ארץ הצבר

על השיעור שאין לו שיעור ופלאי עולם נוספים במפגש של ילד עולה חדש עם קיבוץ נגבה הדרומי

בבוקר לח, בשנת תשי"ח (באביב 1958) בישרה לי אימי, כי אנו "נוסעים לראות קיבוץ". לא ידעתי דבר על קיבוץ ולא יכולתי לנחש, כי הנסיעה הזאת, מת"א לנגבה, תהיה עבורי פרשת דרכים של ממש.
אוטובוס מס' 301
הגענו לתחנה המרכזית ומצאנו ללא קושי את הספסלים מעליהם התנוסס שלט צהוב "אוטובוס מס' 301 – לנגבה". חיכינו כשעה עד להגעתו. היה זה אוטובוס ישן מסוג "סופר וייט". מעל לזגוגית הקדמית התנוסס השלט, ועליו כתוב- א.ג.ד. רצפתו עשויה אלומיניום.
באוטובוס כולם הכירו את כולם, ולימים נודע לי שמו של הנהג – משה לן, חבר נגבה. איש נמוך קומה, חייכני, ערני ולבוש תמיד במכנסים קצרים. לאחר שהחיילים בהמוניהם נדחקו פנימה לאוטובוס, הגיע תורנו.
אמא ביקשה לקנות כרטיס נסיעה לנגבה, ומשה החל לספור פרוטה לפרוטה. לאחר שסיים הוא הודיע לאמי, כי במטבעות ששלשלה לידו אין די. הוא ציין את הסכום הנדרש, ונאלץ להורידנו מן האוטובוס. אמי האדימה מהמבוכה, אך לי – לא היה אכפת, חשבתי שזה עוד טיול שאנו נהנים בו. חזרנו למלון בו התגוררנו.
למחרת, חמושים בניסיון, ידענו להגיע רק רבע שעה לפני התזוזה. עלינו במדרגות האוטובוס, קנינו ממשה לן שני כרטיסים ויצאנו לדרך. הייתה זו נסיעתי הראשונה ברחבי הארץ. כשהגיע האוטובוס לראשון לציון, שאלתי את אמי "מיהו השני לציון?״ העיירה הבאה הייתה נס ציונה. ואני שאלתיה – מה פירוש המלה "נס״? כשהגענו לרחובות, שוב רציתי לשאול למה העיר קיבלה את השם "רחובות״? לא שאלתי את אמא, כי הבנתי שאין לה תשובות לקושיותיי.

מגדל מים מנוקב
עברה שעה נוספת, והנוף לבש צבע חום של ישימון. לפתע כתם ירוק, קיוויתי שזאת נגבה. אך הישוב היה "באר טוביה". זה היה אוטובוס מאסף, הנהג נכנס לסמטאות המושב, אסף את הממתינים, וחזר אל הכביש הראשי כדי להמשיך דרומה.
בתחנה הבאה הכריז משה "ג'וליס, מי שצריך לאשקלון – יואיל נא לרדת בתחנה. בעוד כמה דקות נגיע לנגבה״.
שדות חיטה אינסופיים השתרעו סביבנו, והאוטובוס המקרטע הגיע אל המגדל המחורר.
ירדנו, אמא שאלה את משה לגבי הכיוון של האזור שבו לומדים. כיתתנו את רגלינו ומצאנו את בתי בית הספר. המדריך פגש את אמי, לקח ממנה את השקית עם בגדיי, והחל לדבר איתי בפולנית. בדרך מרוסיה לארץ היינו חצי שנה בשצ'צ'ין, למדתי פולנית ולכן ידעתי לענות לו. אמי בישרה לי, כי אני נשאר כאן, והיא חוזרת לתל אביב. נפרדתי מאמא, שחזרה אל מגדל המים המנוקב, אל הטרמפ שיוציאה לג'וליס.
פסנתר על הדשא
בערב הגיעו אל הבית שתי דמויות קיבוציות, שבמשך הזמן הפכו לאושיות חינוכיות והיכו שורש בנפשותינו: חיים (סטאשק) המחנך ומדזיה המטפלת. נשאלנו לשמותינו, חבורה של ילדי משפחות עולים מאירופה בני 12 לערך, וציינו את הארצות שמהן עלינו. לאחר ההיכרות אמר חיים: "בקיבוץ יש נוהגים שונים, ואחד מהם נקיים עכשיו – בואו ונמצא שם לקבוצתנו״. שמות שונים נזרקו לחלל הכיתה, וחיים הציע כי ניקרא "שלהבת". הסכמנו, ואגב כך למדנו מלה חדשה. התמקמנו שלושה ילדים בחדר והתחלנו להתרגל לסביבה.
בבוקר הגיע חיים והודיע כי בשבוע הראשון נקיים כמה טיולים להיכרות עם הקיבוץ. חיים לימדנו ש"עלינו לשתות הרבה מים ותמיד לחבוש כובע טמבל. השמש בצוהריים אכזרית מאוד ועלולה לפגוע בבריאות של אלו שממעיטים בשתיית מים או מעדיפים ללכת ללא ההגנה של כובע". שמענו בקולו.
יצאנו לדרך. על הדשא ליד בניין המרפאה עמד פסנתר כנף מכוסה ברזנט. בקרבתו התמרו קורות בטון. "הפסנתר שייך לשגריר ישראל בפולין – ישראל ברזילי" הסביר חיים. "בקיבוץ לא נמצאה דלת שדרכה ניתן להכניס את הפסנתר הרחב. על כן, השאירו אותו על הדשא. לידו ייבנה חדר אוכל חדש, והפסנתר יוזז אל תוך חדר האוכל״.
״מה יהיה בחורף, בגשם?" שאלתי. ״כבר בסתיו יונח הגג, והפסנתר לא יינזק", ענה חיים בביטחון. ניגשתי אליו קרוב וראיתי את הפירמה – C.BECHSTEIN
הופתעתי לגלות כי כאן, במקום נידח, עומד פסנתר מן הליגה הלאומית. הוספתי זאת לרשימת "פלאי העולם" שגיליתי בנגבה. את ה"פלא" הנוסף אגלה אחה"צ.
הגענו לרפת, הריח של הגללים והתחמיץ היכה באפינו. הבנות השמיעו קולות קבס, והבנים – החלו ללטף את ראשי הפרות ולהאכילן.
יצאנו מן השער המזרחי וראינו משוכות של צברים, פירות גדולים ואדומים בין עליהם הבשרניים.
חזרנו עייפים ומלאי חוויות. מדזיה דאגה לארוחת צוהריים מהבילה, ולאחריה מנוחה. איש מאיתנו לא עצם את עיניו, והאנרגיות שבתוכנו חיפשו מוצא.
אדום-אדום ראשון
אחר הצוהריים החלטנו לטייל במקומות בהם ביקרנו בבוקר. המרחקים, שבבוקר היו חדשים וארוכים, התקצרו והתחלנו לזהות מקומות ואתרים. יצאנו מן השער וראינו את שיחי הצבר ואת הפירות האדומים.
אחד הנערים הציע – בואו נרוץ ומי שיגיע ראשון, יזכה בפירות הטעימים. פתחנו בריצה פראית, התקרבתי אל משוכות הצברים, נלהב ופרוע לזכות בפירות הנשאפים, שלחתי יד וקטפתי את האדום- אדום הראשון. מאות קוצים ננעצו בכף ידי, והכאב היה ללא נשוא.
צחוק השמחה לאידי מבני הקבוצה הכאיב לא פחות: "מאיר, אתה פרייאר! אתה טמבל, אידיוט, מטומטם, פתי!! סידרנו אותך! אתה לא יודע שאת הקליפה מורידים ורק את הפרי אוכלים? מה איתך, נפלת מן הירח?!?״
עיניי התמלאו בדמעות, אך לא הרשיתי להן לזלוג. ״זה שום דבר, צחקתי בחזרה, זהו סוג כמעט בלי קוצים!" הנחתי את הצבר על הארץ, כיסיתי אותו בחול, שפשפתי בכוח וניקיתי את הפרי מקוציו. הכנסתי את הצבר לתוך כיס מכנסיי ופניתי לחזור. מישקה, עולה מרוסיה, ניגש אלי ואמר לי ברוסית: "מאיר, היית גבר, לא בכית! ו"הפולנים" החריאטים הללו – שילכו להזדיין״.
הגענו לכיתה ובמשך שעה שלמה שפשפתי את גופי בברזלית במקלחת כדי להוציא את הקוצים. אחרי כן, חתכתי בסכין את הקליפה של ה"פלא" עליו למדתי היום. הכנסתי את פרי הצבר לפי ונהניתי מן המתיקות. הצעתי למישקה חתיכה, והוא טעם ברצון. את השיעור הזה לא אשכח עד יום מותי.