האם יכול ההורה הכשיר לקבל החלטה באופן עצמאי על מינוי "בן ממשיך" או על העברת המשק במתנה לאחד מילדיו, כאשר בן או בת זוגו אינם כשירים?
גלעד שרגא, עורך דין ונוטוריון
אפוטרופוס מינוי בן ממשיך
מה ניתן לעשות כאשר אחד מבעלי הנחלה מאבד את כשירותו המשפטית ובמשך שנים רבות נותר בן/בת הזוג לבד במערכה כאשר הוא אמור להמשיך לנהל את הפעילות החקלאית ולקבל החלטות לבדו על עתיד הנחלה – ובין היתר להחליט מי יירש או מי ימונה כבן ממשיך?
האם יכול ההורה הכשיר לקבל החלטה באופן עצמאי על מינוי "בן ממשיך" או על העברת המשק במתנה לאחד מילדיו, כאשר בן או בת זוגו אינם כשירים?
בשאלה זו עסק פסק דין חדש, בו זכה משרדנו, שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בנצרת עמ"ש 60705-12-20 ואושר בבית המשפט העליון.
הצורך למנות אפוטרופוס לבן הזוג
בראשית שנת 2015 נכנס למשרדנו אדם כבן 75 וגולל סיפור קלאסי, על כך שגילה בדיעבד שחתם על מסמכי מינוי בן ממשיך לפני מספר שנים, אולם הוא כלל לא ידע על כך וכלל לא התכוון לכך.
הוא סיפר שרעייתו אובחנה כחולת דמנציה ומצבה הלך והחמיר, וכבר זמן רב היא אינה מתקשרת ואינה מודעת לנעשה סביבה, ובשל מצבה הרפואי הוא מונה כאפוטרופוס שלה ומנסה להמשיך לטפל בה בביתם, ולהעניק לה את כל שנדרש בכדי לאפשר לה להמשיך לחיות ולהזדקן בכבוד.
הוא טען שבמהלך השנים בהן היתה אשתו צלולה, היא לא התבטאה כלל בנושא מינוי בן ממשיך ולא גילתה דעתה, כי ברצונה להעניק את הזכויות לאחד מילדיהם. לאחר שמחלת הדימנציה החריפה הציע לו בנו להתמנות כאפוטרופוס על רעייתו, על מנת שניתן יהיה בצורה קלה לקבל החלטות עבורה והוא נענה לכך ברצון כדי להייטיב עימה.
בדיעבד נודע לאב שכל עניין המינוי שלו כאפוטרופוס, נעשה על מנת לסייע לבנו להתמנות כבן ממשיך. ולכן, שכשנודע לו על כך שהוחתם על מסמכי מינוי בן ממשיך ללא ידיעתו, פנה לקבל ייעוץ משפטי אולם הוברר לו שמדובר במינוי חתום וגמור, אשר אין סיכוי לבטלו – המינוי נרשם בספרי האגודה, אושר בסוכנות היהודית ואף בספרי רשות מקרקעי ישראל.
בשל הטיפול הרב שנדרש ברעייתו וההוצאות הרפואיות, לא התפנה האב לנסות ולפעול משפטית לביטול המינוי, אולם לאור ההחמרה בהתנהגותו של הבן כלפיו וכלפי רעייתו, או ליתר דיוק חוסר האכפתיות וההתעלמות ממצבם הכלכלי והרפואי שלו ושל רעייתו, לא נותרה לו כל ברירה אלא לשוב ולנסות לפעול לביטול המינוי.
לאחר שמיעת מכלול התאורים של האב על ההטעיה ועל כך שלא התכוון להעניק את מלוא הזכויות בנחלה רק לבן אחד ולקפח את יתר ילדיו, כאשר התעמקנו במסמכי המינוי עצמם אשר אושרו ע"י כל המוסדות המיישבים, גילינו להפתעתנו כי במסמכי המינוי, במקום בו נדרשות חתימות שני ההורים, חתם האב פעם אחת בשמו ובפעם השניה חתם האב במקומה של האם מכוח היותו אפוטרופוס שלה.
אלו סמכויות מקנה מינוי אפוטרופוס?
חשוב לדעת, כי כאשר ממנים אפוטרופוס לאדם, אין המשמעות שמכאן ואילך יכול האפוטרופוס להחליט על נכסיי החסוי ככל העולה על רוחו ולקבל החלטות במקום האדם שכבר אינו כשיר. קיימים מקרים הקבועים בחוק הכשרות והאפוטרופוסות, בהם נדרש האפוטרופוס לקבל את אישורו של בית המשפט, על מנת לתת תוקף לפעולה משפטית משמעותית הנעשית ברכושו של החסוי כמו מכירת נכס, הגשת תביעה וכד'.
סעיף 47 לחוק הכשרות המשפטית קובע כי:
"האפוטרופוס מוסמך לעשות כל הדרוש למילוי תפקידיו; בפעולות המנויות להלן אין הוא מוסמך לייצג את האדם שהוא אפוטרופסו מבלי שבית המשפט אישרן מראש:
העברה, שעבוד, חלוקה או חיסול של יחידה משקית בחקלאות, עסקה במקרקעין, המחאה או שעבוד של זכות לקבלת זכות במקרקעין, הסתלקות מחלק או ממנה בעיזבון".
למעשה, קיימות פעולות מסויימות בהן גם אם קיבל אדם מינוי לשמש כאפוטרופוס לרכושו של חסוי, אין האפוטרופוס מוסמך לייצג את האדם שהוא אפוטרופוסו מבלי שבית המשפט אישר את הפעולות מראש.
כשראינו שפעולת מינוי הבן הממשיך, לא קיבלה את אישור בית המשפט כמתחייב בחוק, פנינו למוסדות המיישבים לסוכנות ולרמ"י על מנת להעמידם על טעותם המשפטית כדי שיבטלו את הליך המינוי, אולם הדבר לא צלח ובלית ברירה החלטנו להגיש תביעה לביטולו של מינוי הבן הממשיך, כאשר הטענה המרכזית היתה שמינוי הבן הממשיך לא אושר ע"י בית המשפט מראש כמתחייב בחוק.
פסיקתו התמוה של בית המשפט לענייני משפחה
למרות שהמדובר בשאלה משפטית לחלוטין, בית המשפט לענייני משפחה דן בתביעה במשך חמש שנים תמימות, בהן שמע את עדויות הצדדים את נציגי המוסדות המיישבים, והתרשם ממערכות היחסים בין ההורים וילדיהם וממצבם הכלכלי של ההורים.
בפסק הדין קבע בית המשפט, שאומנם פעולת מינוי בן ממשיך הינה פעולה המצריכה את קבלת אישור בית המשפט מראש (דבר שלא נעשה בפועל), אולם גם כעת בחלוף שנים ממועד המינוי, יש לבית המשפט סמכות להכשיר את פעולת המינוי בדיעבד ולכן דחה את התביעה.
בימ"ש המחוזי – לא ניתן להכשיר בדיעבד פעולת מינוי
בעצת משרדנו הגיש האב ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, בו שבנו וטענו שהליך המינוי היה צריך לקבל את אישורו של בית המשפט מראש וכי אין בסמכותו של בית משפט כיום להכשיר את המינוי בדיעבד.
בפסק דין אשר ניתן ע"י בית המשפט המחוזי, הפך בית המשפט את פסק הדין וקבע פה אחד ע"י שלושת שופטי ההרכב, כי לשון החוק ברורה וחד משמעית, לפיה צריך לקבל את אישור בית המשפט לפני שנעשתה פעולת המינוי.
בית המשפט נימק את פסק הדין בכך שרק במקרים חריגים ומיוחדים ניתן להכשיר פעולות שנעשו בעבר: "ככלל, אישור בית המשפט צריך להינתן מראש והחריג הוא מתן אישור בדיעבד כאשר היתה דחיפות בביצוע פעולה לשם שמירת עניינו של אדם ובמקרים מיוחדים בלבד"
בית המשפט הוסיף וקבע שנדרשת הסכמת שני ההורים למינוי בן ממשיך, ולכן: "מאחר והיה צורך בהסכמת ובהחתמת שני ההורים לצורך מינוי המשיבים כבנים ממשיכים ומאחר ואין הסכמה וחתימה מטעם החסויה, אין די בהתחייבותו של המערער כדי להשלים את פעולת המינוי".
גזירת המחוקק שהאישור לפעולת המינוי ע"י בית המשפט ינתן מראש ולא בדיעבד בנוגע לעסקאות המנויות בסעיף 47 לחוק ובהם גם פעולת מינוי בן ממשיך, נובעת מההנחה, כי רק בית המשפט יהיה זה שידאג בצורה הטובה ביותר לטובת החסוי.
מעבר לכך, כל מי שמתקשר בעיסקה עם אפוטרופוס יודע שאין ביטחון שהעסקה אכן תצא אל הפועל, ולכן היה על הבן הממשיך ובת זוגו לדעת שהמינוי והסמכות של האב לחתום להם על מסמכי המינוי תלויים באישורו של בית המשפט.
הכרעת בימ"ש העליון – לא ניתן לעוות את הוראות החוק
הבנים הממשיכים לא נואשו ופנו בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בניסיון להחיות את המינוי ולהותירו על כנו, אולם בפסק הדין דחה בית המשפט העליון את בקשתם וקבע, כי הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית חדשה וכי אכן אין בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לומר על האסור מותר בניגוד להוראתו המפורשת של החוק.
יש לדעת שהמציאות בה אחד ההורים אינו בעל כשירות משפטית, מחייבת קבלת אישורים מראש לפעולות מהותיות – דוגמת העברת הזכויות בנחלה במתנה, מינוי בן ממשיך או שיעבוד הנחלה ולכן מצריכים את קבלת אישורו של בית המשפט לפעולות אלו ופעמים יש צורך אף לשכנע את האפוטרופוס הכללי, כי פעולת מינוי הבן הממשיך או מכירת הזכויות בנחלה, לא תפגע באינטרסים של החסוי ומטרתן להגשים את רצונו.
לכן הניסיון לחפש קיצורי דרך ולפעול באופן חד צדדי, מבלי לקבל את האישורים הנדרשים מבית המשפט, עשוי להתגלות בדיעבד כפעולה שאינה תקפה שההסתמכות עליה הייתה לשווא.
