ארכיון עין יהב: מרגע שקיבלה שוש את ניהול הארכיון היה לה חלום להפוך אותו למוזיאון

מרגע שקיבלה שוש שירין לידיה את ניהול ארכיון עין יהב – היה לה חלום: להפוך את ארכיון המושב, שהיה במקלט – למוזיאון.  בימים אלה נפתח לציבור (בתיאום מראש) "הבית של מוטי" – המרכז לתיעוד ומורשת עין יהב, בו תוכלו לראות את תולדותיו של המושב, שכנגד כל הסיכויים הפך לנקודת יישוב ירוקה ופורחת בלב המדבר

בימים אלה מציין מושב עין יהב 60 שנה להקמתו ובמסגרת זו נפתח בו – "הבית של מוטי – מרכז תיעוד ומורשת עין יהב" – ביתו החדש של ארכיון עין יהב, בניהולה של חברת המושב, שוש שירין. עין יהב הינו ראשון המושבים בערבה. הוא הוקם בשנת 1959 ומונה כיום כ-200 משפחות וכ-280 ילדים. המושב שהוכיח שאין "אי אפשר" ושניתן להקים התיישבות בערבה, למרות ההתנגדות העזה של הגורמים השונים בשעתו. בשנים האחרונות ממשיך מושב עין יהב להתפתח ולהיות עוגן אזורי של פעילות עסקית, תיירותית וקליטה. בעין יהב מתקיים שילוב דורות בין הוותיקים, הדור השני והשלישי והוא בא לידי ביטוי בחגים, בפעילות תרבותית וחינוכית.

שוש מתגוררת בעין יהב משנת 1974 ומזה כ-9 שנים מקדמת ומפתחת את ארכיון המושב. במהלך השנים הכניסה שינויים והפכה את ארכיון עין יהב לארכיון עכשווי וממוחשב, בו מרבית החומרים סרוקים ונגישים. שוש מקדמת פרוייקטים שונים בקהילה הקשורים למורשת וקירוב בין הדורות, כאשר האחרון שביניהם הוא, כאמור, הבית שיוקדש לארכיון נרטיבי, שנפתח לציבור הרחב. במבט ראשון נראה הבית, כמו "בית סוכנות" רגיל המוכר למושבניקים רבים. את פני מקבלת שוש ביחד עם חברותיה, נגה בן יהושע בלאק, מזכירת המושב ויעל קליין, מדריכת כושר – שתי שותפות לפתיחת הבית ושני מתנדבים, המסייעים במשך כל השנה בארכיון, נערי מכינת עין יהב.

"בן אליהו, שהיה אז מרכז חטיבת בני המושבים ופורת ניסו שוב להציג את החשיבות והיתרונות של הקמת המושב בעין יהב. הם סולקו מהמקום ב'לאו' מוחלט. משם המשיכו לבית מפא"י, שם התקיימה ישיבת שרים של המפלגה. איכשהו הם נכנסו ללשכתו של בן גוריון (באותם ימים האבטחה לא הייתה משהו) והציגו בפניו את חלומם ואת ההתנגדויות שבהם נתקלו"

"כל הרעיון החל כאשר מוטי בן עמי, חבר עין יהב שניהל במשך שנים רבות את המוסך, עזב את הבית וביקש להשאיר אותו כמורשת לעין יהב," מספר שירין. "הבית הזה היה בבעלות האגודה וניתן למוטי למגורים, מתוקף תפקידו במושב. מוטי התגורר בו מ-1967 עד 2017. כאשר עזב אישרה לו האגודה למכור את הבית כאילו היה שלו, כאות הוקרה על פועלו ותרומתו הרבה למושב. מוטי החליט שלא למכור אותו אלא להשאירו כבית למורשת, ואז הוחלט להפוך את הבית למרכז תיעוד ומורשת."

והיכן היה הארכיון עד לחנוכת הבית של מוטי?

"הארכיון של עין יהב שכן במקלט במשך יותר מ-20 שנה בניהולה הנמרץ של אסתי סלע, שבזכותה מתועדים אינספור חומרים וסרטים, אסתי ריאיינה, קידמה ופירסמה את אירועי היישוב והערבה כולה באתר הערבה והייתה חברה פעילה בטלוויזיה הקהילתית. בטקס פתיחת הבית של מוטי זכתה מהמושב לתעודת הוקרה על פועלה רב השנים. אני התחלתי לנהל אותו לפני כתשע שנים ומהיום הראשון היה לי חלום שהארכיון יהפוך למוזיאון בישוב שהוא חלוץ ההתיישבות בערבה התיכונה."
שירין הגיעה למושב בשנת 1974 מחיפה. לפני כן הייתה חברת קיבוץ תל קציר, שם התגוררה במהלך תקופת ההפגזות ומלחמת ששת הימים. "החלטנו לרדת לערבה, חיפשנו ישוב חקלאי שאינו קיבוץ הגענו לעין יהב והמקום קסם לנו – ואכן אנחנו כאן כבר 45 שנה. היום אנו מגדלים תמרים, אך לאורך השנים גידלנו הכל, בעיקר עגבניות צ'רי, ואני עבדתי במשך 26 שנה כרכזת חינוך אזורית לגיל הרך."

איך הפכת את חלום המוזיאון למציאות?

"מהרגע שהתחלתי לנהל את הארכיון – היה לי חלום להפכו למוזיאון. נסענו לבקר בארכיונים רבים ברחבי הארץ וכאשר חזרנו, החלטתי שאני רוצה משהו אחר ממה שראינו. לפני כשנתיים התגבש צוות , שכלל את רוני רייס, מעצבת גרפית ומורה למדעים; יעל קליין, בת המושב שנולדה במושבוץ והיום היא מדריכת כושר, נגה בן יהושע בלאק, מזכירת המושב ואנוכי. "אני התמקדתי בבניית סיפורו של מושב עין יהב – מראשיתו ועד היום וקיבלנו החלטה להעלות את הסיפור על הקירות באמצעות טפט, כאשר בכל קיר תבוא לידי ביטוי תקופה שונה בתולדות המושב, התנהלות שונה – ושהכל יהיה באמצעים חזותיים, כלומר: מסכי טלוויזיה קטנים עם מצגות, טקסטים, צילומים, חפצים ועוד. "חשוב היה לנו לקרב את הדור הצעיר להיסטוריה המדהימה של עין יהב – יישוב שהצליח לקום בלב המדבר כנגד כל הסיכויים. כפי שאמר יגאל אלון: 'עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוטה בערפל'."

רוצים מדבר

חשוב להבין את הרקע לתקופה. ב-1954 יצא דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דאז, בקריאה לאנשי ההתיישבות העובדת לרדת ולסייע ליישובי העולים בנגב, מי בהקמת נקודות יישוב ומי בסיוע למושבים שכבר קמו. עד אותם ימים הייתה עין יהב נקודת מצפה, שהוקמה אחרי מלחמת השחרור ואוכלסה על ידי כעשרה אנשי משרד החקלאות, במטרה לזהות אלו צמחים גדלים במדבר הצחיח. הניסויים היו מועטים ואנשי המשרד היו עולים פעם בחודש בחזרה לבתיהם ברחבי הארץ. ב-1952 הוקמה במקום החווה השנייה של הגדנ"ע בערבה, אלא שגרעין זה ננטש כעבור שנה, בעיקר לאחר שרבים מהצעירים חלו בקדחת.

שי בן אליהו, יליד תל אביב, שהתייתם בגיל שלוש כשאביו נרצח על ידי ערבים בזמן המאורעות, למד ב"תיכון חדש". משום שאיבד עין בילדותו לא גויס לצה"ל, ובתום לימודיו שהה שנתיים בכפר יהושע, שם פגש את חגי פורת. השניים נענו לקריאתו של דוד בן גוריון לבני המושבים ובסיור בערבה, בראשית 1958, נתקלו בתחנת התצפית של משרד החקלאות בעין יהב. "היו שם 14-17 גברים, תיש אחד וכמה עיזים," סיפר בן אליהו לימים, "חלקה קטנה של קיקיון – ממנה קיוו להפיק שמן מסחרי ותרופה, קצת אספסת – מעין חווה ניסיונית, זה מה שחיכה לנו". בן אליהו ופורת התאהבו במקום. בשנת 1958, כאמור, הגו שי בן אליהו וחגי פורת, את רעיון הקמת היישוב בעין יהב, כהיאחזות נח"ל, אך היוזמה של שני החברים נתקלה בהתנגדות עזה.

באותם ימים ראשונים ומאוד ציוניים התנגדו להקמת מושב?

 "אמת ואילולא התערבותו של דוד בן גוריון, מעולם לא היה קם כאן מושב! היו כאן שני צעירים, שי בן אליהו ז"ל וחגי פורת ז"ל, הוגי החזון וסוללי הדרך שנלחמו בכל כוחם, כדי שהיישוב הזה אכן יוקם, כאשר כל המוסדות לא האמינו שיישוב יוכל לשרוד במקום ובתנאים האלה –בחום הלוהט בלב המדבר. "בן אליהו ופורת לא וויתרו והיו מגיעים באורח תדיר ומנדנדים בכל המוסדות שיתנו להם לעלות על הקרקע בעין יהב כהיאחזות. שי היה נוסע ב-4 לפנות בוקר ומתיישב ליד דלתם של 'החשובים', מחכה עד שהדלת תיפתח – ואז היה מציג את ענייניו על הבוקר. גם הצבא וגם הסוכנות לא חשבו שיש צורך ביישוב.

"ביום שישי אחד בשנת 1959 התקיימה בבית הסוכנות בתל אביב ישיבה. "בן אליהו, שהיה אז מרכז חטיבת בני המושבים ופורת ניסו שוב להציג בפני אנשי הסוכנות את החשיבות והיתרונות של הקמת המושב בעין יהב. הם סולקו מהמקום ב-'לאו' מוחלט. משם המשיכו לבית מפא"י, שם התקיימה ישיבת השרים של המפלגה. איכשהו הם נכנסו ללשכתו של בן גוריון (באותם ימים האבטחה לא הייתה משהו) והציגו בפניו את חלומם ואת ההתנגדויות שבהם נתקלו. בן גוריון התרגז ומיהר לכתוב מכתב למנהל מחלקת ההתיישבות, בו כתב: 'משרד הביטחון רואה צורך בטחוני חיוני בהקמת נקודת ההיאחזות בעין יהב'. מיד לאחר קבלת המכתב כולם יישרו קו עם בן גוריון – וכך החלה הקמת עין יהב."

ואחר כך?

"משנת 1959 ועד 1962 נקלטו במקום ארבעה גרעיני נח"ל: 'נאות', 'נחשון', 'יהב' ו-'נווה'. ב-1964 הגיע לעין יהב גרעין 'עתר' וב-65' הגיעו חברי גרעין 'גדעון' ו-'ברק' – הגרעין האחרון שהגיע – כולם צעירים מהגרעינים של בני תנועת המושבים. כך חיו שמונה שנים במקום בו שוכנת כיום חטיבה של צה"ל וב-1967 הקימו את יישוב הקבע, בו נמצאת עין יהב עד היום. "היום מונה המושב כ-200 משפחות מהם כ-150 משפחות חקלאיות. כמו בכל הארץ, במשך השנים השכירו חקלאים רבים את אדמותיהם לחקלאים אחרים, אך עדיין רוב המושב מבוסס על חקלאות."

ארכיון מופלא

שוש עורכת לי סיור נרחב במוזיאון החדש ומסבירה לי על כל מוצג ומוצג ועל כל תקופה ותקופה. היסטוריית מושב עין יהב מוצגת בדרכים מעניינות ובשלל אימרות כנף וטקסטים צבעוניים – צילומים וחפצים שנתרמו על ידי אנשי עין יהב, חלקם מהאלבום הפרטי, חלקם מהבוידם ומהמחסן – הכל מוצג בצורה מקצועית ומופלאה לטובת הקמת המוזיאון החדש.

שוש עוברת איתי על הצילומים הישנים והנדירים של ארכיון עין יהב. כאן רואים את שני המייסדים חגי פורת ושי בן אליהו בצעירותם; – את שי בן אליהו בשדה, אחד משני מייסדי המושב, שמאוחר יותר הפך לראש המועצה האזורית ערבה תיכונה (1992-2001); כאן רואים את עוזי גדיש ז"ל מטפל בצינור המים בשדה; כאן רואים את שבע כהן, האחות המיתולוגית של הערבה, עם הבת צאלה מסבירה על פלפלים; כאן רואים חבורה של צעירים נחים בשמש היוקדת במושבוץ; תמונה של ראש הממשלה דאז, בן גוריון ומשה דיין (אז שר החקלאות), שבאו לחגוג עם הצעירים את הקמת המושב – ותמונות רבות נוספות – משנות ה-60', ה-70' ועד ימינו.

אחד המוצגים המעניינים היא תמונתה של פייגלה רזניק, שהוגדלה לגודל טבעי, כאילו היא נכנסת זה עתה למטבח המשותף ושואלת: 'מה בא לכם לאכול?'. מוצג נוסף הוא צילום של לחם ולצדו הכיתוב: "דואר נע לחם". בימיו הראשונים של המושב הגיע הדואר למושב פעמיים בשבוע, עם האוכל ולכן קיבל את הכינוי המוזר. שוש שירין: "אנו מוקירים תודה למושב על כך שהקצה את מירב הסכום להקמת הבית והיתרה התקבלה מהמועצה האזורית ערבה תיכונה – ועל כך תודתנו הרבה."