם סלסולים, דרבוקות וכל המוכר והאהוב במידל איסט, יחד עם דיפ האוס ומקצבים שבטיים. הם הטריו המושלם לחגיגות המימונה, שאוטוטו בפתח. באירוע המופלטות השנתי הם ינגנו במתחם האירועים VOCO בראשון לציון, אבל גם מי שלא יגיע לענטז שם ב-19 באפריל מוזמן לתפוס את קדמון בשלל חינגות שחלקן יפורטו בהמשך, או פשוט להיכנס לספוטייפי, לחבר לרמקולים ולתת בכפיים. גם שמות הטראקים, כמו Salamtaque או see you Ba'aden וסרטונים שלהם באינסטגרם, מכינים ולוגמים יחד קפה שחור באופן הישראלי המסונכרן, מבהירים במה מדובר. הסטייל אתני, הוויזואליות באווירת "אלף לילה ולילה", הטיפוגרפיה מסולסלת ויש הרבה כבוד למקורות התימנים, העיראקיים והמרוקאיים. למשל הטראק SABA מלווה בהקלטת ליל סדר משפחתי ירושלמי משנת 1967 שבה נשמע משה, סבו התימני של פורת, מטעים בקולו את ההגדה. הסאונד בתחילת הקטע הוא הסאונד המקורי של הטייפ בו הוקלטה.
"אצלנו שפע זה עניין של עקרון, מאמינים בלהגזים, דוגלים בלהפריז", הם מכריזים באחד הפוסטים באינסטגרם. בפועל הם שלישייה חמודה ועדינה, מזוקנת ומשופמת כמתבקש. בני 27 פלוס מינוס, ששניים מחבריה בני קיבוץ. עידו פורת, כאמור, מפלמחים. יונתן פיהא מסאסא ואורי שוורצשטיין מ"קיבוץ מודיעין", לא מתרגש כשהאזכור המשקי מתעורר בכל פעם. פורת ושוורצשטיין מכירים מהצבא ("היינו בגדוד 50 של הנח"ל") ואילו פיהא ופורת נפגשו בכיתה ט' במחנות של השומר הצעיר (פורת: "בפלמחים עברו כל מיני תנועות נוער במשך הזמן, אבל לפני 20 שנה השמו"צ היה 'הדבר'"). שלושתם ניגנו בצעירותם במגמות מוזיקה ובהרכבים. פיהא, שעקב בחירתו בחצוצרה כיכב בטקסי הקיבוץ, אפילו תקע פעם בחצוצרה באירוע הרמת דגל בראש פינה אליו הגיע הנשיא דאז, שמעון פרס.
התרגשת?
"בזמנו לא כל כך".
הם התחילו לנגן יחד בג'אמים רבי משתתפים בתל אביב. במרץ 2021, כשחזרו להיות מובטלים בשל הגל השני של הקורונה, נולד חיבור מוזיקלי שהורגש כשווה השקעה. הם התכנסו לעבוד ברצינות ואחרי טבילת האש בפלמחים, התחילו לתת גז. כמקובל בז'אנר, הקהל שלהם הטרוגני ("מתיכוניסטים ועד סבים שקונים כרטיס לבארבי ובאים ורוקדים") כולל הגיאוגרפיה. עד לא מזמן שלושתם החזיקו דיי ג'ובס. שוורצשטיין היה קרקסן ("הייתי עושה מופעי רחוב וסדנאות") וטכנאי סאונד. פורת עבד כטכנאי סאונד באולפן ומלצר, ופיהא היה הייטקיסט ואף נדרש להכריע בין לימודי תואר בבינתחומי לבין הלהקה.
די מהר, הם אומרים, הם הרגישו שהשטח מגיב היטב. המוזיקאי הוותיק יותר והסוליסט נדב דבון מבית אורן, המוביל את הז'אנר בארץ, נתן לקדמון השראה ותמך וליווה מרחוק מתחילת הדרך. אחרי כשנה הם חיממו אותו בבארבי ונחשפו לקהל מאסיבי שמכוונן בול לתדר שלהם. המוזיקה שלהם, שהייתה עד אז "יותר היפית, יותר מלודי ומערבי", עברה דיוק וזיקוק לנישה שהם אוהבים. זה מה שהם עושים היום וזה עובדים – הם אומרים, מייצר קהל מבסוט לאללה. "ברגע שאתה קצת מכניס את התבלין החפלאי הערבי זה מדליק את המזרח תיכוניות שנמצאת בכולנו ונהיה שמח", מסביר שוורצשטיין.
סילבסטר הזוי בקוסובו
התוצאה מרימה, כייפית ומהוקצעת. בטראק "אשרינו" הם שיתפו פעולה עם הזמר רביד כחלני ונגן העוד שניר בלומנקרץ מההרכב הנחשב YEMEN BLUES, שכתבו וביצעו אותו יחד איתם באולפן. קדמון מנגנת לרוב בארץ, עם גיחות לחו"ל שקרו בעיקר מעצמן. בהודו הם ניגנו בג'איסאלמסר, עיר סופר תיירותית במדינת ראג'סטאן הסופר תיירותית. "הודו זה סיפור מצחיק", פורת מספר. "היה לנו סרטון קצרצר ו'כללי' באינסטגרם מחתונה בכרמי יוסף והוא 'התפוצץ' בהודו בצורה קיצונית. יש לו חצי מיליון צפיות ונוספו לנו המון עוקבים הודיים. מלא מפיקים הודיים יצרו איתנו קשר, אבל אלו ספציפית, של Belong Festival, אמרו: 'אנחנו רציניים, אנחנו שולחים לכם כרטיסים'". קדמון זכו לאירוח בארמון מגה מפנק בשם ג'איסמקוט, ממנו דאגו להעלות סרטונים שתאמו בשלמות את המיתוג הפוטוגני שלהם.
ואיך היה הפסטיבל עצמו?
פורת: "היו שם 80 איש במקום שאמור להכיל 500 איש. עשירי הודו שגרים בלונדון ודובאי וכזה, אווירת wellness. ביום היו להם שיעורי יוגה ומדיטציות ובערב מסיבה. ניגנו שם שלושה ערבים בשקיעה וזאת הייתה חוויה מעניינת. בסילבסטר הופענו בקוסבו. הופעה הזויה במדינה הזויה".
זה לא פתח לכם את התיאבון לפסטיבלי ענק בינלאומיים?
"אנחנו מאוד משקיעים בלפתח את הקהל המקומי. בבארבי היה לנו לפני כשבועיים וחצי מופע בשם 'הסלון של קדמון' והיה 'סולד אאוט' מהמם. אנחנו מופיעים ב-18 באפריל בפסטיבל אימג'ן בשיטים, בראשון למאי ב-circle of dreams בחוף אכזיב וב-23 במאי בפסטיבל ג'נסיס בגן הלאומי במעין חרוד (זה לו"ז חלקי, ע"ט). עוד לא הגענו למקומות שאנחנו באמת מכוונים אליהם בחו"ל, זה ידרוש עוד עבודה והכרה".
אנחנו כבר שנה וחצי במלחמה ואתם מתארים לו"ז פעיל, של מי שנותנים בראש בממוצע פעמיים בשבוע. איך זה מרגיש?
שוורצשטיין: "באוקטובר 2023 הייתה לרגע תחושה שנגמר העניין, גם רגשית. לקח זמן עד שדיברנו שוב על לעשות מוזיקה שמחה, חששנו לגעת בזה. אבל די מהר חזרנו לעניינים דווקא מהמקום הזה, אם מדובר בהופעות למפונים, הריטריטים לשורדי הנובה או הופעות לחיילים בבסיסים".
פורת: "השבוע הראשון היה שבוע של הלם, מה גם שיונתן ירד דוּךְ למילואים".
שוורצשטיין: "עידו ואני ניסינו כל מיני התנדבויות כאלו ואחרות, ושבוע אחרי זה, למרות שהייתי סקפטי, אמרנו שנחזור לנגן ונמצא מקומות להופיע. שיש לנו משהו לתת ואנשים זקוקים לו. בריטריטים של שורדי הנובה ניגנו סטים של 'צלילה' בישיבה. לחיילים זה היה לעשות הכי שמח שיש".
יש הרבה פריזמות שאפשר לבחון דרכן את האבולוציה שלנו במלחמה הארוכה והנוראית הזאת. זה הריאיון השלישי שלי, מתחילתה, עם מוזיקאים מהסצנה שמנגנים במסיבות, בעיקר out doors. בגלל ההקשר המדמם, זה לא כמו לראיין מוזיקאי 'רגיל' שהופיע הרבה בתחילת המלחמה. מה שמעניין, מעבר לאפשרות לשאול איך הקהל, כלומר אנחנו, נראים לכם מהבמה, הוא התפיסה שלכם את תפקידכם באירוע.
פורת: "היו סיטואציות מטורפות. הופענו במצוקי דרגות כשהכפר נפתח למפונים מקיבוצי העוטף, שדרות ונתיבות. קהילה חדשה. זה היה חודש לתוך האירוע והיינו זהירים. ניגנו סט רגוע, סיימנו והם אמרו: 'טוב, אז תעשו לנו מסיבה. בשביל מה אתם פה?'. נעמדנו ועברנו למסיבה. אנשים מכל היישובים רקדו איתנו וניגשו אחרי ההופעה וסיפרו דברים כמו: 'דודה שלי נרצחה וזאת הפעם הראשונה שאני מעז לזוז ולחייך'. זה היה מצמרר ובעיקר מפתיע לראות מה אנשים צריכים ברגעים כאלו ומה המוזיקה יכולה לעשות להם".
לקראת הפורים האחרון קפצו לי בפייסבוק המון הזמנות למסיבות. כאילו הכול סבבה. אני לא אומרת את זה כאן באופן שיפוטי, אלא מעלה את הנקודה לטובת השיחה.
שוורצשטיין: "בפורים היו לנו שש הופעות והרגשנו את הצורך של כלל האוכלוסייה באסקפיזם ובפורקן. באופן כללי, כל המסיבות היו 'סולד אאוט' היסטרי, הכרטיסים נחטפו. כולם באו להיות ברגע של הוללות בתוך כל הדבר הזה שקורה לנו. יש גם ריפוי שלא בא ממקום של הוללות".
פורת: "אחרי ההופעה האחרונה הרבה אנשים אמרו לנו משהו מרגש. שזה פתח לתקווה בשבילם ואפשרות להרגיש שקורים דברים טובים, יחד, בתוך כל הבלגן הזה".
ב-12 בספטמבר תופיעו ב"גלילאו" – הפסטיבל המוזיקלי השנתי והמסורתי של המועצה האזורית גליל עליון, הרבה קיבוצים שלא ליקקו דבש ומעמולים לאחרונה. מה שמתחבר – מעבר לאיחוי ולריפוי של חבל הארץ הזה – לכך שיונתן מסאסא. יונתן, בוא נדבר על זה קצת.
"החזרה לסאסא מאוד מרגשת. אני משתדל לעלות לשם בכל סוף שבוע פנוי נדיר שיש לי. כל הקהילה שלי שם, כולל ההורים כמובן. אף אחד מאיתנו לא תמים ואף פעם לא היינו, אנחנו מבינים את הסכנה שבלנסוע על הגבול ולגור לידו, אבל הרצון לבית חזק יותר. עכשיו כשאני גר בתל אביב, סאסא זה מקום שמטעין אותי. כשסיימתי את המילואים – ואני מדבר על תחילת 2024, שיא המלחמה והברדק – הדבר הראשון שעשיתי היה לעלות לסאסא. הייתי חייב את האוויר הנקי והקר הזה".
אוסיף שאתה חולה ובגלל זה גם דיברת יחסית מעט, אבל ברגע שהתחלנו לדבר על סאסא הזדקפת בכיסא, נתת מונולוג וחזרו לך הקול והצבע לפנים.
"עידו ואני דיברנו על זה שהרבה פעמים קיבוצניקים צעירים שיוצאים מהקיבוץ עושים את זה עם רצון גדול לחוות את האנונימיות שיש מחוץ לו, אבל אחרי שנה וחצי ללא סאסא, אם אני הולך שם על המדרכות אני לא מתעצבן שכולם עוצרים לשאול מה שלומי".
